דיאלוג עם הסרטן
כשחגגה יום הולדת 50 חלתה אתי זהבי, תושבת העיר ואם יחידנית, בסרטן • היא החלה מסע מפרך בעיצומו גם התגייסה עיר שלמה למימון התרופה שהצילה את חייה • כעת, בשבוע בו מצוין יום המודעות למחלה, היא מספרת, יחד עם הרופאה האונקולוגית שלה - ד"ר איילה הוברט מהדסה, על המסע המטלטל בין חיים למוות ועל הספר שכתבה, בו היא מדברת בכנות מעוררת הערצה עם הסרטן ועליו
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
דלית מור
כתבת מגזין וחדשות בעיתון זמן מעלה
בימים בהם השיח הוא סביב מחלות השפעת או מגפת הקורונה, אסור לנו להתעלם ממחלת הסרטן שבה חולים בכל שנה בארץ מספר בלתי נתפס של 30 אלף איש. השבוע צוין יום המודעות למחלה, ואנו נחשפים לסיפורים רבים של חולים שלא שרדו לצד אלו שניצחו כנגד כל הסיכויים. אחד מסיפורי הניצחון המרגשים הוא סיפורה של אתי זהבי, תושבת מעלה אדומים, שטופלה במחלקה האונקולוגית בבית החולים הדסה, שם גם הבינה בשלב מסוים שעליה להיפרד מבתה היחידה, כאם חד הורית. היום אתי, שהרופאים לא נתנו לה סיכוי, בריאה, מחייכת ומספרת על התהליך הארוך והמשמעותי שעברה, אותו גם תיעדה בספרה החדש - "דיאלוג עם הסרטן".
בנובמבר 2013, ארבעה ימים אחרי שחגגה את יום הולדתה ה-50, החל מסע ההתמודדות של אתי עם מחלת הסרטן. כעת, לציון יום המודעות למחלה, מספרות אתי והרופאה האונקולוגית שלה, ד"ר איילה הוברט, על המסע המטלטל בין חיים למוות, כל אחת מנקודת מבטה.
ד"ר הוברט: "הסוף כבר היה ברור"
"אתי הגיעה עם גידול במעי הגז ועם גרורות. אחרי שני ניתוחים הבנו שהמצב בעייתי מאוד כי הסרטן שלח כבר כל כך הרבה גרורות, שאי אפשר עוד לנתח. בשלב הזה הבנו שנגזר גורלה. אתי עברה טיפול כימי ראשון מסוג נוס, ואחריו שני סוגים של טיפולים ביולוגיים, וכאן הבנתי שניצלתי כבר הכל, שנתתי הכל. זה היה קשה מאוד. היא הייתה במצב מאוד קשה, מצב שבו השלב הבא הוא לשלוח אותה לטיפול תומך בבית כי הסוף כבר היה ברור. אתי היא אם יחידנית, והשיחות איתה היו כואבות במיוחד ועסקו בשאלה מה יעלה בגורל בתה ומי יגדל אותה", מספרת ד"ר הוברט, הרופאה שלא הרימה ידיים ושאתי מכנה אותה במילים: "המלאך שלי".
ד"ר הוברט מספרת שידעה להשתמש בתכונה של הגידול, ידעה שהזמן קצר ושאין אפשרות להמתין לאישורים לתרופה אימונותרפיית שעל פי הנתונים יכולה להציל את חייה, ועל כן יש לגלות גמישות. "במכון בהדסה הבנו שאנו חייבים להיות גמישים וקשובים לכל החידושים ברפואה. ידענו שיש רמזים שהטיפול הזה יכול לשנות גורל, ועד שקיבלנו את האישורים אתי הייתה צריכה לגייס כסף. גם על זה דיברנו ונערכנו".
"הבנו שבלי הטיפול נצטרך להיפרד ממנה"
ובאמת, סביר להניח שתושבי מעלה אדומים זוכרים את ההתגייסות ההמונית כאן בעיר למען אתי, אם יחידנית, שרק כסף יכול להציל את חייה. "אני זוכרת שהייתי בקניון מלחה, ירדתי במדרגות הנעות ופתאום ראיתי שלט גדול עם התמונה של אתי, ובו הקריאה להציל את חייה. מאז ומתמיד אתי התנהלה בשיחות שלה באופן ישיר, וזה יתרון", מספרת ד"ר הוברט, "המימון של הכדורים הראשונים הגיע מתרומות, ולאחר מכן התקבלו האישורים. הבנו שבלי הטיפול אנחנו נצטרך להיפרד ממנה. זאת הייתה דרמה גדולה. והנה, היום היא מלווה את בתה בבגרותה, היא כתבה ספר, היא חיה, וזו הצלחה ענקית. אין ספק שכרופאה זה נותן כוחות להתמודד עם החולים והמקרים הבאים. יש לי עוד מספר מקרים של סיפורים דומים, למשל בחור בן 17 שעמד מול המוות והיום הוא בן 22, או חולה בסרטן קיבה או אפילו לבלב שהסרטן שלו לא פעיל במשך שנה וחצי. זה נותן כוח לטיפול בחולים אחרים למרות שעדיין ניתן לספור מקרים כאלה בפינצטה".
