יום שלישי, 20 באוקטובר 2020, ב' חשון ה' תשפ"א
לפרסום חייגו: 02-5900070

קהילה במעלהנט

קהילה במעלה אדומים והסביבה

מותו המיותר

מחסום האגם נשאר פתוח לאורך השנים, אלא שהסגר האחרון הביא את המשטרה להחליט על סגירתו. ד"ר מיכאל שניידר, רוכב אופניים, שאהב לרכב על אופניו בכביש הזה, התנגש במחסום, נפצע אנושות והיה שרוי במוות מוחי. לאחר שלושה ימים מת מפצעיו, לא לפני שמשפחתו תרמה את אבריו והצילה חיים אחרים. יהיה זכרו ברוך

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

דלית מור

כתבת מגזין וחדשות בעיתון זמן מעלה

בשבוע שעבר נפצע אנושות תושב העיר, ד"ר מיכאל שניידר, בן ה-63, לאחר שהתנגש במחסום של אגף הביטחון המוצב בדרך לאגם. בדרך כלל המחסום הזה פתוח ומורם, אלא שבימים אלה, לאור הסגר, החליטה המשטרה להוריד את המחסום ולסגור אותו. שניידר, שהיה רגיל לרכב במסלול הזה, ככל הנראה לא ציפה למחסום הסגור ולא הספיק להבחין בו. כאמור, הוא נפצע אנושות, ולאחר יומיים בהם נאבק על חייו בבית חולים "הדסה עין כרם", הוא נפטר. משפחתו תרמה את איבריו והצילה חיים של אחרים.

הבחין במחסום מאוחר מדי

 שניידר ז"ל, תושב רחוב המצדים, רכב על אופניו באותו מסלול שהוא נוהג לבצע בדרך כלל, ובו גם קטע של ירידה בכביש המוביל לאגם ויציאה לכיוון משטרת מחוז ש"י. שלושה ימים לפני הסגר הודיעה המשטרה כי כביש האגם יהיה סגור במהלך הסגר של ראש השנה ועד לסיומו של הסגר, למשך שבועיים ימים. יחד עם ההנחיה על סגירת הכביש הנחתה המשטרה להוריד את המחסום למטה, ושניידר ז"ל לא ציפה לזה. הוא רכב על אופניו בירידה לאגם שאליה היה מורגל, אך הבחין במחסום מאוחר מדי והתנגש במחסום בעוצמה. התאונה העצמית הזו גרמה לשבירת הקסדה שחבש, וכתוצאה מכך נגרמו לו שברים בגולגולת ודימום מוחי. הוא הובל לבית החולים הדסה כשהוא במצב קשה, מונשם ומורדם, ובמשך יומיים הוא היה במוות מוחי, עד לפטירתו ביום חמישי האחרון.

אשתו: "הוא היה גבוה, עם רעמת שיער, ילד גאון, אבל לא חנון. הוא היה בן אדם ענק. כשהוא הציע לי נישואין הוא הציב תנאי - לעלות לארץ. היה גאון, ויחד עם זאת איש עניו מאוד. הוא אהב אותי, את המשפחה ואת החברים, והיה לו אמון באנשים"

הלוויה מצומצמת בזום

ביום שישי, בליווי קומץ מלווים לפי ההנחיות הקפדניות של תקופת הקורונה, שלושה ימים לאחר התאונה המחרידה, הוא הובא למנוחות בבית העלמין במישור אדומים. ההלוויה, שקרוב לוודאי בימים כתיקונם הייתה המונית, שודרה בזום לחבריו וידידיו הרבים, חלקם מקבוצת מחניים אליהם משתייכת המשפחה במעלה אדומים, לבני משפחה ולקולגות מאוניברסיטת בר אילן, שם הוא היה מרצה בכיר ומוערך למחשבת ישראל.

עמד לסיים את תואר הפרופסור

הוא נולד לפני 63 במוסקבה, למד שם מתמטיקה, יהדות ונצרות, ולארץ הוא עלה עם משפחתו לפני 30 שנה. הוא עסק בפילוסופיה באוניברסיטה העברית, למד קבלה ותקופה קדומה, ואת הדוקטורט במחשבת ישראל הוא עשה בנושא תפיסות מיסטיות כוהניות בתקופת הבית השני והשתלשלותם עד לימי הביניים. כאמור, הוא היה מרצה מוערך מאוד בבר אילן והיה אמור לסיים בקרוב את תואר הפרופסור שלו.

מרצה מוערך ואבדה גדולה

הקולגות שלו בבר אילן הספידו וכתבו עליו עם דבר הידיעה כי "אחד התחומים שבלט בהם ד״ר שניידר בנוסף לחקר המיסטיקה היהודית הוא תחום ידע השפות: הערבית, הלטינית, הסורית ועוד. פטירתו של ד״ר שניידר היא אבדה גדולה למחלקה למחשבת ישראל ולחקר המיסטיקה היהודית". קולגה אחר כתב כי ד"ר שניידר היה "מלומד דגול שעסק בשחזור של טקסט מכונן ׳האפוקליפסה של אברהם׳, ידען מופלג בלשונות עתיקות בתולדות המיסטיקה בדתות השונות. עבור ׳מביני דבר׳ נולד פרופסור מן המניין. יוקרתו המדעית ואישיותו הקולגיאלית הן תופעה נדירה באקדמיה הישראלית. יהי זכרו ברוך".

