יום שבת, 14 בדצמבר 2019, ט"ז כסלו ה' תש"פ
לפרסום חייגו: 02-5900070

חדשות במעלהנט

החדשות המקומיות

בחייהם ובמותם

עמית אסרף, בן 20, תושב כפר אדומים, נהרג עם חברו הטוב רפי פקייה בתאונת אופנוע בכביש הערבה • הוריו, איריס ומרדכי, ואחותו שחר מספרים על אהבתו הגדולה לאופנוע, על הקשר המיוחד עם רפי שאותו הכיר בגיל 9 ועל הבשורה הקשה והחוסר הגדול • "הדבר הכי מטורף הוא ששניהם נפצעו בדיוק את אותה הפציעה ושכבו זה לצד זה בטיפול נמרץ. זה היה נראה כאילו אותו בן אדם שוכב על שתי מיטות"

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

דלית מור

כתבת מגזין וחדשות בעיתון זמן מעלה

"פעם עמית אמר לי שאם חלילה הוא ימות צעיר הוא מקווה שזה יהיה עם משהו שהוא אוהב. זה בדיוק מה שקרה לו, כך הוא נהרג עם האופנוע שכל כך אהב ועם רפי פקייה, החבר שהיה בשבילו הרבה מעבר לחבר", אומרת אחותו היחידה של עמית ז"ל, שחר, בת ה-22, "קשה להסביר את הקשר שהיה ביניהם. הם היו כמו תאומים, ואני מרגישה כאילו איבדתי שני אחים. כשהיו שואלים אותי כמה אחים אנחנו תמיד נהגתי לומר שלושה כי רפי היה בלתי נפרד". 

שני החברים הטובים - עמית אסרף, בן 20, תושב כפר אדומים, ורפי פקייה, ירושלמי שהתגורר מספר שנים בבית של עמית, הכירו כשהיו בני 9 ומאז לא נפרדו לרגע בחייהם, וכך גם במותם המשותף. 

האופנוע התנגש במשאית ונמעך

ביום שני שעבר יצאו השניים לבלות באילת. עמית כהרגלו, היה צמוד לאופנוע, וכל ניסיונות השכנוע מצד חבריו והסובבים אותו שיימנע מנסיעה לאילת עם האופנוע - כשלו. מאז ומתמיד הייתה לו אהבה מיוחדת לאופנועים. הרישיון היחיד שהיה לו זה לאופנוע, הוא מעולם לא עשה רישיון לרכב. 

עמית מעולם לא הסכים להרכיב איש על האופנוע בנסיעות מחוץ לעיר, חוץ מאשר את רפי חברו הקרוב. כך היה גם בנסיעה זו, עמית נהג ורפי מאחוריו. נועם, חבר של השניים, נסע לפניהם בכביש הערבה, ובשלב מסוים הבחין שהם נעלמו מעיניו. לאחר זמן מה החליט נועם לשוב לדרכו כדי להבין מדוע הם מתמהמהים, אך כשהתקרב לצומת קטורה ראה את המחזה הקשה מכל. האופנוע התנגש במשאית ונמעך לחלוטין, ושני החברים – עמית ורפי, נפצעו באורח אנוש. 

הגיעו לבית החולים כאנונימיים

מסוק שהוזנק למקום הטיס אותם לבית החולים "סורוקה", אליו הגיעו כאלמונים משום שהציוד שלהם עף בעקבות עוצמת הנפילה החזקה. לאחר זמן מה צוות בית החולים הצליח לאתר את מרדכי, אביו של עמית, שקיבל שיחת טלפון בה נאמר לו כי בנו נפצע בתאונת אופנוע וכי עליו להגיע מידית לבית החולים סורוקה. רפי עדיין נשאר אנונימי מבחינת בית החולים. 

