יום שלישי, 20 בנובמבר 2018, י"ב כסלו ה' תשע"ט
לפרסום חייגו: 02-5900070

חינוך במעלהנט

חינוך

פורשת בשיא

לאחר תשע שנים בהן ברנדה הורוביץ מנהלת את בית הספר אמי"ת בנות, היא מסיימת את תפקידה בסוף החודש | בריאיון ל"זמן מעלה" היא מספרת על השנה הקשה בה איבדה את תלמידת בית הספר אלה אור ז"ל באסון השיטפון, על היעדים שהציבה לעצמה בתחילת הדרך, על ההישגים והפרסים שבית הספר זכה בהם ועל התכניות לעתיד, שיכללו גם זמן איכות עם הנכדים

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

דלית מור

כתבת מגזין וחדשות בעיתון זמן מעלה

שנה מורכבת עברה על מנהלת בית הספר אמי"ת בנות, ברנדה הורוביץ, כאשר איבדה לאחרונה אחת מתלמידותיה – אלה אור ז"ל, באסון השיטפון. כעת, אחרי תשע שנים של ניהול בית הספר התיכון אמי"ת בנות, היא מסיימת את תפקידה ומעבירה את השרביט למנהלת הנכנסת, רוחמה ווגל, שתיכנס לתפקידה בסוף חודש יולי. כשתסיים "לנקות את השולחן", ברנדה תצא מחדרה בפעם האחרונה ותסיים תקופה מאתגרת שבה עשתה שינויים גדולים בבית הספר.

בתחילת השבוע נפגשנו לסכם את הקדנציה, וברנדה בחרה להיפגש בבית הספר שהיה שומם מתלמידות בשל החופש הגדול. ברנדה, אישה אנרגטית, מלאת טמפרמנט, נוהגת לשלב בשיחה מילים באנגלית, מה שהפך כחלק מסימן ההיכר שלה.

איך אפשר לסכם תקופה כזאת?

היא בת 57, סבתא לנכדים שמסרבת לומר את מספרם מחשש לעין רעה, עלתה לארץ בשנת 1980. לעיר מעלה אדומים הגיעה עוד בחיתוליה של העיר, בשנת 1984. היא חינכה את כיתה א' וניהלה בית ספר יסודי. בנוסף, היא אוחזת במקצוע מתכננת ערים, "זה תחום מרתק, אבל בחרתי בחינוך ועברתי את כל שכבות הגיל מכיתה א' ועד יב'", היא אומרת בחיוך, "איך אפשר לסכם תקופה כזאת? מאיפה מתחילים?", היא שואלת ברגשות מעורבים בתחילת השיחה.

מהן התחושות שמלוות אותך בימים אלו?

"אני מרגישה זכות גדולה שהעירייה ורשת אמי"ת נתנו לי את ההזדמנות להוביל את בית הספר, זאת חוויה מרתקת ומעניינת של צמיחה. כשאני חושבת על זה, זה לא מובן מאליו שאפשרו לעולה חדשה להוביל בית ספר, גם עם קשיי שפה שיש לי מדי פעם. זה מה שמוכיח שמסתכלים על כשרון ולא על דברים חיצוניים, וזה מדהים. אני מרגישה הכרת הטוב לצוות בית הספר, להורים, לוועד ההורים שמגויסים לבנות חינוך בדרך הכי טובה, שלא פוחדים לנסות ולטעות ולמצוא פתרונות אחרים. חינוך זה לא לעשות ולהצליח, אלא לטעות וללמוד מה חשוב כדי לבנות. גם כמובן, בתלמידות, חשוב שישנה הקשבה ושהתלמידות יודעות שיכולות להשפיע בתהליכים".

בכל התהליך שעברת במסע שנמשך תשע שנים, במה את גאה במיוחד?

