יום שני, 26 באוגוסט 2019, כ"ה אב ה' תשע"ט
לפרסום חייגו: 02-5900070

חדשות במעלהנט

החדשות המקומיות

אהב את החיים

ותיקי מעלה אדומים בוודאי זוכרים את חיים קמינסקי ממשתלת "אורנית" המיתולוגית בכיכר יהלום | יומיים לפני ליל הסדר הוא נפטר ממחלת הסרטן, ורעייתו שרה, סגנית ראש העיר לשעבר, מספרת על החבר הטוב והשותף שאיבדה, על אבא וסבא מסור, על אהבתו לפרחים, על הפעילות שעשה עם ילדי בית הספר 'נירים' ועל הרצון לשמח ולתת לכולם | יהי זכרו ברוך

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

דלית מור

כתבת מגזין וחדשות בעיתון זמן מעלה

יומיים לפני ליל הסדר נפרדה מעלה אדומים מחיים קמינסקי ז"ל, בעלה של סגנית ראש העיר לשעבר, שרה קמינסקי, מוותיקי העיר ומי שהיה במשך 25 שנה בעל חנות הפרחים המיתולוגית בכיכר יהלום - "משתלת אורנית". 

כשהגעתי לעיר, לפני למעלה מ-20 שנה, זו הייתה אחת החנויות הראשונות שהכרתי כחובבת צמחייה ופרחים. נהגתי לפקוד את "משתלת אורנית" תכופות, ומאוד אהבתי להגיע לחיים, להריח את הריח הרענן והמשכר של המשתלה, לצפות בצבעים הצבעוניים של מגוון הפרחים, אך אהבתי להגיע לבקר את האיש שניצח על הכל – חיים. הוא היה איש שקט, נעים הליכות, חייכן, מסביר פנים ומאוד מקצועי. אהבתו לפרחים חצתה גבולות. הוא הכיר כל שתיל וכל פרח, ואהב לתת הסברים מקיפים על כל שתיל, כיצד לטפל בו וכיצד לטפח אותו כך שיצמח וילבלב. בהלווייתו העצובה, כשמאות ליוו אותו בדרכו האחרונה, עלתה בלי סוף אהבתו לפרחים. כעת, רעייתו שרה דואגת לגינה שתעטוף אותו גם מסביב לקברו. 

כדי להבין מי היה חיים, גם למי שלא הכיר אותו, היה מספיק לראות את מאות החברים ובני המשפחה שהגיעו ללוותו בדרכו האחרונה, ולשמוע את הסיפורים והזיכרונות שלהם ממנו. רגע מצמרר במיוחד נרשם כשכולם שרו יחד בהלווייתו את השיר "אנא בכוח", לבקשת חיים. 

בסוף שבוע שעבר, כשהגעתי לבית משפחת קמינסקי, הראתה לי שרה את הגינה המטופחת שלהם, בה יש עדיין פרחי גן עדן, הפרחים ששרה כה אוהבת ושחיים דאג לשתול עבורה. "תראי, יש עוד כאלה שעומדים לפרוח. תראי כמה הרבה הוא שתל בשבילי", היא אמרה לי בהתרגשות. הפרידה ממי שהיה בעלה במשך 40 שנה קשה לה ואף גרמה לה לא לצאת מהבית במשך 30 יום. לא קל לפגוש את האישה הנמרצת הזאת, זו שתמיד פועלת במלוא המרץ למען כולם, זו שהקימה ומנהלת את עמותת "ידיד לילד" הפועלת בכל רחבי הארץ, זו שהייתה חברת מועצה פעילה וסגנית ראש עיר, כשהיא יושבת בביתה ומספרת בדמעות על אובדן החבר, האיש, האהוב, שהיה חלק בלתי נפרד מחייה במשך עשרות שנים. 

