התורם ה- 1,000
מפגש מרגש במיוחד התקיים השבוע בלשכתו של ראש העיר, בני כשריאל, שאירח את יו"ר עמותת "מתנת חיים", הרבנית רחל הבר, ואת תורמי הכליה תושבי העיר • התורמים סיפרו על ההחלטה לתרום כליה, על הזכות להציל חיים ועל הליך הבדיקות שלפני התרומה • רחל הבר סיפרה על בעלה שהקים את העמותה לאחר שנזקק לתרומת כליה בעצמו ואשר נפטר לפני שנה לאחר שחלה בקורונה • כשריאל: "אתם מלח העיר והארץ, אות ומופת לחסד אמיתי ולערבות הדדית"
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
דלית מור
כתבת מגזין וחדשות בעיתון זמן מעלה
החודש זכה חולה הכליה ה-1000 לקבל חיים חדשים מתורם שהגיע באמצעות עמותת "מתנת חיים". בעשר השנים האחרונות עלתה המודעות לתרומת כליה אלטרואיסטית, ומספר התורמים תפס תאוצה בעיקר בשנים האחרונות. עמותת "מתנת חיים" נוסדה בשנת 2009 על ידי הרב ישעיהו הבר ז"ל, אשר נזקק בעצמו לתרומת כליה. הרב הבר נפטר בדיוק השבוע לפני שנה, לאחר שחלה בקרונה.
"ישעיהו החליט שלא ימותו עוד אנשים ממחלת כליה"
השבוע הגיעה אלמנתו של הרב הבר, רחל, אשר ממשיכה בדרכו בעמותה, כדי לפגוש חלק מהתורמים תושבי העיר בלשכתו של ראש העיר, בני כשריאל, ולהודות להם על תרומתם באופן אישי. בפגישה היא סיפרה את סיפורו המרגש של בעלה, "הוא היה איש ואגדה. הוא חלה בגיל 42 במחלת כליה, פגש בטיפולים אח שכול בן 19, פנחס תורג'מן, מקריית ארבע, ושניהם ישבו זה לצד זה בדיאליזה ולמדו יחד. כשבעלי קיבל כליה על ידי חבר, פנחס ביקש בדמעות שלא ישאיר אותו מאחור. אז זה עוד לא היה מקובל, וישעיהו חיפש עבורו תורם על ידי תליית מודעות בבתי הכנסת. בסופו של דבר הוא הצליח לאתר תורם עבורו, אך הבדיקות ארכו הרבה זמן עד שלצערנו, שבועיים לפני ההשתלה, פנחס קיבל דום לב ונפטר. שני בנים היו להורים של פנחס, אחד נהרג במלחמת לבנון השנייה, והאחר במלחמת הדיאליזה. באותו היום בעלי אמר שלא ייתן שימותו עוד אנשים ממחלת כליה. בכל במה הוא נהג לומר שיום פטירתו של פנחס הוא יום ההולדת של 'מתנת חיים'. זרקו עליו אבנים, אבל הוא אסף אותם ויצר מהפכה. היום זכינו בתורם האלף, וזה הישג עצום. ביום שהוא נפטר היה לי ברור ש'מתנת חיים' ממשיכה לחיות ושיש אנשים טובים שהוא האמין בהם וימשיכו את פעילותה של העמותה".
"כשבעלי פגש אתכם הוא הרגיש שהוא נוגע בספר תורה"
לתורמים אמרה הרבנית הבר כי "כשבעלי היה נפגש אתכם הוא היה מרגיש שהוא נוגע בספר תורה, באתרוג. הוא התייחס לתורמי הכליה בחרדת קודש". כל התורמים הודו לרחל על הפעילות של העמותה, התרגשו ואמרו שבזכותה ובזכות בעלה הם זכו לתרום ולהציל חיים. ראש העיר, בני כשריאל, אמר לתורמים בהתרגשות: "אתם גאווה גדולה של העיר, אתם הדגל של העיר ואות ומופת לחסד אמיתי ולערבות הדדית".
