יום שלישי, 16 באוגוסט 2022, י"ט אב ה' תשפ"ב
לפרסום חייגו: 02-5900070

קהילה במעלהנט

קהילה במעלה אדומים והסביבה

חיים חדשים

אולגה אומנסקי עלתה לארץ בגיל שמונה, התקשתה להשתלב וגדלה כילדה דחויה עם הערכה עצמית נמוכה. שבץ מוחי שקיבלה בגיל 27 גרם לה לשנות את אורח חייה, והיא למדה בוינגייט שפיתחה שיטה שמסייעת לנשים לרדת במשקל ולהרגיש טוב עם עצמן. בריאיון מיוחד היא מספרת על התהליך שעברה ומזמינה נשים להרצאה שלה שתיערך ב-26 בינואר במחיר מוזל

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

דלית מור

כתבת מגזין וחדשות בעיתון זמן מעלה

אולגה אומנסקי, תושבת העיר, היא אישה נאה וחטובה, מלאת שמחת חיים ובעיקר מלאת ביטחון עצמי. אולם לא תמיד זה היה כך. עד לפני מספר שנים התמונה נראתה שונה לחלוטין. עוד כילדה וכאישה בוגרת היא זוכרת את עצמה שמנה, ללא ערך עצמי ודחויה חברתית. האירוע המוחי שעברה כשפניה התעוותו וחצי מגופה נרדם היה עבורה אירוע מכונן שהוביל לכך שהיא הצליחה בכוחות שהיו טמונים בה - להבריא, לרדת במשקל ולצאת ללמוד בווינגיט ריקוד אירובי, עיצוב גוף ותזונת ספורט טבעית. 

היום היא בעלת סטודיו לנשים, בו היא מלמדת את השיטה שבנתה ואשר קצרה כבר הצלחות רבות. נשים רבות מספרות על השינוי שהתחולל בהן בעקבות השיטה של אולגה, ולא רק במראה החיצוני, אלא שינוי פנימי שבזכותו הן הפכו לנשים עם מודעות גבוהה יותר למראן החיצוני שלהן. 

בסטודיו של אולגה מתקיים אימון ייחודי המשלב ריקוד עם העצמה וחיבור לתנועה ונשיות יחד עם תזונה. מדובר בחבילה של תכנית המלווה נשים בתהליך של ירידה במשקל וכוללת בתוכה שילוב של ספורט ותזונה. זוהי תכנית שמקורה בראש ובראשונה בשינוי בתפיסה ובהעלאת המודעות העצמית של המשתתפות בה. בריאיון גלוי לב מספרת אולגה על כל מה שעברה עד שהגיעה למקום בו היא נמצאת היום ומסבירה כיצד היא גורמת לנשים רבות לאהוב את עצמן, להיראות מעולה ולהרגיש נשיות.

את מתארת ילדות מורכבת ולא פשוטה.

"הגענו לארץ בגל העלייה הגדול בתחילת שנות התשעים. הייתי אז ילדה בת שמונה, ולא הצלחתי להתאקלם כאן. גם ההורים לא מצאו את עצמם, וכך יצא שהחלפנו דירות כמעט כל חודש. המצב הכלכלי היה קשה מאוד. היינו ממש עניים. הגענו לשוק תמיד לקראת הסגירה. פה בארץ לא הצליחו להבין אותנו, והיינו מאוד דחויים כי הייתה אז תדמית מאוד שלילית על הרוסים. אני זוכרת שבבית הספר עשו עליי חרם, הרביצו לי ולעגו לי. תמיד היינו לבד, מבודדים מכולם. הרגשתי שאני לא שווה כי זה מה שאמרו עליי. אפילו המורה אמרה לי את זה. עזרתי לאמא לנקות בתים, והתביישתי בהורים שלי. אמא שלי לא יכלה להעצים אותי כי היא בעצמה הייתה במצב לא פשוט. ברוסיה אבא היה מרצה לכלכלה  ואמא הייתה מהנדסת חשמל, ופה בארץ הם לא היו שווים כלום כך שגם הם לא היו במקום שיכלו לסייע לי. העוני בבית וחוסר ההבנה של המנטליות בארץ גרמו להורים שלי לא פעם ליפול לידי אנשים שעקצו אותם. 

"וכך התחלתי לאכול"

"האכילה הרגשית הגיעה גם מתוך מצב של השפע סביבנו כי ברוסיה לא היה היצע כל כך גדול, וגם מתוך הרצון לטעום הכל ולנסות להרגיש טוב יותר כי הייתי עם הערכה עצמית נמוכה וחוסר ביטחון שהובילו אותי להיסחף לאכילה רגשית. הייתי מתעללת בעצמי. פעם הייתי בהרעבה עצמית, ופעם הייתי אוכלת ללא הפסקה. בגיל ההתבגרות המצב הלך והחמיר".