בזמן שאנו יושבות שרה מקבלת שיחת טלפון מהגנן. היא נותנת לו הוראות על העיצוב סביב המצבה. "שיהיה שילוב של פרחים וחלוקי נחל", היא מבקשת. בתום ההלוויה משפחת קמינסקי מבקשת שהקהל הרחב יניח פרח במקום אבן על תלולית הקבר הטריה. עד כדי כך הפרחים היו משמעותיים עבור חיים ז"ל. 

"היינו עושים הכל ביחד. 40 שנה לא היינו לבד. הוא אפשר לי הכל והוא תמיד היה שם בשבילי. אני פועלת בכל כך הרבה מישורים, והוא תמיד היה זה שאומר שאני חייבת לעשות מה שמשמח אותי ומה שטוב לי. גם כשהיה חולה הוא ביקש שאמשיך להיות חברת מועצה, וכך גם כשהייתי סגנית ראש עיר. הוא היה מלאך. כל דבר שרציתי, הוא היה בשבילי ובשביל המשפחה שלו"

ספרי מעט על חיים.

"חיים היה יליד 1947. הוא נולד בפולין והגיע לארץ כשהיה בן שלוש. את ילדותו הוא החל בעיר אשקלון, ומאוחר יותר עבר לתל אביב. הוא היה איש צבא קבע בדרגת רס"ן, והכרתי אותו בצבא, כשהייתי מש"קית חינוך ות"ש והוא היה קצין אג"מ. כשהוא פרש מהצבא הוא יצא ללמוד גינון וצמחייה, ובעצם את כל שארית חייו הוא הקדיש לכך - לצמחייה, לטבע ולגינות. הגענו לפני 35 שנה למעלה אדומים, ואז הוא פתח את משתלת אורנית שפעלה במשך 25 שנה בעיר ושירתה את כל מגוון תושבי מעלה אדומים. את החנות הוא סגר כי הרגיש שזה הזמן שלו לפרוח, לטייל בארץ ובעולם, וכך באמת עשינו. הוא מאוד אהב את רמת הגולן ואת הנגב בזמן פריחה, ומכיוון שלא יכול היה להיפרד לחלוטין ממכירת הפרחים הייתה לו בסטה שפעלה בכל יום שישי למכירת פרחים. כבר מיום שלישי בכל שבוע הוא היה מתחיל להתארגן לקראת המכירה, מביא את הפרחים, שוזר זרים, מתכנן איך ייראו ומביט בהם גאה. מה שהניע אותו היה שכל מי שמביט בזרי הפרחים ייהנה מהמראה היפה וישמח עם הזר המונח על השולחן בבית. הייתה בו נתינה ענקית, הוא לא היה איש עסקים, הוא לא חשב על הכסף, הוא פשוט רצה לעסוק בפרחים ולשמח אנשים. חיים היה אבא וסבא מהמם שלא ויתר על טיולים עם המשפחה, והכי חשוב לקרוא מגדיר צמחים, להראות ולהסביר. אין חג שלא טייל עם ילדיו ונכדיו, שגם הם מחוברים לטבע וארץ ישראל"

כמה זמן חיים התמודד עם מחלת הסרטן?

"לצערי, לפני שלוש שנים ושבעה חודשים התבשרנו שחיים חולה. כל מי שראה אותו לא האמין שמצבו הולך ומחמיר. הוא אהב לחיות, וגם כשהמצב היה לא טוב הוא הקרין חיות ודאג שהכל יתנהל כרגיל. בשבעת החודשים האחרונים מצבו הידרדר מאוד. הסרטן התפשט לגרון. הוא כבר לא יכול היה לדבר. שבועיים לפני שנפטר נסענו לבית החולים בהבנה שמשם הוא כבר לא יחזור. הוא דאג לומר לי, או יותר נכון לכתוב לי, כי כך תקשרנו בסוף, שהעובד לא ישכח להשקות את הצמחים שהזמין לכבוד החג. חודש לפני שנפטר לקחתי אותו לדרום כדי לראות את הפריחה. הוא היה מאושר ולא הפסיק לחייך. בכל בוקר הוא נהג לקחת את העיתון, לשבת בגינה ולקרוא. היום קשה לי לפתוח את העיתונים האלה ולכן הם מונחים מגולגלים בכניסה לבית". 

