יום שלישי, 26 במרץ 2019, י"ט אדר ב' ה' תשע"ט
לפרסום חייגו: 02-5900070

ספורט במעלהנט

ספורט

אדום בגללו / זוית אישית - משה זיגדון

מאז שאני מכיר את עצמי תמיד הייתי צהוב בכדורסל | גדלתי על מכבי תל אביב, על טל ברודי, ברקוביץ', ארואסטי וג'מצ'י | עשיתי מנויים, חינכתי את הילדים לצהוב של יד אליהו, אבל אז הגיע ניתאי הקטן, הנכד שלי, שהחליט שאני לוקח אותו לראות את הפועל בארנה | ביום חמישי, גמר גביע המדינה, התמכרתי לאדום | הכל בגללו

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

משה זיגדון

משה זיגדון עורך ובעלים

שנים רבות, עוד מהיותי עורך עיתון "ידיעות ירושלים" או מנכ"ל רדיו ירושלים, הציעו לי לבוא ולראות את הפועל ירושלים בכדורסל. תמיד סירבתי, הם לא עניינו אותי. ממש לא. אני תמיד הייתי צהוב בכדורסל. צהוב עוד מהתקופה שהייתי ילד. תמיד מכבי תל אביב, תמיד גביע אירופה לאלופות, תמיד ימי חמישי בערב מוקדשים לטל ברודי, מיקי ברקוביץ', מוטי ארואסטי, דורון ג'מצ'י, עודד קטש, טל בורשטיין ואחרים. בשעה שעיתונאי הספורט שעבדו איתי רצו למשחקים של הפועל, אני לעולם לא הלכתי למלחה ולאחר מכן לארנה כדי לראות כדורסל. פשוט לא התחברתי, הם לא עניינו אותי.

גם את הבן שלי לימדתי שכדורסל זה רק מכבי. אפילו עשיתי לו מנוי יחד איתי לגביע אירופה בכדורסל של מכבי תל אביב. ראינו יחד משחקים, התלהבנו, התאכזבנו ובקיצור, "מי שלא קופץ, אדום", שרנו ביציע הצהוב של מכבי תל אביב. כשמכבי ניצחה את הפועל תמיד הייתי גאה. כשהפועל ניצחה, התאכזבתי קשות. שמח שהייתי בצד המנצח, בדרך כלל גם עם עזרה של השופטים מדי פעם.

אבל אז הוא הגיע, ניתאי, הנכד בן השמונה וחצי שלי, שהחליט שהוא רוצה לראות משחקים של הפועל ירושלים בכדורסל. הוא ביקש ואני נעניתי בשמחה. לכל משחק בית התייצבנו כמו חיילים ממושמעים. בכל משחק הוא דאג בערמומיות להצטייד באביזר נוסף של הפועל. שבוע אחד תקנה לי צעיף, שבוע שני כובע, שבוע שלישי שתיק, שבוע רביעי דגל, עד שהיה לבוש באדום מכף רגל ועד ראש. במשחקים הוא קופץ, צועק, מעודד בהתלהבות ומסתכל על אוהדי הפועל המושבעים שקופצים 40 דקות בלי להפסיק, ואני רואה בזווית העין שהוא רוצה להיות כמוהם. 

כשהפועל עלו לגמר היה ברור לנו שהולכים. אני, לבוש רגיל, והוא - אדום מכף רגל ועד ראש. אני נוסע להביא אותו ממודיעין ומתחיל להרגיש את המתח, אני חייב שהפועל תנצח, אני חייב שניתאי יחווה חוויה של ניצחון בגמר, שהוא לא יחזור מבואס הביתה.

אנחנו מגיעים לארנה ורואים אותה מפוצצת בקהל אדום שלא מפסיק לשיר שירי הפועל. האווירה מחשמלת. גם אם אתה לא אוהד בנשמה,  אתה נסחף ומתחבר למילים. פתאום הוא, הקטן, עולה על הכיסאות ושואג "יאללה הפועל". אני מביט בו מהצד ורואה שהוא קופץ מכל שלשה, מעודד בהתלהבות, מתוח מהמתרחש. כשהפועל מובילה העיניים שלו בורקות, וכשראשון מקטינה את הפער לשתי נקודות הוא כבר נראה מודאג. 

המחצית השנייה נפתחה, והפועל מתפוצצת על המגרש. שלשות, חטיפות, סל מכל מצב, והוא לידי באופוריה. אני מתחיל לשיר יחד איתו, מתלהב מהניהול של המשחק על ידי עודד קטש, מתרשם מהסלים המטורפים שנקלעים ממרחק, ובקיצור, נסחף לתוך האווירה יחד איתו ומוצא את עצמי צועק עם האלפים: "יאללה הפועל, ירושלים של זהב והגביע הוא שלנו".

כן, בגללו נהייתי אדום. בגללו נסחפתי לאדום של הפועל, או בעצם, בזכותו. אבל רק בכדורסל.

תגובות