אשתו: "כשהציע לי נישואין, הוא הציב תנאי"

בהלוויה הקשה, המצומצמת והכל כך עצובה סיפרה רעייתו כי פגשה אותו באוניברסיטה ברוסיה, עוד כשהיו בגיל הנעורים. "הוא היה גבוה, עם רעמת שיער, ילד גאון, אבל לא חנון. הוא היה בן אדם ענק", היא אמרה בעצב גדול, "כשהוא הציע לי נישואין הוא הציב תנאי - לעלות לארץ. בתחילת הדרך היינו משויכים לחב"ד, ואז עברנו לציונית דתית. הוא היה גאון, כל משפט שלו היה עם המון חידושים מבריקים שפותחים את הנפש, ויחד עם זאת הוא היה איש עניו מאוד. הוא אהב אותי, את המשפחה, את החברים והידידים, והיה לו אמון באנשים. עכשיו נצטרך לייצר את החיים סביב זיכרונות ומאמרים שכתב, וסביב החברים והידידים שלנו".

בנו: "הוא היה חם ואוהב"

ילדיו הספידו אותו בבכי ותיארו אב מיוחד שלגדול לצידו זה לקבל ידע ורצון ללמידה, ויחד עם זאת אבא עם חום אנושי ואבהי במיוחד. "כשהייתי ילד היינו הולכים יחד בטבע", סיפר בנו, "נהגנו ללכת לליפתא, לקטוף תאנים ולקפוץ למעיין, למים הקרים. אבא אהב את הטבע. הסתכלנו יחד על הצמחים, אספנו זיקיות וחרדונים ונהגנו לסווג אותם. אבא לא היה אדם של טקסים וגינונים, הוא נהג להתעסק במהות ולא בגינונים. כשהייתי קטן רציתי אבא רגיל כמו כולם, כשהתבגרתי ועכשיו כשאני אבא, אני מבין שזכיתי. גידלנו כלבים, צבים, ארנבים, חמור בחצר ונחש. במלחמת המפרץ אבא רץ אחרי ארנבים. כשהתרנגול שלנו היה חולה הוא רץ איתו לווטרינר ביום שישי, דקות לפני כניסת שבת. אבא היה יסודי. הוא לימד אותי ולא דילג על שלבים. כילד, כששאלתי אותו איך פותרים תרגיל, הוא הסביר לי הכל. איזו סבלנות הייתה לו אני מבין היום יותר מתמיד כאבא. כשעזבתי את הדת ידעתי שקשה לו, והוא הבין שזה עניין של אמונה ודיבר איתי על זה. הוא היה חם ואוהב, החיבוק שלו היה מתמסר, וביום שישי היה מברך אותנו עם ידיים על הראש. תחושת החום של היד הייתה יותר מכל מה שנאמר".

בנותיו: "סבא שמסרק את הנכדות"

גם בנותיו סיפרו על אבא רך, מיוחד ועדין ועל סבא מסור שמסרק את הנכדות וקולע להן צמות, אדם שפוגש אנשים ומשוחח איתם עם תשומת לב מיוחדת ובחוסר שיפוטיות. בתו אמרה שכבר כתבו עליו ועוד יכתבו עליו בעתיד.

בן נוסף שלו התייחס גם הוא לכך שכבר אינו דתי, ואביו ברגישות אמר לו: "העיקר שתמשיך לחשוב". הוא סיפר על כך שמעולם לא כעס ותמיד נתן לילדיו עולם מלא בשלל התעסקויות, והפחד שלו כילד זה לאכזב את אבא.

הבן: "כשעזבתי את הדת ידעתי שקשה לו, והוא הבין שזה עניין של אמונה ודיבר איתי על זה. הוא היה חם ואוהב, החיבוק שלו היה מתמסר, וביום שישי הוא היה מברך אותנו עם ידיים על הראש. תחושת החום של היד שלו הייתה הרבה יותר מכל מה שנאמר"

חברו ממוסקבה: "חיכיתי שתתעורר"

חברו ממוסקבה, מזה 44 שנים, סיפר על מפגשים שבועיים ויותר של לימוד משותף של גמרא, רש"י וזוהר. הוא סיפר כיצד נהגו להתווכח תוך כדי לימוד, ולימים אמרו לו שעם שניידר לא מתווכחים אלא לומדים. "אתמול, בבית חולים, הרגשתי ששוב אני לא יורד לסוף דעתך, חיכיתי שתתעורר ותאמר לי: 'זה שום דבר'". 

 

תגובות