יום שלישי, 18 ביוני 2019, ט"ו סיון ה' תשע"ט
לפרסום חייגו: 02-5900070

חדשות במעלהנט

החדשות המקומיות

תעלומת מותו

יניב אברהם, תושב העיר, טס לחופשה שלפני הפסח בברלין | כשנחת, הודיע למשפחתו שהגיע בשלום, אך מאז נותק הקשר איתו | גופתו נמצאה במלון כבר ביום חמישי, אבל רק חמישה ימים לאחר מכן קיבלה משפחתו את ההודעה על מותו | נתיחת הגופה שלאחר המוות מצביעה על דום לב, והמשפחה עדיין ממתינה לתוצאות הסופיות | אמו סימה, אחותו אורטל וחבריו הטובים שגדלו איתו בעיר, מספרים על האובדן הגדול

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

דלית מור

כתבת מגזין וחדשות בעיתון זמן מעלה

על שולחן פינת האוכל בבית משפחת אברהם שברחוב הצפצפה ניצב אגרטל עם זר פרחים גדול ומרשים, עטוף בסרט. את הזר קנה יניב לפני צאתו מהארץ, כשהוא מבקש מהמוכר בחנות שישלח אותו לבית הוריו ביום שישי, ערב חג פסח. זה היה האות האחרון שבני המשפחה קיבלו מיניב, שבאותם רגעים כבר לא היה בחיים. "מאוד מתאים ליניב לארגן מראש שיגיעו פרחים לחג", מספרת אמו סימה בכאב, "הוא היה מאוד משפחתי ומאוד קשור אלינו. שלחנו לו הודעת תודה על הפרחים, אבל הוא לא ענה כי הוא כבר לא היה בחיים".

 הקשר נותק

יניב אברהם ז"ל, 36, גדל והתחנך במעלה אדומים. הוא למד בבית הספר ממלכתי ב', בחטיבת הביניים בעיר ובתיכון דקל וילנאי. כולם זוכרים אותו כילד חייכן, שמח, כזה שאוהב בעלי חיים ואנשים, אחד הילדים הטובים שבחבורה. הוא למד ראיית חשבון, ועבד בבורסה. ביום רביעי שלפני חג הפסח הוא טס ללונדון דרך ברלין. הוא היה אמור לעצור שם לסוף השבוע, ומשם להמשיך ללונדון. כשנחת, ביום רביעי בשעה 23:30 בדיוק, עדכן את משפחתו והודיע להם שהגיע בשלום. למחרת, יום חמישי, כבר נותק הקשר עמו. יניב היה בקשר הדוק וחם עם הוריו ואחיו, ולכן כבר ביום חמישי הדאגה החלה לכרסם בליבם. 

בנתיחת הגופה נקבע: דום לב

סימה, אמו של יניב, מספרת: "אמרנו לו: 'בשביל מה לנסוע בחג?', אבל הוא רצה מאוד. היה לו חופש והוא רצה להתאוורר. כמובן שלא התווכחנו איתו על זה כי הוא היה אדם אחראי ומאוד שקול, לא שותה ולא מעשן. כשהתחלנו לדאוג וחיפשנו אותו, נתנו לנו האופציה שאולי הוא הלך לאיזו מסיבה בברלין, אבל מיד ביטלנו את האפשרות הזו כי מי שמכיר אותו יודע שזה לא הסגנון של יניב". המשפחה מיהרה לדווח על היעדרותו של יניב, והדאגה גברה. רק ביום שלישי, חמישה ימים אחרי שגופתו נמצאה בחדרו במלון 'נובום הוטל' בברלין, נמסרה הודעה למשפחה. בנתיחת הגופה לאחר המוות שנעשתה בברלין נמסר כי הוא מת מדום לב. במהלך הנתיחה נלקחו דגימות נוספות שיוכלו לתת הסבר האם דום הלב היה טבעי או לא, אך עדיין מוקדם מדי וטרם התקבלו התוצאות. כעשרה ימים אחר כך, ביום ראשון השבוע, בשעה 9:00 בבוקר, גופתו של יניב ז"ל נחתה בארץ. באותו יום הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין שבמישור אדומים. 