"אני מאוד גאה בבנות שבית הספר הציב בפניהן דרישות להצלחה והן מעולם לא ויתרו. מאוד גאה בכך שמעבר ללמידה, שמנו דגש על נתינה ורצון להיות משמעותי. המון בנות שלנו מתנדבות בקהילה, וגם אחרי סיום הלימודים הן ממשיכות בדרך זו ופונות לשירות לאומי או לצבא לתפקידים משמעותיים. ישנן הרבה בנות שמתגייסות לצבא, ואני אומרת שכל אחת מוצאת את המקום המשמעותי עבורה, ויחד עם זאת שומרת על יהדותה. אני מאוד גאה שהבנות וההורים לא הושפעו מהשם של בית הספר שהיה בעבר ולא קבעו לפי זה היכן הבנות ילכו ללמוד, הם נתנו הזדמנות לשינוי. גם צוות המורים עבר תהליך של חדשנות וניתן יותר גדש על עבודת צוות ופחות להעביר ידע ויותר עיבוד ידע. צוות המורים והבנות מוכן להתמודד היום עם חשיבה, עבודת צוות ובניית תכנית לימודים המותאמת למאה ה-21 שמשלב גם פיתוח מיומנויות חשיבה גבוהה וקשר אישי".

פרסים ותעודות

ברנדה הובילה את בית הספר למצוינות, ובית הספר אמי"ת בנות קצר פרסים הצלחות בשנים האחרונות, כאשר השנה זכה בית הספר בפרס דיפרנציאלי ברמה הגבוהה ביותר ברשת אמי"ת, בהישגים בבגרויות בזכות עבודה אינטנסיבית ובקרה מדויקת ואף זכו גם בפרס חמ"ד ארצי במצוינות ופרס ההכלה. גם הבנות זכו בפרסים מעוררי הערכה: תלמידה בבית הספר זכתה בפרס ארצי בהתנדבות ושתי תלמידות השנה זכו בפרס מחוזי בתחום ההתנדבות. לפני כשנתיים בוגרת בית הספר זכתה לקבל מנשיא המדינה חיילת מצטיינת.

עם כל הגאווה וההתרגשות, מלוות אותך גם תחושות החמצה או חרטה?

"חלמתי שכל תלמידה תוכל לבנות לעצמה מערכת שעות אישית שבה יהיו מקצועות החובה והבחירה, כמו באקדמיה. מדובר במשהו מאוד מורכב שקרוב לוודאי ייקח עוד זמן אם זה יתבצע בבתי הספר התיכוניים, אני מאוד רציתי את זה. כמובן שאם מדברים על תחושות חרטה זה אולי אם פגעתי במשהו מבלי לשים לב או נהגתי לא נכון, ואם חלילה זה קרה, כמובן שלא רציתי שזה יקרה".

כשאת נזכרת במקום אליו הגעת לפני תשע שנים ובחזון שהצבת לך בזמנו, מהם אותם זיכרונות?

"הגעתי לפני תשע שנים והרגשתי שהבנות לא מספיק מעריכות עד כמה הן מדהימות מבחינה לימודית, ערכית, דתית ובעלות יכולת נתינה, השפעה ויכולת להוביל. כדי להגיע לכל אותם הדברים צריך מסגרת פעולה, ולזה כיוונתי. רציתי שבית הספר יהיה מקום שדורש הרבה, ומצד שני מקום שמקרב. הדרישות מושכות קונפליקטים שבוחנים מה באמת חשוב להן. מניסיון שלי, כשמציבים קונפליקטים, 99 אחוז מהתלמידות יקבלו החלטות נכונות, גם אם זה לא קל ודורש מאמצים. ללמוד להתמודד עם קונפליקטים זאת הכנה מצוינת לחיים, מעצים תחושת מסוגלות ובעצם כל אתגר גורם לסיפוק. העבודה שלנו, של הצוות החינוכי, זה תמיד לעלות את הרף. בית הספר בדק את עצמו המון ושואל כל הזמן האם אנו מאתגרים מספיק, האם אנו נותנים משוב ראוי. גם המורים לומדים ומבצעים שיח על זה. יש משהו מאוד חזק בכוח נשי. בתי ספר לבנות שגם רואים בארצות הברית ובאנגליה הוכיחו, גם מחקרית, שבנות יכולות לפתח את עצמן בקלות יותר, להכיר את הכוח שלהן ולהכיר את הקול הפנימי שלהן. דווקא בגיל ההתבגרות, כשיש בנות בלבד ללא רעשי רקע של בנים שיכולים להפריע בלימודים, יש יתרון משמעותי. לבנות יש אפשרות ללמוד, להתחזק ולדעת לשלב גם ערכים, שאיפות ואימהות שזה תחום חשוב בעיניי לא פחות, ואפילו יותר".

