איש של חסד
אבל כבד ירד על העיר עם קבלת הבשורה הקשה על מותו הפתאומי של אורי בטיטו ז"ל מדום לב. אין כמעט מי שלא הכיר אותו, עבור רבים הוא היה חבר שהוא אח, והיה לו לב ענק שלא הפסיק לתת לאחרים – הוא הקים גמ"ח ציוד לאירועים, עזר למשפחות מעוטות יכולת, בישל וחילק לנזקקים, והיה שם עבור מי שרק היה צריך. רעייתו חגית: "הוא היה מפעל של איש אחד. איש עשייה וחסד, אבא ובעל מדהים". צילומים מהחתונה: איוונט פוטוגרפי/ אורן דניאל
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
דלית מור
כתבת מגזין וחדשות בעיתון זמן מעלה
במעלה אדומים ובמבשרת ציון מנסים לעכל את הבשורה הקשה על לכתו בטרם עת של אורי בטיטו, שנפטר במפתיע בגיל 54 מדום לב. אורי לא היה רק קבלן שיפוצים מוערך, אלא דמות שסימלה נתינה אינסופית, לב ענק וצניעות יוצאת דופן.
חבר שהוא אח
אלפי אנשים ליוו אותו בדרכו האחרונה למרות שעת הלילה המאוחרת, עדות חיה למספר העצום של הלבבות בהם נגע במהלך חייו. "הוא היה הרבה מעבר לחבר, הוא היה אח", אומרים חבריו הקרובים ביותר, שמעון מזרחי וניסים ויצמן, אשר מתקשים לדבר עליו בלשון עבר. "כבר עשרים שנה אנחנו צמודים," מספר שמעון בגעגוע, "הוא כמו אח בשבילי. היינו יום יום ביחד, בשמחות ובעצב".
ניסים מוסיף ואומר כי "הוא היה באמת חבר, שזה הרבה מעבר. הוא היה כמו אבא שני לילדים שלי. הם היו מתקשרים אליו כשהם היו צריכים משהו, והוא ישר היה רץ ועושה".
אפשר לספר עליו אלפי סיפורים
את אותן מילים בדיוק אמרו שמעון ועוד חברים רבים שמעידים כי הנתינה של אורי לא ידעה שובע. שמעון וניסים מספרים כיצד אורי הגשים חלום והקים גמ"ח לציוד לאירועים תוך שבוע בלבד. אורי לא הסתפק בהשאלת הציוד, הוא היה הולך בעצמו ומקים את האוהלים והשולחנות עבור משפחות אבלות או חוגגות, ונשאר לעזור להן מהבוקר עד הלילה. "אנחנו מכירים כל כך הרבה אנשים, אבל איש כמותו מעולם לא פגשנו", הם אומרים, וניסים אומר שוב ושוב: "אין שום מילה שיכולה לתאר את הלב והנתינה שלו, מדובר בממדים שאיש לא מכיר, ויש לי אלפי סיפורים שאפשר לספר עליו".
אבא לעשרות ילדים
אורי היה בן 54 בלבד, נשוי לחגית, אב לארבעה, סב לנכד בן שנה שגרם לו אושר גדול, וסב בדרך לנכדה מבתו זוהר שכה ציפה לה ולרוע המזל כבר לא יזכו להכיר זו את זה. "אני לא מאמינה שהבת שלי לא תכיר אותו", אומרת זוהר בבכי.
בנוסף היו לו עשרות ילדים - הילדים של החברים הרבים שלו, שכולם מעידים שהוא תמיד דאג להם, פינק אותם ואהב אותם כאילו היו ילדיו. הוא גדל במבשרת ציון, שם מתגוררת משפחתו, והקים את ביתו במעלה אדומים לפני 23 שנה.
קבלן של נשמות
הוא השאיר אחריו חלל עצום בלבבות רבים. במקביל לעבודתו כשיפוצניק הוא היה אב ובעל מסור, שהקים לפני מספר שנים גמ"ח לאבלים והתמסר לכל משפחה שנזקקה לעזרתו בשעתם הקשה. הוא ידע לתמרן בין החברים, המשפחה, העבודה, הגמ"ח והמון חסדים שנהג לעשות.