במהלך השנים, גם כשהיה חולה, הוא עסק בפעילות עם ילדים בעיר.

"הוא היה נוהג ללכת לבית הספר 'נירים', ויחד עם כוכבה המורה היה עובד עם הילדים בגינה הטיפולית. הוא כל כך אהב לעשות את זה. כשהיינו צריכים לצאת לטיפולים בבית חולים הדסה, הוא תמיד דאג שהם לא יהיו בימי שני כי זה היה היום שלו עם הילדים בגינה הטיפולית. ביום המעשים הטובים הוא עמד עם הילדים בדוכן, והם מכרו פרחים. בט"ו בשבט חילק לילדים ראש דשא בבתי הספר. הוא אהב את הילדים והתחבר אליהם באמצעות אהבתו לצמחים".

אחרי מותו, גליה מזור שלחה לשרה הודעה בה סיפרה כי "חיים ז"ל למד אצלי במסגרת קורס מתנדבים בשיתוף המכללה האקדמית לחינוך ע"ש דוד ילין ויוכי שוברט מהמתנ"ס. הקורס כלל הכשרה של שנה, בה חברי הקבוצה למדו על סגנונות של לומדים, יצירת מוטיבציה ללמידה, ניהול שיחה אישית, שילוב אמצעי למידה ועוד. הקורס התקיים במשך שנה, וניתנה אפשרות להמשיך לשנה נוספת. חיים היה בקורס לאורך שנתיים. הוא ישב בכיתה כלומד עם עיניים צמאות ללמוד, להעשיר וליישם. כל מפגש הסתיים בחיזוק המתנדבים, והוא בא להודות לי אישית ואמר לי בכל פעם ובכל זמן שנפגשנו: הלמידה שלך היא מתנה לחיים שלי. מרגש מאוד! בעבודה מעשית שלו זכור לי אירוע בו סיפר שהכין מפגש לקבוצת הלומדים שלו (והוא היה פעיל במספר בתי ספר). הוא התאכזב מכך שלא הייתה לתלמידים מוטיבציה ללמוד, ואז החליט להשתמש בכלים לחיזוק חוויות הצלחה באמצעות משחק שלמד, ומאז כולם חיכו לו בשער בית הספר".

מעבר לבעל, חבר, אב לילדייך וסב לנכדייך, מה היה חיים עבורך?

"היינו עושים הכל ביחד. 40 שנה לא היינו לבד. הוא אפשר לי הכל והוא תמיד היה שם בשבילי. אני פועלת בכל כך הרבה מישורים, והוא תמיד היה זה שאומר שאני חייבת לעשות מה שמשמח אותי ומה שטוב לי. גם כשהיה חולה הוא ביקש שאמשיך להיות חברת מועצה, וכך גם כשהייתי סגנית ראש עיר. הוא היה מלאך. כל דבר שרציתי, הוא היה בשבילי. בחודשים האחרונים הוא כבר לא יכול היה לאכול. הוא מאוד אהב אוכל ועוגות שמרים, ואני לא הייתי מסוגלת לבשל בבית כי איך אני יכולה לאפות או לבשל כשעולים ריחות מהמטבח והוא לא יכול לאכול? הוא היה איש שקט, מלא בשלווה ומתן בסתר. אדם מקסים. המשענת ועמוד החיים שלי. ביקשתי ממנו סליחה שספג את כל השיגעונות שלי ונענה להם במשך 40 שנה. 