איזה בית ספר את עוזבת היום ובאיזה תהליכים נמצא הבית ספר כרגע וימשיכו אותם אחריך?

"אני מאוד גאה שהכנסנו מסלולי טכנולוגיה לבית הספר. שכבות כיתה ז' לומדים סייבר, ולא רק המצטיינים אלא כל השכבה. הוספנו מגמות: פיזיקה, מדעי המחשב, ביולוגיה ותקשורת. בשנה הקרובה ייכנס מכטרוניקה שזה הנדסת מכונות, אלקטרוניקה וידע במחשבים. ישנה רפת ברמת הגולן שעובדת עם מחשוב מאוד מתוחכם לחליבת פרות, ומה שמרשים בזה שיש לו יכולות לבחון הכל, כולל כמות החלב, מזון של הפרה, טיב החלב ועוד. כשנחשפתי למכשור הזה הבנתי שאני חייבת להכניס את התחום הזה גם לבית הספר כדי שהבנות ידעו לתכנן ולבנות מכונות. כל התחום הטכנולוגי בבית הספר, שכולל גם את הסייבר, ייקרא משנה הבאה שחמ"ט (שיתופיות, חשיבה, מצוינות וטכנולוגיה), ואת זה אני משאירה אחריי ובטוחה שכולם כאן יעשו זאת ובגדול, בהובלת רוחמה המנהלת המקסימה. אם מדברים על שיתופי פעולה, אני רוצה לציין שמנהל אגף החינוך, דוד שרת, בנה צוות ויכולת עבודה משותפת של כל מנהלי בתי הספר התיכוניים, שכולם עוזרים לכולם. עם רחלי, מנהלת האולפנה, אני עובדת הרבה ביחד מהבחינה הדתית כי חשוב לנו שכל בת תצמח לדרך הנכונה. יש לי רשימה ארוכה של אנשים שאיתם היו לי שיתופי פעולה".

בית הספר עבר טרגדיה קשה בסוף חודש אפריל כשאיבדתם את אלה אור ז"ל באסון נחל צפית, איך מתמודדים כמנהלת עם טרגדיה כזאת?