"ביממה שלו כנראה היו יותר שעות מיממה של אדם רגיל", אומרים בני משפחתו וחבריו בחיוך ובדמעות. מעבר לעבודתו כקבלן שיפוצים, אורי היה "קבלן של נשמות". הוא היה רגיש בצורה יוצאת דופן, וכל כאב של אחר היה מביא דמעות לעיניו.
ניסים ויצמן, בעלי "זול ובגדול" ברחוב האבן, מספר על מקרים רבים בסופר שבהם אורי היה משלם על קניות של אנשים שכרטיס האשראי שלהם לא עבר, מבלי שביקשו. "הוא היה רגיש באופן בלתי נתפס, ברמות בלתי נתפסות, כל פעם ששמע שמשהו במצוקה היו לו דמעות בעיניים, והוא מיד היה מתייצב. אני מפחד מאוד שבמילים שלי אני ממעיט מערכו, כי אין באמת דרך לתאר את אורי".
ברגעי שמחה ועצב
החברים הרבים מספרים על בילויים משותפים, חברות כמעט יום יומית שנמשכה שנים ונאמנות שהופכת למשפחה. "עשינו איתו הכל - שמחות, בילויים, עצב, חוץ מלטפס על האוורסט, עברנו הכל יחד. אי אפשר לדבר עליו בלשון עבר".
שמעון מזרחי נזכר ברגע שבו בנו עמית ז"ל, שהיה אז תינוק, נתן לאורי כיפה כחולה שהייתה על ראשו. "מאותו יום אורי חזר בתשובה", הוא מספר, "הוא הניח את הכיפה שעמית הוריד מהראש כתינוק ונתן לו, ומאז התחיל לשים את הכיפה. בשבעה של עמית הוא לא עזב אותנו כל השבוע, תפעל הכל".
ניסים מספר כי בימי הקורונה, כשאשתו חלתה, הוא פינה לו חדר בבית, שם הוא ישן בכל אותם ימי הבידוד. "הכל אצלו היה פשוט, הנתינה הייתה עבורו ברורה מאליה, הכל הוא עשה בחיוך ובקלילות".
מפעל של איש אחד
רעייתו חגית מספרת על בעל שהיה עמוד התווך של הבית והקהילה. "הוא היה מפעל של איש אחד", היא אומרת. "בכל יום שישי הבית היה מתמלא באנשים, ואורי היה מבשל ומחלק אוכל לנזקקים, אלמנים וגרושים, כשהוא משאיר שקיות עם קובה וסלטים מחוץ לדלתותיהם. איש עשייה וחסד, אבא ובעל מדהים".
באופן מצמרר, בימיו האחרונים אורי דאג להשאיר את הבית מוכן לחלוטין לחג הפסח. "הוא סידר את הכל - צבע, ניקה, שיפץ, ערך קניות ובישל, כאילו הוא הרגיש שהוא צריך לסדר הכל לפני שהוא הולך".
לא היה רחמן כמוהו בכל העולם
בתו של אורי, זוהר, שנמצאת בחודשי הריונה וצפויה ללדת בקרוב, מספרת על אבא שדאג לכל פרט קטן. "כולנו קיבלנו טלפונים של דאגה כמה פעמים ביום: "אכלת? שתית?", היא משחזרת בבכי. "הוא היה אבא לתפארת. כמו שהוא נתן בחוץ, הוא נתן בבית פי עשרה. לא רק אבא, שותף וחבר".
בשבעה כולם מספרים שמעולם לא פגע באיש, "אין הגדרה במילים שתספר איזה אבא הוא היה", אומרים ילדיו, "כל מה שביקשנו הוא מיד עמד שם, עמד לשירותינו. וגם לכל העיר, צריך עוד ימים בשבוע ושעות ביום כדי להספיק את מה שהוא עשה. כולם היו ילדים שלו, כל החברים היו אחים שלו, והילדים שלהם היו הילדים שלו".
חגית וצח הבן מספרים כי כל הסיפורים שהם שומעים במהלך השבעה, אינם מפתיעים "לא ראינו רחמן כמותו בכל העולם".