באינטרנט פרסמו על תאונת אופנוע קשה

איריס, אמו של עמית ז"ל, מספרת כי "מרדכי התקשר אליי וסיפר לי שעמית עבר תאונה. לא התרגשתי כי מי שרוכב על אופנוע עובר מידי פעם תאונות ואני רגילה לקבל כאלה שיחות, פעם נשברה לו היד, פעם נשברה לו הרגל ולפעמים זה היה רק שפשופים. בכל פעם שנסעתי לבית החולים הכל היה בסדר, ולכן גם הפעם הייתי בטוחה שזה הסיפור אז אמרתי למרדכי שייסע לבית החולים ויעדכן אותי. כמה דקות לאחר מכן התקשרה אליי אחות של מרדכי וסיפרה לי שבאינטרנט כתוב שהייתה תאונת אופנוע בכביש הערבה שבה שני בחורים כבני 20 נפצעו באורח אנוש. היא אמרה שמסוק לקח אותם לסורוקה, ולקח לי בדיוק שנייה להבין את הבשורה הקשה. באותו רגע כולם יצאו לסורוקה. כולם. הדודים, השכנים, כולם נסעו. הנסיעה הייתה ארוכה, בלתי נגמרת, אבל אף אחד לא באמת חשב שזה ייגמר ככה. כשהגענו לבית החולים לקחו אותנו לשיחה והסבירו את חומרת המצב". 

שניהם נפצעו אותה פציעה

שחר, אחות של עמית, מספרת שבבית החולים היא שאלה את הרופא מה מצבו של רפי, ורק אז הרופאים ידעו מי הוא הפצוע השני. 

"הדבר הכי הזוי והכי מטורף שמעיד על הקשר הכל כך מיוחד שהיה ביניהם, זה הפציעה והמוות. שניהם נפצעו בדיוק את אותה הפציעה, שניהם שכבו זה לצד זה בטיפול נמרץ כשהם מונשמים ועם חבלה באותה העין, שברים בלסת וברגל ופציעה קשה במוח. זה היה נראה כאילו אותו בן אדם שוכב על שתי מיטות. האחות בטיפול נמרץ אמרה שהיא כבר 16 שנים בטיפול נמרץ ומעולם לא ראתה כזה דבר", מספרים האם, האחות שחר והדוד נמרוד. 

החליטו לתרום את האברים של עמית

לאחר שלושה ימים שוב נבדק המוח שלהם, והתשובה נשארה קשה - אפס תנודות, המוח לא אקטיבי. זה היה כל כך מוזר, הם הונשמו על ידי מכונה ולכן היה דופק, לחץ דם תקין ונשימות, כך שהיה נראה כאילו הם בין החיים אבל בעצם המוח שלהם כבר היה מת. שחר ביקשה מהוריה שיאפשרו לעמית לתרום את אבריו, וכך שבעה חולים זכו לקבל מעמית חיים. "שחר ביקשה שנתרום את האברים של עמית, ולמרות הקושי הרב הסכמנו. עמית תרם שבעה מהאיברים שלו לחולים אחרים, וקיבלנו מכתב מאוד מרגש וגם שלט שנשים אותו על המצבה". 

רפי נפטר כשעמית היה בחדר ניתוח

הוריו של רפי בחרו לא לנתק אותו מהמכשירים, אלא שבדיוק אחרי שמשפחתו של עמית נפרדה ממנו לנצח והכניסו אותו לחדר הניתוח כדי להוציא ממנו את האברים כדי להציל חיים של אחרים, נפטר רפי שעוד היה מחובר למכשירי ההנשמה. "זה לא נתפס, זה פשוט לא נתפס. רפי מת למרות שלא ניתקו אותו מהמכשירים בדיוק בזמן שעמית היה בחדר הניתוחים. שניהם מתו יחד", אומרת איריס, "לכל אדם יש בעולם את התאום שלו, את הנשמה התאומה שלו, ועמית זכה ברפי. זה נדיר למצוא את התאום. אם עמית נפגש עם בחורה, רפי היה יוצא לאותו המקום ויושב מרחוק כדי להיות נוכח ולהיפך".  

לא נפרדו לעולם

"הם בטעות נולדו משתי אימהות. הם יחד מגיל תשע, ולא נפרדו לעולם. שניהם אימצו שני כלבים שגידלו כאן, פבלו וג'זל. הם היו אדם אחד בשני גופות. הם היו מסוג האנשים שנתנו לך להרגיש הכי טוב בעולם, גם אם פגשו מישהו בפעם הראשונה הם היו נותנים לו הרגשה טובה", אומרת שחר. 

איריס הוסיפה וסיפרה כי "עמית היה עם בחור עם לב זהב, מלאך עם חיוך כובש. שניהם היו כאלה. רפי והוא מאוד דומים". 