הייתי בת 27 והייתי בסטרס ומתח קבוע. פתאום, בלי הכנה, קיבלתי שבץ מוחי. פתאום הפנים שלי התעוותו וחלק מהגוף נרדם. באמבולנס שפינה אותי אני זוכרת שחשבתי לעצמי: 'מה? זהו?', וכל הדרך אמרתי לעצמי: 'אני מבטיחה שאהיה אחרת'. לשמחתי, בגלל שהגעתי יחסית בזמן, קיבלתי טיפול והגוף שלי התעורר, אבל הפנים נשארו משותקות.

אולגה מתארת את תחושת הריקנות הפנימית כשהיא ניזונה מהדברים שנאמרים סביבה, "אם אומרים עליי שאני לא שווה, אז כנראה שהם צודקים. אם אומרים שאני טובה, אז הכל טוב. מסתבר שככה אנחנו חיים, ניזונים מבחוץ ולא מתוכנו, וככל שהזמן עובר והרשתות החברתיות תופסות תאוצה כך מתעצם הדיכאון שלנו ויש הרבה מאוד התעסקות בדימוי הגוף ואיך החברה רואה אותנו, זאת מכת המאה". 

איך התמודדת באותה התקופה?

"הבנתי שאני אמורה להיראות אחרת. ניסיתי את כל סוגי הדיאטות: כדורים, משלשלים, ספירת קלוריות ועוד, אבל ככל שהתעסקתי בזה יותר - כך השמנתי יותר. שנאתי את עצמי, והיו תקופות ארוכות שהתחמקתי מלהביט במראה. בגלל שההורים שלי היו בהישרדות, לא יכולתי לשתף אותם במה שעובר עליי ולכן הם גם לא שמו לב". 

"ואז קיבלתי את השבץ"

אולגה נישאה וילדה שלושה ילדים, אך למרות שהתחתנה עם איש תומך ואוהב היא המשיכה בשלה והשמינה. "התחתנתי עם בעל מדהים שתמיד ניסה לעזור לי, ובכל זאת לא הצלחתי להבין מי אני. האכילה הרגשית המשיכה יחד עם חרדות ודיכאונות שסחבתי מילדות. הבנתי שאני בבעיה אבל לא ידעתי איך להתמודד איתה. הכל מסביב הפך להיות בעייתי עבורי. עבדתי בעבודה טובה, אבל כל הזמן הרגשתי שהיא לא מספקת אותי. הרגשתי שיש בי פנימית משהו שהוא יותר, ולא בא לידי ביטוי. ואז קיבלתי את השבץ. הייתי בת 27 והייתי בסטרס ומתח קבוע. פתאום, בלי הכנה, קיבלתי שבץ מוחי. פתאום הפנים שלי התעוותו וחלק מהגוף נרדם. באמבולנס שפינה אותי אני זוכרת שחשבתי לעצמי: 'מה? זהו?', וכל הדרך אמרתי לעצמי: 'אני מבטיחה שאהיה אחרת'. לשמחתי, בגלל שהגעתי יחסית בזמן, קיבלתי טיפול והגוף שלי התעורר, אבל הפנים נשארו משותקות. הייתי שמנה עם חצי פנים מעוותות ועם שנאה עצמית. לא יכולתי לצאת מהבית. פחדתי שיראו אותי ככה. לא התאבדתי כי כבר הייתי אמא לילד, אבל המחשבה הזאת עברה בי. בדיעבד אני מבינה שזה היה האירוע המכונן של חיי".

היום הפנים שלך יפות, לא ניתן לזהות שעברת שבץ מוחי.

"קראתי פורומים של אנשים שעברו את זה, וזה רק הגביר אצלי את הפחד כי כולם כתבו שהם נשארו משותקים גם כשהזמן עבר. למזלי, הגעתי לרופא שהציל אותי. הוא הביט בי ואמר לי: 'את צעירה ויפה. הכל בראש שלך. תאמיני שאת יכולה. כל הזמן תדמייני שאת מחייכת, תדמייני שאת מרימה את הגבה'. וזה מה שעשיתי. עשיתי לעצמי דמיון מודרך. דמיינתי שאני מחייכת ומרימה את הגבה. זה אמנם לקח זמן, אבל לא הרפיתי ולאט לאט הצלחתי להרים את הגבה ופתאום הפנים שלי התחילו להסתדר. זה היה השלב שהגעתי לתובנה שאני חייבת לשנות דרך חיים ולעשות משהו אחר. משהו פנימי נתן לי להבין שאני יכולה להאמין בעצמי ולשנות את דרך החיים שלי. שבץ מוחי הוא המתנה הכי טובה שקיבלתי. היום אני מבינה יותר מתמיד עד כמה לנפש ולתחושה הפנימית יש השפעה על הכל, ובעיקר על החיצונית, ועל זה אני עובדת המון בסטודיו עם הנשים".

מתוך התובנה הזאת עשית מעשה ובנית שיטה שמוכיחה הצלחה.