ברנדה מתקשה לענות. מחיוך קבוע שהיה מרוח על פניה לאורך כל הריאיון באנרגיה בלתי פוסקת ואופיינית, ברנדה משפילה מבט ומנסה לעצור את דמעותיה. "השבת הייתי אצל שרי, תלמידה נוספת שלנו שהייתה באסון ונפצעה בו. הייתי כשהיא בירכה הגומל, וזה היה חשוב ומרגש. האובדן של אלה הוא אובדן שאי אפשר לתאר אותו. זה פורץ אצל כולנו כל הזמן - לצוות, לבנות ולי. איך זה יכול להיות שאלה שלנו לא פה? היא הייתה משמעותית לכולנו. כמנהלת הכרתי את אלה ברמה האישית ויש לי הרגשה שאנו צריכים להמשיך את הדרך שלה. אלה הייתה מדהימה, בן אדם כל כך צעיר עם ערכים בולטים בנתינה ובביטחון. היא נהגה לומר תמיד את מה שיש לה בדרך ארץ. אי אפשר היה שלא להקשיב לה. אחרי האסון אחד הדברים שאני גאה בהם מאוד זה בעיר שלנו ובקהילתיות שיש לה. צוותים מבתי ספר בעיר הגיעו אלינו עוד באותו הערב כדי לסייע לנו עם הבנות שהיו מאוד נסערות, וגם הצוות. זה מה שנותן לכולם את הכוח. אחד הדברים שהיה אז חשוב לי לומר לכולם זה שאם רואים ילדים שעוברים משבר, קשים בעקבות הטלטלה של האסון הנוראי הזה, יש ליידע מבוגר שיוכל לעזור ולתמוך. קיבלנו את כל התמיכה מהעירייה, משירות הפסיכולוגי ומהביטחון, ממוטי גלנט וניסים טוויטו, שהיו הראשונים שהגיעו ועזרו באותו הערב יחד עם בריאות הנפש. הם היו מדהימים. מדובר באירוע הכי קשה שיכול להיות בתוך בית הספר וקיבלנו ליווי לצוות, לבנות וגם להורים. קשה לנו וקשה לי שאנחנו בלי אלה".

מה גרם לך להגיע להחלטה לעזוב דווקא עכשיו?

"אני מכירה טוב מאוד את המסוגלות שלי, ואחרי שהבנתי שעשיתי את כל מה שאני יכולה לעשות ועשיתי את זה טוב, זה הזמן לפנות את המקום לבאה אחרי שתקבל את בית הספר שנמצא במקום טוב, עם צוות מצוין ותעלה אותו לקומה נוספת. המנהלת הנכנסת רוחמה היא אישה מקסימה ומקצועית שללא ספק תמשיך להצמיח את בית הספר ביחד עם הצוות והבנות, כי לבד זה לא יעבוד. הפרידה מאוד מרגשת, ביום האחרון חיכה לי שלט ענק בכניסה לבית הספר שבו כתוב תודה. המחווה שממש ריגשה אותי הייתה של בנות כיתה י' שרצו לתת לי כלב מתנת פרידה. הכלבה שלי נפטרה לפני חודשיים, אני מאוד אוהבת כלבים וכולם יודעים את זה וידעו שזה העציב אותי. במסיבת סיום, כשהבנות אמרו לי שהן רוצות לתת לי כלב במתנה, התרגשתי מאוד וכמעט הסכמתי, אני עדיין לא מוכנה לכלב חדש".

מה התכניות ליום שאחרי?

"אין לי מושג. אני לוקחת את הזמן לחשוב חשיבה מחדש. אני מעוניינת לעשות תואר שלישי ובמקביל אולי ללכת לתחום העסקי, אבל בינתיים אתן לעצמי זמן. בשנים האחרונות עבדתי מאוד קשה, מדובר באחריות של 24 שעות ביממה, כובד משקל האחריות בתחומים רבים, כמו טיולים, בגרויות ועוד. אני גם סבתא ויהיה לי זמן לנכדים. אני יוצאת מכאן בתחושה טובה ובגאווה על המשימות שהצבתי, שמיושמות ושעוד ייושמו. הבנות יצאו מכאן איכותיות וערכיות. אנחנו מקבלים טלפונים ממנהלים של שירות לאומי שמשבחים את הבנות, וגם הבנות שהתגייסו יצאו לתפקידים משמעותיים בצה"ל. יש בנות שחוזרות לכאן ומבקשות לעשות כאן שירות לאומי, ויש הרוצות ללמד כאן. חשוב לי לציין שלא הכל אוטופי בחינוך, יש אתגרים וקשיים, ובחינוך מתמודדים הרבה עם קשיים, יש ימים קלים ויש קשים, אבל גם כשהיו ימים קשים נהגתי לומר שמחר יום חדש ושנעשה את זה טוב יותר".

תגובות