להעניק לאדם אחר חלק מהגוף כדי להציל את חייו
בשנת 2013 היו רק 32 תרומות כליה בארץ דרך העמותה, ובשנה שלאחר מכן מספרם כבר עמד על 183. לכל אחד מהתורמים, בדיוק כמו התורמים ממעלה אדומים, יש את סיפור הרגע שבו קיבל את ההחלטה לעשות את המעשה. כולם מספרים שאחרי התרומה הרגישו תחושת סיפוק והתרגשות, אך מה שבאמת משותף לכולם זאת אצילות הנפש שיש בלהעניק לאדם אחר חלק מגופם כדי להציל את חייו. הרוב המוחלט מהתרומות נתרמו לאנשים זרים, ונכון לינואר 2021 ישנם 917 הממתינים לתרומה. ל-200 מתוכם כבר נמצאו תורמים.
"החולה פשוט רוצה את החיים שלו בחזרה"
"במקרה נתקלתי במייל שסיפר על תושבת העיר שתרמה כליה לבת המאומצת שלה", מספרת תניה גרינברג, תושבת העיר ורכזת התורמים בעיר מטעם העמותה, "ברגע הראשון אני זוכרת שזה היה לי מוזר, כמו לתרום עין. עם הזמן נתקלתי בזה שוב ושוב, ומשהו החל לנבוט בי. כשראיתי מודעה בעיתון על 'מתנת חיים' כבר ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות".
גם יגאל נחושתן, מחנך בישיבה התיכונית בשכונת מצפה נבו, תרם לאדם שאינו מכיר מתוך רצון להעניק חיים לאחר. הוא עשה זאת בלי שידע אז שאחיו החל באותו תהליך במקביל אליו ותרם אף הוא כליה זמן קצר אחריו, "לילה לפני התרומה ישבתי עם אשתי וניסיתי לנתח בכנות מה הסיבה שאני עושה את המעשה. הרבה פעמים אנחנו נוטים לעשות מעשים לשם ה'פוזה', חושבים מה יגידו עליי וכיצד המעשים שלנו מצטיירים. באותה שיחה אמרתי לאשתי: 'את הנתרם לא מעניין למה אני עושה את זה, הוא פשוט רוצה את החיים שלו בחזרה, וזה מה שמניע אותי".
סטיב ליכמן נתקל במייל שבו נאמר כי מחפשים תורם כליה עם אותו סוג הדם שלו, וזה היה מספיק בשבילו להחליט שהוא נכנס לחדר הניתוח ומעניק לאדם שמעולם לא פגש את הכליה שלו, "הייתי בריא לפני הניתוח, ונשארתי בריא גם אחרי".
יעל כהן כראזי, שתרמה את כלייתה, עובדת במשרד הבריאות ומספרת כי היא מכירה היטב את נושא תרומת האיברים. "מרכז ההשתלות הארצי כפוף אלינו, וכשיש אירועים חריגים הם מגיעים אלינו. אני חשופה לאירועים חריגים, ולמרות זאת לא הרגשתי שום חשש והלכתי לתרום בלב שלם. לרגע אחד לא עבר בי פחד, ידעתי שאם אמצא מתאימה אני צריכה לתרום כליה. לא היה בי פחד גם ביום הניתוח, כל הבוקר חייכתי, צחקתי ונכנסתי לחדר הניתוח בשמחה".
תניה גרינברג מספרת כי "תרמתי בספטמבר 2015, ואז זה עדיין לא היה נושא כל כך מדובר ומפורסם. זה היה בחיתולים. הייתי אז בת 49, המחשבה עברה בראשי ויצא לי לדבר עם אנשים, אך לא כולם שמעו על זה כי זה לא היה נושא מוכר. ההליך לפני התרומה נמשך כשנה, עם הרבה מאוד בדיקות, וזה גם זמן שניתן להתחרט בו. הייתי חדורת מטרה, במשך כל תקופת ההליך נסעתי לבדיקות בבלינסון מספר פעמים באוטובוסים ממעלה אדומים. זאת תקופה מרגשת".
