כנגד כל הסיכויים
עולמו של רז בן דוד התהפך עליו בגיל 15, כשתסחיף של סחוס נתקע לו בעמוד השדרה וגרם לו לשיתוק של הגפיים • אלא שרז, כמו לוחם אמיתי, לא ויתר גם כשהרופאים אמרו לו שלא יילך יותר • הוא נלחם עד שעמד על הרגליים, והיום הוא מתהלך עם קביים • מגיל תשע הוא מנגן בסקסופון, ובבית החולים אלי"ן הוא התחיל ליצור, לכתוב, להלחין ולשיר • בימים אלה הוא לקראת סיומה של השנה הרביעית ללימודיו בבית הספר היוקרתי "רימון", מקליט קאברים, צילם קליפ מושקע ונמצא רגע לפני הסינגל הראשון שלו • סיפור על נחישות, מוטיבציה וכוח רצון
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
דלית מור
כתבת מגזין וחדשות בעיתון זמן מעלה
רז בן דוד (המוכר בעיר כרז דוידיאן), תושב העיר, בן 22, הוא בחור ברוך כישרונות הנמצא לקראת סיומה של השנה הרביעית ללימודיו בבית הספר למוזיקה "רימון". הוא מוזיקאי, יוצר, כותב, מלחין ושר, הוא נגן סקסופון מחונן והוא אף מנגן בכלים נוספים כמו פסנתר ומיתרים. לאחרונה הוציא רז קליפ בהפקה מושקעת במיוחד שצולמה בצפון הארץ, שם הוא שר ומנגן את הקאבר לשירו הנפלא של עידן רייכל - "מכל האהבות". בימים אלו הוא עובד על הסינגל הראשון שלו, וכמו תמיד, הוא חולם בגדול ושואף להגיע לטופ. רז כבר הוכיח לעצמו ולסביבה שהוא יכול לחלום חלומות גדולים ולהגשים אותם. למי שלא מכיר את הסיפור שלו, באופן מפתיע בגיל 15 הוא שותק בפלג גופו התחתון, אך גם כשהרופאים עמדו מולו ומול הוריו אובדי עצות ואמרו להם שהוא לעולם יישאר בכיסא גלגלים ושהחלומות שלו בלתי אפשריים ולכן מומלץ שינמיך ציפיות, הוא אטם את אוזניו והמשיך להיאבק כדי לשנות את רוע הגזרה. והוא הצליח.
רז הוא בחור מעורר השראה שאפשר ללמוד ממנו המון על כוח רצון ומוטיבציה. חודש בלבד אחרי שהגיע לבית החולים אלי"ן, לפני כשש שנים, הוא דרש, למרות מצבו, שיסיעו אותו למעלה אדומים, להופעה של ווליום במתנ"ס, שתוכננה מראש. כבר אז, כנער צעיר שעתידו באותם ימים היה עם הרבה סימני שאלה והמון חרדות וחששות, הוא היה אמיץ ונחוש כשהועלה לבמה בעזרת חברים, ישב על כיסא גלגלים, ניגן בסקסופון וריגש את הקהל ואת משפחתו וחבריו שהזילו דמעה. בסיום ההופעה, כשניגשתי להחמיא לו על נגינתו, הוא אמר לי בנחישות: "אני לא אהיה על כיסא גלגלים כל החיים", ואימו, שעולמה התהפך עליה בבוקר אחד, לחשה בכאב: "הרופאים בטוחים שכן". כמעט שש שנים חלפו, ואנחנו נפגשים לשיחה בחצר הבית, אליה הוא מגיע כשהוא כבר ללא כיסא, כמו שהבטיח, יורד ועולה במדרגות עם הקביים ומספר: "תקופה מסוימת עזבתי את העיר וגרתי בדירה שכורה, קומה שלישית ללא מעלית".
לפני שנדבר על מוזיקה, את סיפורך חשפנו לפני שש שנים באמצעות אימך, והיום זאת הזדמנות ראשונה לשמוע על התקופה הזו בגוף ראשון, מה קרה באותו הבוקר?
