שלוש נשים בחודש
מחלת הסרטן הארורה ממשיכה לגבות חיים, ובזמן קצר נפטרו מהמחלה שלוש נשים, תושבות העיר, בזו אחר זו • מירב גבאי, לילך דיין ורונית פרידמן ז"ל הותירו אחריהן משפחות, חברים ועיר כואבת • גילי דיין, בעלה של לילך ז"ל, ליטל גבאי, בתה של מירב ז"ל, ושוקי פרידמן, בעלה של רונית ז"ל, מספרים על האובדן הקשה והחלל העצום שנפער
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
דלית מור
כתבת מגזין וחדשות בעיתון זמן מעלה
הרבה כאב ועצב יש בעיר בימים האחרונים. מחלת הסרטן הקשה הפכה למגפה עולמית, והיא לא פוסחת גם על מעלה אדומים. רק לאחרונה גבתה המחלה הארורה את חייהן של שלוש נשים צעירות, תושבות מעלה אדומים, שנפטרו זו אחר זו בפרק זמן קצר. שלוש הנשים - מירב גבאי, לילך דיין ורונית פרידמן, השאירו אחריהן משפחות, בעלים וילדים, כולם המומים וכואבים את לכתן.
השבוע ישבתי לשיחה כואבת וקשה עם שני בעלים צעירים שהפכו לאלמנים טריים, ועם בת שהתייתמה מאמה. השלושה מספרים בכאב גדול על האובדן הקשה ועל הנשים של חייהם.
גילי דיין: "לילך הייתה אמא נהדרת ואשת חינוך מלאת ערכים"
לילך דיין ז"ל, בת 41, הייתה מורה בבית הספר ממלכתי ג' במשך 12 שנים. בעלה, גילי דיין, שרק לפני כשבוע איבד את רעייתו והפך לאלמן, מספר על האישה שהייתה לצידו ב-25 השנים האחרונות. "לילך הייתה אמא לארבעת ילדינו. היא הייתה אמא נהדרת, אישה מאוד שמחה שאוהבת את החיים ואוהבת נסיעות. מעל הכל היא הייתה אישה מלאת ערכים, והיא דאגה להעביר אותם לילדיה ולתלמידיה. היא הייתה מורה משכמה ומעלה, החינוך בבית ובעבודה היו בראש סדר העדיפויות שלה. זה מה שהיא אהבה לעשות. אנחנו יחד כבר 25 שנים, מתוכן 19 שנה נשואים. בהלוויה ובשבעה הגיעו הרבה מאוד תלמידים שלה שבאו לנחם אותנו, ומהסיפורים שלהם הבנתי עד כמה היא הייתה משמעותית עבורם. לא רק שהיא הייתה אמא מדהימה, היא הייתה גם כזאת מורה. הגענו לגור במעלה אדומים רק לפני ארבע שנים וחצי, ולילך חלתה לפני שנתיים ושבעה חודשים. לצערי, המחלה האיומה נוגעת ביותר מדי משפחות ובתים, והיא הגיעה גם אלינו. לילך השאירה לנו חלל עצום".
ליטל גבאי: "אמא הייתה אישה עוצמתית שנתנה לכולם המון ביטחון"
מירב גבאי ז"ל, בת 54, רכזת חקירות במטה הארצי, שירתה במשטרת ישראל 37 שנים והתגוררה במעלה אדומים 33 שנה. ליטל, הבת שלה, מספרת השבוע על השוטרת והאמא שממנה נאלצה להיפרד בגיל כל כך צעיר. "אמא הייתה אישה עוצמתית, אחראית ומאוד מקצועית בתחומה. כאדם היא הייתה מלאת נתינה. היא תמיד שמה לנגד עיניה את האחרים בראש סדר העדיפויות, וזאת לא קלישאה. היא נהגה לבשל לאישה אחרי לידה או להכין מרק חם בלילה קר של סילבסטר כדי לחלק אותו לשוטרים. יש הרבה מאוד סיפורים על הנתינה שלה. היא אהבה מאוד לעזור לכולם, ואנשים סביבה נהגו לפנות אליה לבקשת עזרה. תמיד הייתה לה תשובה לכל דבר, בין אם בענייני משטרה ובין אם בענייני החיים. ואם לא הייתה לה, היא הייתה אומרת שתברר ותחזור. וכך נהגה. היא גידלה אותנו לערכים, ולכל מקום שהלכנו ידענו שהיא מאחורינו, שיש לנו גב. היא נתנה לנו המון ביטחון, ולא רק לארבעת ילדיה, לכולם. אמא חלתה לפני שנה וחודשיים, ושמונת החודשים האחרונים היו מאוד אינטנסיביים ולא קלים".