האופנוע היה אהבתו הגדולה ביותר

לעמית היו תכניות רבות להמשך. הוא הספיק להירשם ללימודי סקיפר, והיה בעיקר 'מכור' לאופנועים. כשהיה עצוב, שמח או מדוכא, האופנוע תמיד היה התשובה. הוא רכש את הקסדות הטובות והיקרות ביותר, את הציוד, הביגוד והנעליים הנחשבים ביותר. זאת הייתה אהבה מאוד חזקה. פעם הוא אמר שהיה יכול לרכוש מספר רכבים רק מהשווי של הציוד שרכש עבור האופנוע. "אפילו בספר המחזור של בית הספר כתבו: 'לא תראו אותו בלי הקסדה ביד, גם אם יגיע סוף העולם לא תראו אותו בלי קסדה. המילים האחרונות שלו היו: אל תגעו בקסדה'", מספרת שחר. 

שיירת אופנועים בהלוויה 

את עולם האופנועים הכיר עמית מאבא של חברים טובים, שני ודניאל ממצפה חגית. אביהם, אבשלום ז"ל, היה איש אופנועים בכל רמ"ח איבריו. הוא היה רוכב מקצועי, חבר בקהילת האופנועים שנהרג בתאונת אופנוע. אחרי האירוע הקשה שבו הוא נהרג, עמית וילדיו של אבשלום, שני ודניאל, אמרו שלעולם לא יעלו על אופנוע, אבל החיידק של האב תפס את כולם והם כולם רכבו. 

להלוויה של עמית הגיעו חברי קהילת רוכבי האופנועים ונסעו בשיירה כדי לחלוק לו כבוד אחרון. הם נסעו בשיירה ארוכה, עשרות רוכבים שהמתינו בצומת כפר אדומים לאמבולנס שהוביל את גופתו של עמית, ונסעו אחריו בשיירה בלתי נגמרת עד בית העלמין. 

"אם קיים בך החיידק הזה, הוא לא מרפה", אומרת איריס, "בהלוויה שיירת אופנועים גרמו לי לצביטה בהתחלה כי הרי כך הוא נהרג, אבל כשהם רכבו אחריו עד לבית העלמין וראיתי את השיירה הארוכה, זה היה כל כך עוצמתי., התרגשתי מאוד. זה מה שעמית אהב וזה מה שהיה רוצה". 

האחות שחר: "היינו בקשר מעולה"

שחר אומרת שלמרות שהוא היה אחיה הצעיר הוא תמיד דאג לה. "אם יצאתי לבלות הוא היה נשאר ער עד שאני חוזרת הביתה. אם לא הייתי בבית, הוא תמיד היה מתעניין מתי אני חוזרת ואיפה אני". שחר מראה לי התכתבויות שלהם, שבאחת מהן הוא כתב לה: "אם את צריכה משהו תתקשרי ואני אבוא'. לפני שנסע לאילת הוא שאל אותי אם אני רוצה שהוא יקנה בשבילי משהו. הוא מאוד דאג לי, היינו בקשר מעולה. אנחנו רק שני אחים, אולי בגלל זה. הזיכרון שלי ממנו יהיה השמחה, האופטימיות והדאגה שלו אליי למרות שהוא היה צעיר ממני". 

האם איריס: "לא הספקנו להיפרד"

איריס האם מספרה כי ביום שני בבוקר הם לא הספיקו להיפרד. כשיצאה לעבודה הוא עדיין ישן, ושיחת הטלפון שניהלו הייתה יותר אינפורמטיבית. "לא הייתה לי שום תחושה שמשהו נורא עומד לקרות. אני שמחה שתרמנו את האיברים כי כך עמית לא לגמרי מת. נשאר לנו משהו מעמית". 

 מרדכי האב: "אני חי בסרט רע"

שעות בודדות לאחר מותו של עמית כתב מרדכי האב: "הבן שלי עמיתוש, אני כאוב". כשפורסמו מודעות האבל אמר מרדכי: "אני חי בסרט רע". 

 

תגובות

2
הנחלים 4 (ל"ת)
גניה אנג'ל | 18:29   07.11.19
1
תגובה
רונית | 17:15   07.11.19