כשאין התאמה עושים הצלבה בין התרומות
ישנה דרך נוספת לתרומת כליה דרך "מתנת חיים". כאשר אדם רוצה לתרום למכר או בן משפחה שלו אך הוא לא נמצא כמתאים, מתבצעת "הצלבה". בן המשפחה החולה מקבל כליה שנמצאה מתאימה לו, ואת כליית התורם יעניקו לאדם זר אחר. כשגדעון, אביו של דורון גיא, נזקק לתרומת כליה, שבעת ילדיו התווכחו ביניהם מי יזכה להעניק לאבא את הכליה שלו. שלוש שנים אחרי, דורון עדיין נרגש מכך שזכה להציל את חיי אביו. למרות שבהתחלה נאמר לו שתתבצע הצלבה, דורון נמצא מתאים לאביו והיום הכליה שלו נמצאת בגופו של אביו. "אבא חשש שאעבור את הניתוח, הוא סירב להילחם גם במחלה שלו. הרב הבר ז"ל הגיע לשוחח איתו ולשכנע אותו, ואבא התרשם מכך שדווקא אדם חרדי מקים עמותה כזאת ומכך שתרומת איברים אינה מנוגדת לדת. אבא היום מתפקד מעולה, הייתה לנו סגירת מעגל כי השנה נולד לנו בן ואבא זכה להיות הסנדק".
"אילו יכולתי הייתי תורם שוב כליה"
דורון ממשיך ואומר כי "ביום שנכנסתי לניתוח קיבלתי תזכורת שבדיוק באותו תאריך – 16 בפברואר 2002, אבא מנע פיגוע בקו 174. לא אשכח את הרגע הזה שבו הבנתי שביום הזה אבא הציל חיים, ובדיוק ביום הזה אני זוכה להציל את חייו. מדובר בתעצומות נפש גדולות, וזה מרגש לדעת שבזכותי הוא חי. אני תורם דם באופן קבוע כדי להמשיך להציל חיים, ואילו יכולתי לתרום שוב כליה הייתי עושה זאת בשמחה".
יגאל נחושתן מספר כי "זאת מחשבה שהייתה לי בראש תמיד, וכשקראתי על העמותה בעיתון ידעתי שאני עושה את זה ומיד שלחתי מייל ל'מתנת חיים'. משם החלו הרבה מאוד בדיקות כדי לוודא שאני אדם בריא. זה תהליך שנמשך יותר משנה. מכיוון שאני מורה היה חשוב לי שלא אעדר מבית הספר, לכן גם העדפתי לעשות זאת לפני חופשת פסח. נכנסתי לכל התהליך בתקופה בעייתית מאוד בקורונה, כשהתחיל הסגר הראשון, ולכן מאוד דאגתי שלא אוכל לתרום כי חלילה אדבק. הייתי בסגר מוחלט, נזהרתי מאוד, ולמרות זאת שבוע לפני הניתוח מתאמת ההשתלות התקשרה לבשר לי שהתהליך בוטל. מאוד התאכזבתי. הייתי אמור לתרום לצעירה בת 30, אם לשלושה, אך היא נפסלה כשהתברר שהיא בהריון. בסוף זכיתי לתרום לאבא לשלושה, בחור בן 39 מאור יהודה. אני כל ליל הסדר חשבתי עליו ועל הכליה שלו, תהיתי האם היא עובדת בסדר. הקורונה גרמה לעיכוב ולשינויים, נכנסנו ויצאנו מסגרים, בבית החולים החמירו מאוד בשמירה על בריאות שנינו. כשהייתי בבידוד בבית החולים במשך 24 שעות לפני התרומה, העברתי שיעורי זום לתלמידים שלי. כשהייתי שם הבחנתי באדם שבתחושתי היה הנתרם. גם הוא הביט בי, וביקשתי ממתאמת ההשתלות שתפגיש בינינו למרות שזה לא נהוג כי יש תמיד חשש שהתורם עלול להתחרט. כשנפגשנו זה היה רגע מאוד מאוד מרגש, ללא חיבוקים בגלל הקורונה, אבל עם התרגשות גדולה מאוד. הרגע היחיד שחשתי בו פחד היה כשנכנסתי לחדר הניתוח עם הכותונת המיוחדת. היה קר מאוד בחדר, ועברה בי צמרמורת. אמרתי פרקי תהילים והאמנתי שהכל יעבור טוב. אחרי התרומה נשארתי במשך שלושה שבועות בבית. התלמידים הכינו לי הפתעה, ההורים שלחו לי הודעות מרגשות על דוגמא אישית שנתתי לילדים שלהם. בסופו של דבר מדובר במעטפת של טוב. כשאתה עושה טוב, כולם מסביבך עושים. גם אשתי תרמה, היא הכינה מטעמים וטיפלה בילדים. זה המסר שלי - לראות את השרשרת של הטוב. אחרי שהחששות מהקורונה ייעלמו נוכל להיפגש עם הנתרם ולחגוג ביחד במסיבת הודיה. אנחנו כרגע בקשר טלפוני, הוא מרגיש טוב וזה מרגש אותי מאוד".
