יום שני, 15 באוקטובר 2018, ו' חשון ה' תשע"ט
לפרסום חייגו: 02-5900070

חדשות במעלהנט

החדשות המקומיות

לוחמת

פאר מזרחי נלחמה בסרטן מלחמה עיקשת מגיל 14, עד שנפטרה בהיותה בת 19 וחצי בלבד. אמה מלי מספרת על הילדה תכולת העיניים עם החיוך הקבוע ושמחת החיים שסירבה להיכנע ועשתה הכל כדי לחיות

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

דלית מור

כתבת מגזין וחדשות בעיתון זמן מעלה

בבית משפחת מזרחי בשכונת צמח השדה מתקשים להאמין שהמלחמה העיקשת של פאר בת ה-19 וחצי, אשר נמשכה שש שנים אל מול המחלה, הסתיימה. מנחמים רבים יוצאים ונכנסים, מחבקים ובוכים. למרות שמצבה של פאר בתקופה האחרונה היה כבר קשה, האופטימיות אותה היא פיזרה לכל עבר סחפה את כולם להאמין שהסוף ייראה אחרת. בחדר מדרגות בניין המגורים בו הם מתגוררים מוצב רול-אפ תמונות של פאר, האלבומים עוברים מיד ליד וספר התמונות הגדול שאותו עיצבה פאר לפני פטירתה באמצעות אתר אינטרנט - מקבל משמעות אחרת. "אני רוצה שיהיו בו תמונות שמחות מהימים הקשים", אמרה אז פאר, אך היא לא זכתה לדפדף בו כי הוא הגיע לבית המשפחה ביום ראשון בתחילת השבוע, היום השלישי לשבעה.

ילדה יפה עם עיניים כחולות וחיוך קבוע

פאר, ילדה יפה, כחולת עיניים, עם חיוך קבוע ושמחת חיים, דאגה לכולם יותר מאשר לעצמה, כך זוכרים אותה כולם. מלי, אמה של פאר, מוכרת לרבים בזכות המשפחתון אותו היא מנהלת בביתה. היא מספרת על בתה האהובה בהערצה ובגעגוע עז, אומרת כי פאר הייתה ילדה חזקה. לפאר שני אחים, חזי בן ה-21, לוחם מג"ב, ואלי בן ה-17. מלי מספרת על החיבוק החם שקיבלו לאורך כל התקופה בה פאר הייתה חולה. "ההורים שלי, האחים, האחיינים, הגיסים, החתנים והכלות, כולם נרתמו לסייע. שמו את חייהם בצד ועמדו לצד פארי. היא הייתה עטופה בחום ואהבה אין סופית, גם מצד הצוות הרפואי בבית החולים, שהתאהב בה מיד".

הסרטן הופיע לראשונה בגיל 14

כשפאר הייתה בת 14 היא הגיעה למיון בעקבות כאבי בטן קשים. לאחר בדיקת אולטרסאונד התבררה התמונה הקשה - גידול ממאיר בכבד. "הרופאים הימרו שהיא תחיה שנתיים", מספרת האם מלי, "ואני ידעתי שיש לי ילדה חזקה, אבל לא ידעתי עד כמה".

פאר, שהייתה ילדה חכמה ופקחית, אמרה לאחד הרופאים לפני שנותחה בפעם הראשונה: 'יש לי סרטן ואמא לא אומרת לי את האמת. אני יודעת את זה כי יש לה את אותה עצבות בעיניים שהייתה לה כשגילו לדודה שלי את המחלה'.

 נלחמו כאריות וסירבו להרים ידיים

הוריה של פאר, מלי ושאול, נלחמו ביחד עם בתם כאריות. היא ניסתה את כל הטיפולים המוצעים בארץ ובעולם, כל תרופה חדשה שיצאה היא נטלה ואפילו את תוצאות הבדיקות שערכה במהלך השנים הם שלחו למיטב הרופאים בעולם. "למרות שבכל פעם קיבלנו תשובות שליליות, היא לא נשברה ואמרה: 'בפעם הבאה זה יצליח'. היא רצתה להיות זאת שהצליחה במלחמה מול סרטן הכבד, אבל בסוף הסרטן ניצח. זה שהיא החזיקה מעמד שש שנים, זה בזכות המלחמה שלה על החיים. היא רצתה לחיות".