"לפני שלוש שנים ושבעה חודשים התבשרנו שחיים חולה. כל מי שראה אותו לא האמין שמצבו הולך ומחמיר. הוא אהב לחיות, וגם כשהמצב היה לא טוב הוא הקרין חיות ודאג שהכל יתנהל כרגיל. בשבעת החודשים האחרונים מצבו הידרדר מאוד, והסרטן התפשט. הוא כבר לא יכול היה לדבר. שבועיים לפני שנפטר נסענו לבית החולים בהבנה שמשם הוא כבר לא יחזור"

בשבת האחרונה לחייו הוא רצה שכל המשפחה תהיה יחד, אז ישנו כולנו במלונית שבבית החולים הדסה עין כרם. במוצאי שבת, מיד אחרי ההבדלה, הוא איבד את ההכרה עד יום שלישי, היום שבו הוא נפטר. הוא חיכה שהשבת תצא", מספרת שרה בדמעות.

חיים של הפרחים

בתו אורנית כותבת דברי פרידה מאביה. 

"את אבא שלי רוב מעלה אדומים הכירה. לחלקם הוא היה חיים מבית הכנסת, לחלקם בעלה של שרה, אבל לרובם הוא היה חיים של הפרחים. לפני בערך 25 שנה אבא שלי היקר החליט לפתוח חנות פרחים בעיר 'משתלת אורנית'. אין צורך לספר כמה הייתי גאה תמיד לספר שאני אורנית מ'פרחי אורנית' של חיים קמינסקי - האיש והפרחים. החנות הייתה חלק בלתי נפרד מהעיר. הוא היה מכין זרים בשמחות, בשישי ובחגים, וגלגלי אבל ברגעים העצובים. חלק מהאנשים הרגישו שדיבר על צמחים ממש כמו על ילדים: 'שים אותו בצל, תן לו קצת מים, קצת אהבה. תן לו לאט לאט לצמוח'. כמה סבלנות הייתה לו לכל צמח, לכל פרח, לכל אדם באשר הוא. 

אין ספק שאנשים תמיד יזכרו את החנות שהייתה חלק בלתי נפרד מהעיר מעלה אדומים. שתמיד יזכרו אותו, את טוב הלב שלו, את הצניעות, את היד הרחבה ואת האהבה האינסופית שלו לפרחים!

בשביל כולם הוא היה חיים של הפרחים, בשבילי הוא היה ותמיד יהיה האבא הכי טוב שיש. זה שהבין אותי בלי מילים יותר מכל אדם אחר. 'הבת של אבא שלה', ככה תמיד אומרים. אין להם מושג כמה זה נכון. אוהבת וכבר מתגעגעת".

-----

אתה חסר לי חבר

הספד של ישראל ולייזה פלג

מעל 30 שנות חברות – קשה לדבר על חיים בלשון עבר, ניזכר בו בכל פינה. חיים, כשמו, חיפש חיים מהותיים. הייתה בו שמחה וחוש הומור עמוק ושנון. הוא אהב לעשות טוב יותר לסביבתו.

בילינו הרבה שבתות משותפות, באווירה תמיד טעימה, עליזה ושמחה, במצב רוח של צחוק מתגלגל לצד שיח עם תוכן. הוא מאוד אהב והיה גאה במה שעסק. דיבר על הזכות לשרת את המדינה ועל הזכות להקים "גן עדן" פרטי של גינון ופרחים.

יצא לנו לבלות הרבה פעמים על קפה בחנות. הייתה לו התמסרות וסבלנות יוצאת דופן כלפי הלקוחות, על מנת שייצאו בידיים מלאות ושביעות רצון. הוא דאג לפרגן גם לי כאורח שלו,  "כשאתה מגיע זה מביא לי לקוחות", היה אומר לי, "ביידיש זה נקרא "מנטש".

חיים היה רגיש ודאגן לבית הכנסת ולמתפללים במתנ"ס. הוא דאג שיהיה מניין, והיה שמח בליבו עת היה מניין גדול. הוא נתן את הנשמה בהצלחת בית הכנסת, וגם בדברים קטנים שהיו חסרים, כמו: כביסה של המפות,  או שמאן דהו לא יקופח.