"למדתי בבית הספר אקדמיה למוזיקה בירושלים, וזה היה בוקר שהתחיל מאוד שגרתי. יצאתי לחצר בהפסקות, ובשיעורים הייתי בכיתה והתחלתי להרגיש כאבי גב, שאמנם לא היו דרמטיים בהתחלה אך הלכו והתגברו במהלך השיעור עד כדי כאב ברמה שהתפתלתי בכיסא, ממש כאבים קשים שאי אפשר לתאר. ביקשתי ללכת למזכירות, ומשם התקשרתי להורים. הם, וגם אני, לא באמת הבנו שקורה לי באותו רגע משהו חמור. אמא אמרה שכנראה נתפס לי הגב, והציעה שאשב בשמש. אבא אמר שיבוא לאסוף אותי מבית הספר, וכשהוא הגיע לחנייה הוא התקשר וביקש שאצא אליו לרכב. אני זוכר שאני מנסה לקום ומרגיש שהרגליים לא שייכות לי, הן היו כמו חפץ. לא יכולתי לזוז. אמרתי לאבא שאני לא מסוגל לזוז, והוא נכנס והרים אותי לרכב. משם נסענו לבית החולים כששנינו בטוחים שזה משהו זמני שבטח יסתדר. אבא שלי הוא איש משטרה שיודע לשמור על פאסון, ואני לא זוכר שהוא שידר לחץ או שהיינו מבוהלים.
הרגע שבו נבהלתי ונלחצתי באמת היה כשהגעתי להדסה ואז הרופא, שגם הוא היה בטוח כמונו שמדובר בכאבי גב קשים שיחלפו ושאולי אני קצת מתפנק, ביקש שאעמוד על הרגליים. כשאמרתי לו שאני לא יכול הוא פשוט אחז אותי והעמיד אותי, אלא שברגע שהוא עזב אותי התרסקתי על הרצפה. זה היה הרגע שהבנתי שזה רציני. אני זוכר שקיבלתי שוק, זה היה רגע שבו נבהלתי באמת. ובאותו רגע התחיל לחץ מסביבי, כשהרופא לא מבין באמת מה קורה. עשו לי מיליון בדיקות, ושיירות של רופאים חוקרים ומנסים לברר מה יש לך, אבל לאף אחד אין שמץ של מושג מה קרה לי. אחרי שבועיים, כששלחו את הצילומים למומחה מיוחד בעולם, התברר שקרה לי מקרה נדיר. אני אחד מתוך 33 אנשים בכל העולם שתסחיף של סחוס נתקע בעמוד השדרה, ובעצם אחרי שעתיים שהוא חסם כלי דם וגרם לכאבים מטורפים, הוא גם הביא לשיתוק של הגפיים. בשנים האלה יצא לי לחפש לא פעם באינטרנט מידע על זה, ומדובר במקרה כל כך נדיר שאין כלום ואף מידע עליו, חוץ מסיפור אחד על מישהי מסודן שהתסחיף היה גבוה יותר וחסם לה את הנשימה, עד שהיא מתה".
הועברת לאלי"ן כשהיית מאוד צעיר, מה היו המחשבות אז? כעסת? שאלת למה זה קרה לך?
"ברור ששאלתי למה זה מגיע לי. הייתי במשך חודשים מתעורר בבוקר ושוכח שאני לא יכול לעמוד, בשניות הראשונות אתה רוצה לרדת מהמיטה ופתאום זה תוקף אותך, המחשבה, הבהלה. שאלתי את עצמי 'למה אני? אני ילד טוב' . כשהגעתי לחופשות מבית החולים הביתה לא רציתי רחמים ולא רציתי שיקלו עליי, התעקשתי לזחול לחדר שלי בקומה השנייה. בבית החולים אלי"ן אמרו לי שאין סיכוי שאלך, אמרו שיעזרו לי בהתנהלות עם כיסא גלגלים. אני זוכר שאני שומע אותם מדברים ולא מפסיק לומר לעצמי: 'אין מצב'. אבא היה איתי וליווה אותי, היינו במוד של קרב מלחמה, כל יום מבחינתי קמתי לעבודה, לעבוד על הרגליים שלי. באלי"ן בכל יום יש פיזיותרפיה והידרותרפיה, ולא הסתפקתי בזה, עשיתי לעצמי בחדר כל הזמן תרגילים במקביל. אמרתי לעצמי שהכל בראש ושאני חושב כאדם שעומד על הרגליים והולך. היו רגעים מייאשים שלא היו לי כוחות, ולמזלי ידעתי להרים את עצמי באותם רגעים אפילו יותר כי הבנתי שאם ארים את עצמי עכשיו זה ילווה אותי לכל החיים.
אני זוכר שאחרי שהתאמנתי על זה עם עצמי, פתאום הזזתי אצבע ברגל. הרופאים אמרו לי: 'כל הכבוד, איזה שיפור, זה ממש נס, אבל זה השיא ואי אפשר יותר'. הייתה בי רוח לחימה וכוח רצון, זה כמובן לקח המון זמן. בדיעבד, בזכות כוח המחשבה והאימונים הבלתי פוסקים קרה משהו מדהים, הגוף שלי הצליח ליצר מעקפים של עצבים על החלק המת".