 ילד של אמא

כל מי שמתאר את יניב מספר על אדם עם לב רחב, בחור אוהב, שמקרין לסובבים אותו שמחת חיים, ובעיקר על חבר אמיתי. "הוא היה איש סודי. הכל אפשר היה לספר לו כי תמיד ידע להקשיב ולשמור סוד", כך תיארו אותו אמו, אחותו אורטל ורבים מחבריו. אמו מתקשה להאמין שכך פתאום חייו הקצרים הסתיימו ואומרת: "הוא היה ילד אהוב, עדין ועניו, ילד עם לב ענק, ילד של אמא שכולו לב עם נתינה אינסופית".

היה כמו החברה הכי טובה שלי

אורטל אחותו מספרת על הקשר המיוחד שהיה ביניהם, "הוא היה כמו החברה הכי טובה שלי. היינו מדברים על הכל, הולכים לקנות בגדים ביחד, הייתי שולחת לו תמונות של התינוק שלי לבוש באוברולים שהוא קנה לו. כשרק גיליתי שאני בהיריון, ועדיין לא גיליתי לאיש, הוא רצה שאטוס אתו לטיול, ואז סיפרתי לו על ההיריון והוא כל כך התרגש בשבילי ושמר את זה בסוד. יניב היה לב, לב ענק. אדם מדהים עם נתינה שלא רואים. ביום שהוא כבר מת, ומבחינתנו היה עדיין רק נעדר, שלחתי לו תמונה של התינוק שלי לבוש באוברול שהוא קנה לו וכתבתי לו: 'אמן שתענה לי'. הוא היה קליל וכיפי". 

החלום והשיחה האחרונה 

ביום שלישי, יום לפני שהוא טס לברלין, אורטל חלמה חלום שהעיר אותה בבהלה ובבכי. בחלום היא טסה איתו, והם ביחד בתחנת רכבת. היא יורדת לרגע מהרכבת, וזו מתחילה לפתע בנסיעה בלעדיה. בחלום אורטל צועקת לכל עבר שאחיה ברכבת, וכשהרכבת נעצרת אורטל עולה אליה, אך לקרון אחר. בשלב מסוים הרכבת מתפצלת לשתי מסילות שונות ולשני כיוונים שונים. "נבהלתי מאוד מהחלום הזה, התקשרתי ליניב וסיפרתי לו, והוא רק צחק ואמר לי: 'סוף סוף אני אפטר ממך'. המשכנו לדבר ולצחוק, ופתאום הוא הפסיק לשמוע אותי. הוא אמר מספר פעמים: 'הלו', ולבסוף השיחה נותקה. הייתי עסוקה, וכנראה שגם הוא, ולכן לא חזרנו אחד לשני כדי להמשיך לדבר. למחרת הוא כבר טס, וזאת הייתה השיחה האחרונה שלנו. כשהגיע לברלין הספקנו להתכתב קצת, והוא כתב לי שקנה בגדים. אחר כך שלחתי לו הודעות שיענה לי ושאנחנו דואגים, אבל מסתבר שבאותם רגעים הוא כבר נפטר". 

הכלב שלו לא הפסיק לבכות

מנחמים רבים נכנסים לבית המשפחה, שכנים, חברים ומשפחה, כולם מספרים עד כמה אהבו אותו, כולם מתקשים לעכל. סימה, אמו של יניב, מספרת על אהבתו לבעלי חיים, "כשהוא היה צעיר הוא היה קונה אוכל לחתולים, ולאורך כל הדרך לבית הספר היה מפזר את האוכל. מעולם לא היה קשה איתו, גיל ההתבגרות עבר חלק, וכך כל הילדות שלו. הוא היה ילד טוב ותלמיד טוב. ביום חמישי, כשהוא נסע, הכלב שלו לא הפסיק לבכות. חשבתי שהוא בוכה מגעגועים, אבל כנראה שהוא הרגיש שמשהו קורה לו". 