שוקי פרידמן: "אני רוצה שיזכרו את גמילות החסד, טוב הלב והצניעות שלה"
רונית פרידמן ז"ל, בת 57, תושבת העיר 37 שנה, השאירה אחריה דורות של ילדים שגדלו דרכה כשעבדה בגני ילדים ובבית הספר "מגדים" בעיר. במקצועה הייתה ספרנית, ועד שאיבדה את כוחה נהגה לקרוא ספר או שניים ביום. את המחלה היא הסתירה היטב. איש לא הבחין וידע באמת עם מה היא מתמודדת, ולכן רבים מהעיר קיבלו את הבשורה הקשה השבוע בתדהמה. בעלה שוקי מספר כי "רונית הייתה מלאת טוב לב. מעולם היא לא אמרה מילה רעה על איש, גם אם פגעו בה. היא נתנה המון מתן בסתר ודאגה שאיש לא יידע שהיא זאת שנתנה וגם שלא יידעו מי המקבל. היא הייתה עוזרת לאנשים באוכל, בגדים, כסף לכל מי שצריך, גם לאנשים שהכירה וגם לכאלה שלא. ביניהם גם תלמידים. היא רצתה שהילדים שלה לא יהיו ילדי מפתח, ותמיד אמרה שלפי זה היא בוחרת את המשרה שלה. היא גידלה את הילדים לתפארת. אני רוצה שיזכרו את גמילות החסד, טוב הלב והצניעות שלה. היא אף פעם לא רצתה שיידעו מה היא עשתה. היא לא אהבה שקונים לה מתנות. הייתה לה יכולת הכלה מדהימה. היא הייתה אדם שלא שופט איש, גם אם ידרכו עליה היא תמיד תהיה זו שתבקש סליחה. בהחלטה מודעת היא בחרה לא לספר לאיש שהמחלה חזרה לה בחודש מאי. לא סיפרנו לחברים ולא למשפחה. לפני כחודש אירחנו בבית 35 איש, והיא ניקתה, סידרה ובישלה. בילינו גם כשהיא הייתה חולה, ובאוגוסט האחרון טסנו לחו"ל עם חברים שלא ידעו שהיא חולה. היא טיפסה והלכה לפני כולם, ועכשיו כשהיא נפטרה החברים המומים שהיא בכלל הייתה חולה. ספרים היו החיים שלה. היא נהגה להקריא לילדים את ויקטור הוגו, אבל למרות זאת היא בחרה בחינוך ולא הלכה אחרי אהבתה לספרנות, רק כדי שתוכל לגדל את הילדים והנכדים שלנו. עד הדקה התשעים היא עבדה. לפני כחודש בילינו בחתונה, שם צולמה תמונה יפה שלה, וזאת הייתה הפעם הראשונה שהיא ביקשה שאצלם אותה, כאילו ידעה שזה יישאר למזכרת. כיבוד הורים היה מאוד חשוב לה. היא בכל יום דיברה עם ההורים שלה בטלפון, וביום שישי האחרון לחייה היא אמרה שזאת פעם ראשונה מזה 36 שנה שהיא לא אמרה להם שבת שלום. אומרים: 'כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך', אז אין לי הסבר איך היא נפטרה כל כך צעירה".