לא תמיד הסוף טוב
לא תמיד יש סוף שמח לסיפור. תניה תרמה לגבר צעיר בן 31, אשר גילה את מחלת הכליה שלו במיונים לצבא. אמו תרמה לו, אך הגוף דחה את הכליה שבוע לאחר הניתוח. במשך שנים הוא נזקק לדיאליזה. "אחרי התרומה שמרנו על קשר, הוא היה גם בחתונה של הבת שלי והתרגשתי שבזכותי הוא הצליח להגשים חלום וטס עם אביו למשחק בברצלונה. התפללתי שהוא יתחתן, זאת תחושה אוהבת ורציתי שתהיה המשכיות. לצערי, לפני שנתיים הוא נפטר מדום לב. היינו בהלוויה והרגשתי שחלק ממני הלך איתו. זה צער גדול, אבל אני מאמינה שמה שקורה צריך להיות. נתתי לו מספר שנים של חיים, וזו נחמה גדולה. מכינים את התורמים מראש שזה עלול לקרות, אני אדם מאמין שמכיר את הטוב, וגם אחרי האירוע הזה אני ממשיכה לעודד תרומת כליה".
"ביקשתי לצלם את הכליה שלי"
יעל כארזי כהן מספרת כי "תמיד רציתי וידעתי שזה מה שאעשה בחיים שלי. גם הילדים שלי ידעו את זה. אפשר לעזור לאנשים בתרומה של כסף או בתרומה של חפצים, אבל אי אפשר להשוות את זה לתרומה שבה את מעניקה למישהו חיים. כשרציתי לספר לילד שלי, שהיה אז בן 12, אמרתי לו ששוחחנו בעבר על מעשים טובים ושאמא עומדת לעשות מעשה מיוחד. לפני שסיימתי את המשפט הוא אמר לי: 'את תורמת כליה'. לא הבנתי איך הוא חשב על זה, והוא הסביר לי שבעבר הסברתי לו על כרטיס אדי בעקבות תוכנית טלוויזיה שראינו, וכבר אז הוא ידע שאעשה את זה באחד הימים. גם בחדר הניתוח המשכתי לצחוק, הייתי מאושרת. רגע לפני התרומה פניתי לרופא בבקשה שיצלם את הכליה שלי כדי שאראה ממה נפרדתי. הרופא חשב שזאת בקשה מוזרה ואמר לי בחיוך: 'תסתכלי בגוגל איך כליה נראית', אבל אני אמרתי שאני מעוניינת לראות את שלי - והוא צילם לי אותה. אחרי הניתוח, גם כשכאב, חשבתי שזה כמו לידה, כאב ששוכחים והכל מתגמד בזכות החוויה והמשמעות של התרומה".
כשריאל: "קידוש השם וגאווה גדולה לעם היהודי ולמדינה שלנו"
ראש העיר, בני כשריאל, סיכם את המפגש המרגש ואמר לתורמים כי "אתם מלח העיר והארץ, אתם דוגמא ומופת לחסד אמיתי ולערבות הדדית – והעיר כולה גאה בכם. הצלתם חיים, וזו זכות ענקית שתלווה אתכם לאורך כל חייכם. אנחנו גאים בכם ואתם מודל והשראה לבני ובנות הנוער שלנו. אני מאחל לכולכם חיים ארוכים ובריאים". כשריאל פנה לרבנית רחל הבר, הודה לה על פועלה ואמר כי "אני מברך אתכם על התרומה האלף שזכיתם להעניק החודש ומאחל לכם להמשיך להצליח להציל חיים של רבים ולפזר טוב בעולם. בזכותכם מדינת ישראל נמצאת במקום הראשון בעולם בתרומות כליה אלטרואיסטיות, וזה קידוש השם וגאווה גדולה לעם היהודי ולמדינה שלנו".
הילה | 20:48 13.04.21