הוא היה מחובר מאוד למוסיקה חסידית, ואהב לשמוע קרליבך. לא בכדי נפרד עם מזמור חזק "אנא בכוח" ו"יודע תעלומות".

לפניו תמיד הייתה משפחתו. הערכים שלהם והישגיהם הסבו לו הרבה נחת, ועל הנכדים היה "מרוח" מאהבה יחד עם שרה אשתו.

חיים לא התלונן ולא נתן למחלה להשפיע עליו, למעט דברים טכניים בטיפולים שכפו עליו, משך הזמן וכיו"ב. עד לניתוח האחרון לא ראו על חיים את סימני המחלה, והוא גם דאג שלא יתייחסו אליו כחולה. הוא נהג עם סביבתו כאחד האדם.

לצד המחלה חיים המשיך את חייו במידה רבה של הצלחה. הוא טייל ב"רוקי", ולהבדיל, סגר מעגל בביקור משמעותי בפולין בהיותו דור שני לניצולי השואה. הוא נפש במקומות נוספים בארץ ובחו"ל, בין היתר עם כל המשפחה ביום הולדת 60/70.

כשקיבל ידיעה לא מעודדת היה מעכב העברתה לשרה על מנת לא לצער אותה.

ביום שישי האחרון לפטירתו נפרדנו ממנו בבית החולים, ולמרות שהיה מאוד חולה, דאג להיות מאוד לבבי. "אדאג לך לקפה", אמר לי. הוא קיבל באמצע הביקור וואטצאפ של הנכדה הללי, "אמא של שבת", ופניו זהרו והוארו מנחת.

תמיד אזכור אותך לעד, חבר ואדם טוב. הכי טוב. אקח ממך הרבה מודלים, כמו: החוזק, ההכלה, אבא, בעל, סבא למופת, ציונות, יהדות ודבקות במשימות.

גם הילדים שלנו מאוד אהבו אותך, התמלאו צער ויגון עמוק והגיעו ללוויה על מנת להיפרד ממך.

קשה לתמצת את הזיכרונות. אהבתי אותך ואתגעגע אליך (מאוד), אתה חסר לי חבר. מאוד.

 

 

ההספד של השכנים מרחוב התוף

חיים היקר, עברו כבר 30 יום מאז לכתך מאיתנו, ועדיין איננו מסוגלים להאמין ולהשלים עם האובדן של אדם יקר, שכן נעים וחבר אמיתי.

היית אדם מיוחד, אוהב ואהוב על כולם. השארת מורשת חשובה של צניעות ודרך ארץ שיש לשמרה ולצעוד בצל מורשת זו. כולם אהבו והעריכו אותך, הרעיפו עליך שבחים וציינו את אישיותך הנוחה לבריות ואת היחס החם שהענקת לכל אחד ואחת. אשרינו שזכינו לחיות במחיצתך במהלך 35 שנים ארוכות וטובות.

אנו כואבים את לכתך בטרם עת, השארת חלל גדול בשכונתנו ואתה כבר חסר לנו מאוד בנוף האנושי בסביבה הקרובה שלנו.

חיים, נזכור אותך בדיוק כפי שהיית - אדם נעים הליכות, שכן אדיב ונדיב, איש משפחה חם, אוהב ומכבד את הזולת כך נזכור אותך וכך תישאר בליבנו.

בתקופת מחלתך היית מוקף באהבה, אמונה ובמיוחד בידה המלטפת של שרה רעייתך, אישה צדיקה, שימים ולילות שהתה קרוב קרוב לידך בטיפול צמוד ללא ליאות וללא הפסקה.

חיים, אתה יכול לנוח כי השארת משפחה מלוכדת, אוהבת, תומכת ודואגת.

אתה חסר חברי. יהי זכרך ברוך.

ת.נ.צ.ב.ה

השכנים  מרחוב התוף

תגובות