זוהר אומרת בדמעות כי "העולם הפסיד. הוא הלך מאיתנו בסיום החג, הספקנו לבלות איתו". חגית מוסיפה כי "הוא היה חבר אמת לא רק בימים שמחים, הוא היה שם גם בקושי, והתמיד להיות שם כל הזמן, גם אחרי שאנשים קמו מהשבעה הוא המשיך ללוות אותם".
גאה להגיד שאני אח של אורי
אחיו הצעיר עופר כתב פוסט בפייסבוק: "שלושה ימים שאני קורא לך אבל אין מענה, מה שאף פעם לא קרה לי. זה שנתן לי פתרונות, מענה, עזרה, כתף, הצעות ומה לא, והכל באותו רגע נתון שבו שהייתי צריך וחייב. מסתבר שבאותו זמן לעוד 999999 איש שביקשו, גם להם עזרת ונתת את המענה המיידי. אני נחנק מעוד סיפור של כל אחד שנכנס לנחם, אבל בעצם הוא בא פשוט להזיל דמעה ולספר מה החוב שהוא נשאר חייב לך על מה שעשית בשבילו, על מה שנתת בשקט (ממה שלא היה לך), וכולם עם אותו משפט זהה: 'הוא היה מוציא את האוכל מהפה בכדי להאכיל אחרים'. את הקשר שהיה לי איתו רק אני והוא יודעים ומכירים, חשבתי שהכרתי אותו הכי טוב, אבל מסתבר שלא, שהיה הרבה שלא סיפר, כי כנראה לא אהב להשמיע ולהתרברב. אפילו היום של ההלוויה נפל על חג, כי הוא דאג שלא יהיו הספדים וישמעו מי הוא היה. הכל אצלו בשקט בשקט.
הוא דאג לבחור את החברים שהם כמו אחים, שידאגו ויבואו לעזור ולהכין עד הפרט הקטן, כסאות, שולחנות, מיחמים. הצער הוא גדול, הכאב הוא ענק והדמעות לא מפסיקות, אבל מה שמנחם הוא שהשארת פה בעולם הזה חותמת של צדיק, של איש חסד, של מעשים טובים, והכי חשוב של חיוך מאיר פנים שלאף אחד אין. היום אני יותר גאה להסתובב עם כתפיים רחבות וראש מורם ולהגיד שאני אח של אורי. אחי היקר, השארת נעליים בכמה מידות גדולות מאיתנו בכדי שנוכל להיכנס אליהן, והלוואי ויהיו לי האפשרות, הרצון והיכולת לעשות רבע ממה שעשית והשארת בעולם הזה".
תודה על מה שעשית בשבילנו
"אורי חמי היקר, אני כותבת, בוכה ומוחקת, ככה כמה פעמים עד שהצלחתי. איך ברגע אחד החיים מקבלים משמעות אחרת ולומדים לחיות מציאות חדשה שהיא בלעדיך? היית הכל. לא יאמן שזה אתה. זה עדיין לא נתפס. איך תמיד היית צוחק עליי שאני מפחדת מאזעקות וטילים, והיית אומר לי: 'את צריכה להאמין שלכל אחד יש את התאריך תפוגה שלו כי אין לדעת מה יהיה מחר'.
לא ידעתי שהתאריך שלך יגיע ככה מוקדם. תמיד היית מכין לי את האוכל שאני אוכלת, דאגת לצלם לי בסרטונים שאני אראה שהכל מוכן ומתוקתק. בערב חג נתת למיה שוקולד וארטיקים בלי סוף, והתעצבנתי ואמרתי לך להפסיק. אני מצטערת שהערתי לך על זה. לא ידעתי שאתה רוצה שיהיה לה מתוק ממך עוד קצת לפני שאתה עוזב. אני שמחה שלפחות זכית להיות איתה ולהרגיש מה זה סבא, אבל לא להרבה זמן. מצטערת שהייתי מתעצבנת שלא היית בא לבקר לפעמים, בזמן שאתה עושה חסדים במקומות אחרים. תודה על כל מה שעשית בשבילנו, ועשית המון.