"הדבר הראשון שעשיתי היה שקניתי הליכון והתחלתי להתאמן. מהר מאןד הבנתי שזה לא ממלא אותי. תמיד רציתי לרקוד, ובחרתי ללמוד בווינגייט עיצוב גוף וריקוד אירובי עם תזונה טבעית. בניתי שיטה מתוך הדרך שעברתי ומהתובנות שהגעתי אליהן, והבנתי שאי אפשר רק להתעסק בספורט ומשקל, אלא חייב להיות שילוב של עבודה על התודעה והאמונה העצמית. מה שמנהל אותנו זה אמונה ודפוסי חשיבה, ועם הכלים הנכונים שאותם אני מלמדת בשיעורים אפשר לעשות עבודה ולגרום לכל אישה לאהוב את עצמה. אני לא מסמנת לנשים שבאות אליי שהמטרה שלהן היא מינוס עשרה קילו, כי הדרך לשם היא זו שחשובה, היא מה שגורמת לנו להיות מאושרות. אני מלמדת את הנשים תזונה נכונה, אבל אצלי לא סופרים קלוריות. התפריט נמצא בראש כי כשהן בוחרות מה טוב להן ומרגישות שהן רוצות לעשות לעצמן טוב, אין צורך בספירת קלוריות. זה מגיע ממקום יותר עמוק. 

אני עובדת עם הנשים על תכנית האימונים בקבוצות של 18 נשים, כאשר המפגשים על עבודה מנטלית הם יותר אינטימיים ומתקיימים עם מספר בנות מצומצם. נשים בבסיס שלהן הן עם מרצה, אנחנו עסוקות הרבה בלרצות אחרים - בעבודה, בזוגיות, עם הילדים ועם הסביבה שלנו. בקבוצות הקטנות הנשים מדברות גם על זה, והסביבה התומכת שיש להן בקבוצות האלה עוזרת להן גם לפרוץ ולשנות הרגלי חשיבה והתנהגות. התכנית שלי גורמת להן לפרוץ גבולות על ידי אמונה עצמית. אני מאמינה בריפוי בתנועה ובריקוד אירובי. מעבר לכך שזה מחטב, האישה עוברת תהליך עם עצמה דרך התנועה ובסופו היא מרגישה יותר נשית וסקסית. הסטודיו שלי נמצא במצפה נבו, ויש בו גם נשים דתיות. מגיעות אליי נשים מכל המגזרים, והן זוכות לקבל תכנית שמשלבת גוף, נפש, נשיות והעלאת הביטחון העצמי, כשהתוצאה בסופו של דבר זה גוף חטוב ובריא לאורך זמן. זאת לא עוד דיאטת בזק. הירידה במשקל היא תופעת לוואי ולא העיקר, ולכן זה מצליח". 

הייתי אז ילדה בת שמונה, ולא הצלחתי להתאקלם כאן. גם ההורים לא מצאו את עצמם, וכך יצא שהחלפנו דירות כמעט כל חודש. המצב הכלכלי היה קשה מאוד. היינו ממש עניים. הגענו לשוק תמיד לקראת הסגירה. אני זוכרת שבבית הספר עשו עליי חרם, הרביצו לי ולעגו לי. תמיד היינו לבד, מבודדים מכולם.

אולגה מציגה בפניי הודעות רבות מלאות הערכה ותודה שהיא מקבלת בממכשיר הנייד שלה מנשים שעברו אצלה תהליך. יש שם הודעות מנשים אחרי לידה, אישה שחלתה בפיברומיאלגיה ללא יכולת להרות ואחרי התוכנית ירדה במשקל ונכנסה להריון, אישה נוספת שהרגישה כבדות בגוף ומספרת כי קיבלה כלים להחלים ועוד. "אני שמחה שזכיתי להכיר אותך, את אישה חזקה, עוצמתית ומעוררת השראה. יש לך יהלומים בכיסייך, ועם החלום שלך להעביר את האמת את מחלקת את היהלומים לנשים סביבך", כתבה לה אחת הנשים הללו. 

את גם מרצה לנשים.

"יש לי הרצאה מדהימה שנותנת מספר כלים חשובים ומשמעותיים. הקהל שלי הוא נשים שרוצות שינוי. במוצאי שבת, 26 בינואר, בשעה 19:30, אני אעביר הרצאה בסטודיו שלי במצפה נבו. זאת הרצאה פתוחה לקהל, ללא תשלום, ואפילו כוללת מתנה למשתתפות. אני רוצה שיגיעו כמה שיותר נשים ויקשיבו לי כי גם הקשבה יכולה לפעמים לשנות את תפיסת המחשבה". 

מה היית אומרת לילדה הדחויה חברתית ומלאת השנאה העצמית שהיית?

אולגה מתקשה לעצור את הדמעות ששוטפות את פניה ומשיבה: "הייתי באה אליה ואומרת לה שהילדים סביבה הם המסכנים ולא היא. הייתי נותנת לה מחמאות מעצימות ואומרת לה שהכי חשוב שתהיה שלמה עם עצמה מבלי להקשיב לרעשים חיצוניים. החלום שלי הוא ללמד בבתי הספר הערכה עצמית. החלום הוא להצליח לגרום לנערה שמתוסכלת עם המשקל שלה להרגיש טוב ולהאמין בעצמה, ואז היא באופן טבעי תכניס לגוף שלה רק דברים טובים, תשמור עליו ותטפל בו על ידי ספורט, וכפועל יוצא היא גם תרד במשקל".

תגובות