"כתבתי על הפחד, הכאב, הייאוש והמוות שמרחף"
בספרה של אתי - "דיאלוג עם הסרטן", היא מדברת עם הסרטן ועליו. "כתבתי אלפי מילים על המסע שלי עם הסרטן. כתבתי על הפחד, על הכאב, על הייאוש ועל המוות שמרחף לו מעל. כתבתי על הניתוחים וטיפולי הכימותרפיה הארוכים שעברתי. כתבתי על רכבת ההרים שנעה בין תקווה לייאוש. כתבתי על ההתמודדות היומיומית כאמא חד הורית לילדה בת 12 ועל העולם שהכרתי ואינו קיים עוד. כתבתי על העולם הזר שנכנסתי אליו בעל כורחי, על עולם שאיני מבינה בו דבר ושהשפה המדוברת בו זרה לי לחלוטין. אלפי מילים נכתבו על התסכול, הכעס והעצב, וכולן נכתבו כדי לנסות להבין איך חיים עם הידיעה שאני עומדת למות. עברתי שני ניתוחים מורכבים ושלושה סבבים של כימותרפיה. כל אלה לוו בערב רב של רגשות וטלטלות. היו רגעים ציניים עם הרבה הומור שחור, והיו רגעי כאב פיזי ונפשי. היו רגעים שמחים והיו כאלה שפחות, ובאף אחד מהם לא איבדתי תקווה. באף אחד מהם לא הייתי לבד. מעבר למשפחה ולחברים שהיו איתי ועם מיקה יותר מאי פעם, עשיתי בחירה מושכלת כבר בהתחלה - אני מטופלת בבית חולים אחד על ידי רופא. מאחורי ההחלטה הזו עמדה הידיעה הברורה שאני לא מבינה כלום באונקולוגיה, ולכן ריבוי דעות וריבוי מטפלים רק יבלבל אותי. כך בחרתי ב'הדסה הר הצופים' בכל הקשור לכירורגיה, וב'הדסה עין כרם' על הטיפול האונקולוגי."
"אני לא אותה אתי שלפני המחלה"
"קהל היעד של הספר שלי הוא אנשים שמתמודדים עם משבר בחיים, שלא זורמים נכון. הסרטן גרם לי לעצור ולבחון את החיים שלי. רצתי במהירות, מבלי להתעייף ולהישבר, והסרטן הוא נקודת מפנה. ידעתי לשלב את הטיפול הקונבנציונלי ולנצל את המתנה שהדסה נותנים והרבה לא לוקחים, הטיפול הנפשי פסיכואונקולוגי, שהוא מאוד עמוק. דוד המטפל ואני התחברנו ועשינו עבודה עמוקה מאוד. חברתי מיכל עוז ארי, שהייתה מנהלת בית הספר בו עבדתי, הציעה לי לאגד את מה שכתבתי לספר. בהוצאת הספרים התלהבו מאוד, וחתמתי איתם על הסכם. יצאתי עכשיו לגיוס המונים למען המטרה. חשוב לי להדגיש שמדובר בתמיכה בספר, ובשום פנים ואופן לא תרומה. תרומות כבר קיבלתי בעבר. כל מי שתומך יקבל ספר, מחזיק מפתחות או סימניה, תלוי בתמיכה. הרעיון הוא לתמוך ברעיון עצמו".
אתי מסבירה שדרך הספר ניתן להבין שגם החזרה לחיים היא התמודדות לא פשוטה, "אני לא אותה אתי שלפני המחלה או אתי שבתקופת המחלה, והבעיה היא שהרבה מאוד אנשים לא מדברים על זה. עדיין קוראים לסרטן 'המחלה', למרות שיש בכל שנה מצטרפים 30 אלף חולים חדשים. יש עדיין פחד לדבר על זה, וגם מצפים שמי שמחלים יחזור להיות מה שהיה קודם לכן. צריך לדבר על זה".
"להיות חולת סרטן זה רע"
"הרופאה הייתה בסוף רופאה, פרופ' הוברט, וצוות אשפוז יום אונקולוגי - החדר הכחול, ציפי, אריאלה ושירה. היו דוד ויפה, הפסיכולוגים, והיו פרופ' עיד, ד"ר בלאל וצוות כירורגית ב' בהדסה הר הצופים. לא הייתי מעולם חולה פאסיבית, שאלתי, קראתי ולמדתי כל מה שהיה לי חשוב לדעת ולהבין בטיפול שקיבלתי, ויחד עם זאת סמכתי על הצוות שטיפל בי וידעתי שהמטרה שלי ושלהם אחת היא - שאני אחיה. להיות חולת סרטן זה רע. נקודה. אם כבר צריך להתמודד עם סרטן, אני מודה לאל שאלה הם האנשים שליוו אותי".
GUXyDwTo | 07:07 07.08.23