לפני כשמונה חודשים המצב של פאר החל להידרדר, והמשפחה קיבלה את הבשורה הקשה שהסוף קרוב. אלא שגם אז הם סירבו להרים ידיים. מלי מספרת בקול רך ונעים ובעיניים נוצצות מדמעות על בתה, שגם ברגעיה האחרונים עסקה בנתינה, שילבה הומור ושמחת חיים ודאגה להיראות טוב למרות המחלה הקשה. "היא החזיקה מעמד מול כל המוסכמות הרפואיות. הרופאים הביטו בה ובבדיקות ואמרו שזה לא נורמלי שככה היא נראית בזמן שהם יודעים בדיוק מה קורה לה בגוף ושהיא נמצאת בסכנת חיים".

למדה לבגרות בבית

כשנשלחה פאר להוספיס, הוריה בחרו לטפל בה בביתם והקימו הוספיס ביתי. בשמונת החודשים האחרונים של חייה היא החלה ללמוד לבגרויות ואף עשתה את המבחנים בבית. לפני כחודש הגיעו לביתה כדי להעניק לה את תעודת הבגרות המלאה. מיד לאחר מכן נרשמה פאר ללימודים למבחן פסיכומטרי, שאליו כבר לא הספיקה לגשת. "הרופא אמר שזה הסוף, אבל לי ולה היה ברור שהיא תחייה ותוכיח. אמרתי לה שהיא חייבת לאכול כדי להתחזק. היא הבינה שזה עלול לעלות בחייה ואכלה כל מה שהגשתי לה, למרות שהיה לה קשה. היא גם יצאה לצעוד ליד הבית באיטיות, עד שנזקקה לכיסא גלגלים. נהגתי לומר לה: 'צעד אחר צעד. גם הר עשוי מגרגר חול, וגרגר ועוד גרגר יוצרים הר שלם'".

עד יום שישי לפני כשבוע וחצי פאר ובני משפחתה המורחבת לא האמינו שסופה כה קרב. במוצאי השבת היא הגיעה לבית החולים, לאחר שהמצב החמיר. לראשונה מאז חלתה, היא ביקשה מאמה להישאר בבית החולים ולא לחזור לבית.

"לפני כחודש, אחיה הקטן אלי, שהיה קרוב אליה מאוד, ביקש שתצטרף אליו לקנות בגדים בקניון. למרות מצבה הקשה היא יצאה איתו לקניון מלחה בכיסא גלגלים, יצאה ולא ויתרה".

בתמונות היא זוהרת ומחויכת

סבתא של פאר מחייכת חיוך עצוב ואומרת כי "היא אהבה קניות. לפני שבועיים הגיעו משקפי שמש שהזמינה באינטרנט. היא תמיד אמרה שאם אני לא יכולה ללכת לקניון, אביא את הקניון אליי". בתמונות הרבות בסלון ובחצר הבית היא נראית זוהרת ומחויכת, תמונות המוכיחות עד כמה היא הייתה ייחודית למרות הטיפולים הקשים ולמרות שכבר התקשתה ללכת. בימים האחרונים, כשעורה ולובן עיניה הפכו לצהובים לחלוטין בעקבות זה שהכבד פסק מלתפקד, היא הצטלמה עם ממתק 'חמוץ מתוק' בצבע צהוב כחול ואמרה בהומור אופייני שהממתק נראה כצבע עיניה עכשיו כשהיא חולה. 

 הלוחמת של הדסה

לפני מספר שנים, באחת הפעמים שהגיעה למחלקה לקבלת טיפול, היא טענה שהמחלקה עצובה מדי. "היא פנתה לבת דודתה שירן, שעוסקת באומנות, וביקשה את עזרתה בציור. רכשנו קנבסים ענקיים, ושירן ציירה את כל ציורי הילדים שפאר אהבה. פאר צבעה שבעה ציורי ענק, וב'זמן מעלה' התפרסמה כתבה על 'הלוחמת של הדסה', כך כינו אותה בבית החולים. בפורים חילקנו איתה משלוחי מנות כשהיא אחרי טיפול כימותרפי. היא לא נתנה למלחמה לשבור אותה, וגם ברגעיה הקשים היא דאגה לסובבים. סבא וסבתא שלה היו מגיעים כמו יתר הדודים בחמש בבוקר לבית החולים, אחרי לילה ארוך שהייתה עם אביה שאול שאליו הייתה קשורה במיוחד. סבה, אבי אמה, נהג לומר לה שבסוף כל לילה מפציע האור, משפט אותו אימצה ואף כתבה על קיר חדרה בתוך לב עשוי מתמונות שמחות שבהן היא נמצאת ביחד עם מדריכה מזיכרון מנחם שליוותה אותה בשנים האחרונות".