לא היה משהו שרצינו או ביקשנו או חשבנו וזה לא היה קורה. תודה על הזכות להיות הכלה שלך, תודה על הזכות להתחתן עם הילד הטהור והצדיק שלך, יש לו הרבה ממך. אני מבטיחה לך לשמור עליו ועל כולם, מבטיחה לא לעזוב את אשתך, זוהר, חן ואלעד אף פעם, מבטיחה להיות לצידם תמיד ולהנציח אותך בכל רגע נתון. תשמור עלינו מלמעלה, תן לנו כוחות להתמודד עם הכאב הענק הזה".
האיש עם הלב הכי גדול בעולם
הפייסבוק התמלא בכל כך הרבה הספדים ומילות פרידה. אלי ידיד חברו אומר כי "את אורי הכרתי ב-2014, ומשם החברות התפתחה והתחזקה. לאורך הזמן למדתי להכיר נשמה טובה. קשה שלא להתחבר מיד אל איש שכל כולו לב, כזה שתמיד נמצא שם בשביל כל דבר. לימים שרכשתי את הבית שבו אני גר היום, ואורי היה זה ששיפץ לי את הבית וראה איתי עין בעין את מה שדמיינתי. היה לי חלום לבנות בריכה בגינה התחתונה שצופה לנוף מדברי קסום, ואורי היה תמיד זה שמחזק ומרים לך. לא עברו ימים, והוא כבר מודד ומדמיין איך זה ייראה, ומביא אותי למימוש החלום. תוך ימים בודדים היו פה חפירות, פינוי, יציקה, וברגע הראשון שחיברו את הבריכה, הראשון שנתן שם קפיצה למים הקפואים היה אורי.
לא משנה על מי היית מדבר, אורי היה מכיר אותו. אורי היה סחבק של העולם, על בירה וסיגריה היה רושם פרוטוקולים שלמים של הפקולטה למדעי החיים. הוא היה מהאנשים שגדלו בשטח, בלי תארים או אוניברסיטה, כזה שמבין בכל. בסוף של היום אני חושב שדרך המנגל של אורי במרפסת ביתו עברו כל כך הרבה אנשים שאורי אהב לארח ולתת להם להרגיש בית. שיחות עמוקות על החיים, והדרך לדעת לקחת הכל בקלות. לימים איבדתי את אשתי ליאת ז"ל. אורי כאב את כאבי, בכה איתי וידע להרים אותי בימים שהייתי מתרסק. בכל אזכרה אורי היה זה שמניע את הכל, מתפעל את הכל בשליטה מלאה כדי שיהיה לכולם הכל, כמו אחד כזה שמנצח על הכל ותמיד תמיד דואג שכולם יהיו מבסוטים.
כך אורי עשה ועזר למאות משפחות באזכרות, ולא רק. תמיד שם את הלב שלו על השולחן. מההיכרות עם אורי ידעתי כמה הוא עזר לאנשים בסתר. לאחד להחליף ברז באמבטיה, לאחר תיקן את הדוד שמש. המון פעמים הוא היה מסרב לקחת תשלום שהציעו לו. הוא היה תמיד עושה הכל מהלב בצניעות ובעממיות. לאורי היה חיבור לכל בנאדם, מקטן ועד גדול. הייתי צריך לספר לילדה שלי על זה שאורי נפטר, וזה היה קשוח כי היא מכירה אותו מגיל אפס. להלל שלי אורי קרא הללויה, ותמיד תמיד כשהייתי מוציא אותה מהגן, עוד כשהייתה קטנה, והיינו עוברים דרך המרפסת של 'זול ובגדול', הוא היה רואה אותה יושבת ברכב מאחור וקורא לה: הללויה הללויה, והיא היא מחייכת אליו בחיוך גדול. גם כשפתחתי את פריאלי אורי היה זה שעשה את כל העבודות נגרות, ולימים באה הקורונה ואורי עבד איתי בחנות. עברנו ימים ולילות של זיכרונות שיהיו חקוקים לעולמי עד. מעלה אדומים נפרדה מאיש של אנשים שעשה, נתן ותרם את כל כולו למען האחר. איש חסד גדול שסיים את מלאכת הקודש שלו בעולם הזה, ואין לי צל של ספק שיש לו מקום של כבוד בגן עדן. אני בטוח שגם שם הוא מתקבל בחיבוק גדול".
תגובות