הוא היה כמו אח בשבילי

חברו הטוב, יוסי זבולון, מספר על הקשר המיוחד שהיה ביניהם והחל לפני יותר מעשרים שנה,  "הכרנו בחטיבת הביניים, בכיתה ז', ומיד התחברנו אחד לשני. שנינו מאוד דומים, עם אותו ראש, אנשים שקטים. אהבנו לצחוק ולבלות יחד. ישבנו בבית הספר אחד ליד השני, ואחר הצהריים היינו תמיד יחד. בחופשות אהבתי לבוא ליניב הביתה. בתיכון הוא נשאר ללמוד במעלה אדומים, ואני עברתי ללמוד בירושלים אז הקשר קצת התרופף, אבל כשהתגייסנו לצבא חידשנו את הקשר ומאז אנחנו חברים מאוד קרובים. הוא היה כמו אח בשבילי. הייתה לו תכונה מדהימה, הוא ידע להפוך רגעים עצובים למצחיקים. היה לו קשה לראות אנשים עצובים, והוא ידע לגרום להם לחייך ולצאת ממצב רוח ממורמר. הייתה לו דרך מיוחדת להתמודד עם קשיים, ותמיד הוא נתן הרגשה טובה לסובבים אותו. אין אדם אחד בעולם שיאמר שיניב עשה לו משהו רע. כשהבנתי שהוא נעדר, בהתחלה לא חשבתי שמשהו רע קרה לו. אני, למשל, לא נוהג להתקשר ולדווח כל דבר להורים שלי, וחשבתי שהוא גם ככה. חשבתי שאולי אבד לו הנייד, זה כבר קרה לו פעם, אבל לרגע לא האמנתי, ואני עדיין לא מאמין, שהוא כבר לא איתנו. מאוחר יותר, כשהבנתי שהוא אפילו לא התקשר לאחל חג שמח, התחלתי להבין שכנראה משהו לא תקין. מספר שעות לפני שיצאה ההודעה שהוא נמצא מת, הצעתי לטוס לברלין כדי לסייע בחיפושים. יניב היה החבר הכי ותיק והכי טוב שלי, ואני מתקשה לעכל את הבשורה".

מצא את מותו כל כך רחוק, ולבד

רעות מלכה, אף היא גדלה והתחנכה במעלה אדומים, הייתה חברתו הקרובה של יניב במשך 18 שנה. "הוא היה חבר טוב של אחותי הגדולה, ועם השנים הפכנו לחברים מאוד קרובים. הוא היה ממש חלק מהמשפחה שלנו. אמא שלי מאוד אהבה אותו, והיינו כולנו מחוברות אליו. בעצם כל מי שהכיר אותו מאוד אהב אותו. הוא היה איש של אנשים. בן בית אצלנו. יניב נתן מעצמו עד אין סוף, הוא היה אוזן קשבת ועם כישרון מיוחד להפוך כל דמעה לצחוק, וככה אזכור אותו. אדם חיובי, נהנתן, אוהב את החיים. בילינו הרבה יחד, נסענו פעמיים לחו"ל, נהגנו ללכת להופעות ועשינו הרבה  דברים יחד, הכל בשמחה הייחודית לו. במשך 18 השנים שאני מכירה אותו מעולם לא ראיתי אותו כועס. אדם משכמו ומעלה. אובדן גדול. הוא היה חתיך וחכם, ובלי יוהרה או שחצנות. אדם חרוץ. הוא היה רואה חשבון שעבד בתל אביב, וכל יום נסע ממעלה אדומים לתל אביב אבל מעולם לא התלונן. במשך היום הוא היה שולח לי דברים מצחיקים. הייתה לו יכולת לכבוש אנשים בשניות, וכשהיינו יוצאים הוא היה מתחבר מיד לאנשים סביבו. נהגנו להקשיב למוזיקה ולהתחיל פתאום לרקוד יחד. ביום חמישי התכתבנו, ובשישי כתבנו לו, אחותי ואני, חג שמח, אבל הוא לא ענה. חשבתי שאולי אין לו קליטה, אבל ביום שבת, כשהוא עדיין לא ענה או הגיב לנו, הרגשתי שמשהו לא בסדר. במוצאי שבת אמא שלו התקשרה ושאלה אותי אם היינו איתו בקשר, ואז הבנתי שמשהו קרה כי זה מאוד לא אופייני ליניב. הבנתי שאנחנו חייבים להתחיל לפעול. הייתי בטוחה שנמצא אותו בבית חולים, לרגע לא דמיינתי שנקבל את הבשורה הכי קשה בעולם. לא מצפים לדבר כזה. יניב היה בחור מאוד זהיר, נסענו יחד לברלין ולפראג, והוא תמיד היה זהיר - חוזר בשעות סבירות למלון, מאוד מחושב ולא לוקח סיכונים. אני לא מעכלת את זה. הוא תמיד היה שם בשבילי, וזה לא נתפס. הוא היה כמו אח גדול שלי. לגרמניה לעולם לא אחזור, לא אסע לאדמה המקוללת הזאת. קשה לחשוב שאדם כמו יניב, שתמיד מוקף באנשים וכל כך אהוב, מצא את מותו כל כך רחוק ולבד".

תגובות

1
אני לא יודע (ל"ת)
אלי ביטון | 22:48   03.05.19