 אביה שאול טיפל בה כמו בבובת חרסינה

"היא ידעה להפוך כל דבר לדבר טוב. היא יצאה לטיולים של העמותות השונות והיה חשוב לה להיות חלק מהם. לפני שיצאנו לבית החולים בפעם האחרונה, כשהיא במצב קשה ומקיאה, היא ביקשה שאשים לה לק. כשהגבתי המומה מהבקשה, היא ענתה לי: 'אני לא עולה למחלקה במראה כזה'". משפחתה התייצבה כולה לצדה. בנות דודותיה מספרות כי עוד לפני מחלתה הן היו קשורות זו לזו וכי היא שיתפה אותן בפחדים ובסודות שלה כי לא רצתה להכאיב להוריה.

"הייתה לה אהבה לכולם, היא הייתה הדבק המשפחתי עוד לפני שחלתה. היינו יחד עוברים הכל. למשל, כשקראנו שמומלץ לגרגר חלב עיזים כנגד הפצעים בפה שמתפתחים בעקבות טיפולים כימותרפיים, אז כולנו גרגרנו איתה. כשנאלצה לקחת תרופה, כולנו החזקנו כוס מים ושתינו יחד. נהנינו להיות יחד איתה, והיא לא נתנה לנו הרגשה שהיא חולה או סובלת מכאבים למרות שידענו שהיא מאוד כואבת. פעם היא אמרה שתמיד כואב לה, רק שסולם הכאב משתנה", מספרות בנות הדודות.

אביה, מאמן כדורגל לשעבר, עזב את המגרש לטובת טיפול בבתו. אמה הפכה למפרנסת היחידה ושילבה את הטיפול בפאר יחד עם הטיפול בתינוקות במשפחתון שלה. "שאול אבא שלה טיפל בה כמו בבובת חרסינה. היו להם קשרים מאוד מיוחדים. היא הייתה מוקפת חום ואהבה ומעולם לא הייתה לבדה".

הרופאים אמרו שנשארו לה שבועיים

לפני כשבועיים הרופאים אמרו שסופה כבר קרב והודיעו לפאר ובני המשפחה כי נשארו לה ארבעה שבועות לחיות. אלא שהיא נפטרה כעבור ארבעה ימים. "פתאום הכל החל לקמול, מצבה הידרדר במהירות. לא האמנו שזה יקרה. ביום שלישי היא עוד הייתה בהכרה ואפילו התלוצצה וצחקה, וביום רביעי כבר לא תקשרה. פתחתי לה את העיניים כי היה לי קשה שהיא שוכבת עם עיניים סגורות", מספרת מלי בקול שבור.

מנהל המחלקה שכה אהב אותה ואמר לה בעבר שהיא מלמדת אותו מה היא גדולתו ואצילותו של האדם, נכנס להביט בה. היא פתחת את העיניים, אמרה את שמו וסגרה אותן שוב. "מעולם לא דיברנו ישירות על המוות. במוצאי שבת לפני שנפטרה הייתה לנו שיחה קשה. הלכנו על חבל דק, והיא שאלה אותי: 'נכון שהמצב שלי מסוכן?'".

יושר, אהבה ושמחת חיים

ביום חמישי האחרון, בשעה 4:50 לפנות בוקר, כשהיא מוקפת בכל מי שהיה לצדה בשש השנים האחרונות, היא נשמה את נשמתה האחרונה ונפטרה.

אמה מלי אומרת כי "היא הייתה האור, האור שכבה. ביום רביעי אחר הצהריים חתמתי על מסמכים להוספיס ביתי. הייתי אמורה להחזיר אותה הביתה, אבל בבוקר היא כבר נפטרה. השבוע הגיע אלינו הביתה האלבום שהכינה לעצמה, אלבום של רגעים יפים בתקופה הקשה, ככה היא כינתה אותו. כשהיא נפטרה ישבתי לכתוב את ההספד. ידעתי שלידה אצליח. על הבית החדש שלה, המצבה, יהיו שלושה לבבות - על אחד יהיה כתוב יושר, על השני אהבה ועל השלישי שמחת חיים. זאת הייתה הילדה שלי".

 

 

תגובות

7
עצוב
סוזי כהן | 12:42   13.06.18
6
נשמתה בגן עדן
מרים יצקן | 00:28   13.06.18
5
נשמה טהורה
ליאת | 22:41   12.06.18
4
אלופה שלי
איילה טל | 21:52   12.06.18
3
עצוב מאוד
פיני | 20:34   12.06.18
2
אישיות
רותי | 20:27   12.06.18
1
לוחמת שלי! הלב נשרף! (ל"ת)
שירן | 19:21   12.06.18