התחיל לנגן בגיל תשע
רז החל לנגן בגיל תשע, הוא רצה ללמוד גיטרה, אבל פרופ' שפירא מהקונסרבטוריון הציע לו כלים אחרים, ורז בחר בסקסופון. אחרי שהתחנך בבית הספר היסודי במעלה אדומים, הוא למד באקדמיה למוזיקה ובמקביל היה חבר בלהקת ווליום של המתנ"ס במעלה אדומים. "באקדמיה היה לי מורה רוסי מאוד קשוח שדרש ממני להתאמן ארבע שעות בכל יום. אם לא הייתי מתאמן הוא מיד היה מבחין בזה. בדיעבד אני מודה לו, כי המוזיקה עזרה לי מאוד בשיקום".
כבר הרבה שנים אתה נגן ואפילו התקבלת ל"רימון", מתי התחלת גם לכתוב,
להלחין ולשיר?
"באלי"ן, בלילות שבהם לא הייתי נרדם, הייתי ניגש לפסנתר, מנגן ושר לעצמי. התחלתי להתחבר למוזיקה מעבר למוזיקה קלאסית או ג'ז שניגנתי אז. הרגשתי צורך לשיר, בעיקר שירים של עומר אדם. שלחתי שיר לכותב שלו, אבי אוחיון, שאירח אותי בביתו ומאוד אהב את מה ששמע, אבל אז החלטתי שאני לא רוכב על כלום ושאני רוצה להצליח רק בכוחות עצמי".
כששלמה ארצי שמע את רז
"דייוויד ברוזה אירח אותי בהופעה שלו שבה ניגנתי על הבמה, אבל מה שגרם לי לרצות בעיקר לעסוק גם בכתיבה ושירה זה המפגש שלי עם שלמה ארצי. הייתי בקורס מצטיינים ברימון ונתנו צ'ופר לקבוצת המצטיינים, קורס עם שלמה ארצי. במשימה שקיבלתי כתבתי והלחנתי שיר ששמו: 'רכבת אחרונה'. זה שיר שמתאר את החיים שלי, שאותו החלטתי שלעולם לא אוציא. שרתי אותי בכיתה, עדיין לפני שהתחלתי ללמוד פיתוח קול, ואני יודע ששרתי לא טוב אבל זה נגע בשלמה ארצי שאמר לי שהצלחתי לגרום לו לדמוע. זה היה הרגע שבו החלטתי לצאת לדרך, לשנות מסלול וללמוד פיתוח קול.
באותה תקופה עברתי לגור בשכירות לבדי ברמת השרון, וביליתי בכל יום 11 שעות באולפן ובלימודי פיתוח קול. שלחתי לאחרונה לעומר אדם את השירים שלי, והתרגשתי כשקיבלתי מייל חזרה שזה בטיפול. אני עובד יום ולילה, בכל יום אני כותב שיר חדש על דברים שעברתי ושאני עובר היום, וגם על אהבה, אבל לא קלישאות", אומר רז ומספר שעדיין לא מצא את האחת, "אני חי ונושם את האולפן, שר ומנגן כל רגע שיש לי. אני אוהב קלאסי, מזרחי, רוק וג'ז, אוהב הכל. הסינגל הראשון שלי שנקרא "כל יום מלחמה" הוא על סיפור חיי, זה שיר מחזק ולא מתמסכן, ועד שאוציא אותו אני מקליט קאברים ואפילו הוצאתי קליפ מדהים לשיר 'מכל האהבות'. הקליפ, שהשקעתי בו לא מעט כסף, צולם בצפון, בעץ הבודד, והוא מדהים".
ומה בעתיד?
"אני רוצה לצבור קהל ולעשות משהו גדול בתעשייה. המטרה שלי היא ליצור לאחרים ולעצמי, אני חי את זה. החלום שלי הוא להגיע לטופ, ולא ממקום של אגו אלא מתוך רצון לגרום לאחרים לעשות שינוי בחשיבה ולתת להם כוחות. אני מציב לעצמי מטרות גדולות מאוד. עד לפני שנה לא שרתי בכלל, וכשאמרתי שאני מתכוון להיות זמר כולם הורידו אותי ואמרו לי: 'יש לך שירים יפים, אבל אתה לא באמת שר'. כשאמרו לי את זה, רצתי ללמוד לפיתוח קול. זה בדיוק כמו שאמרו לי באלי"ן ובהדסה: 'אתה לא תלך'. זה ממש העתק הדבק, ודווקא כשמסביב מורידים אותי, זה מדרבן אותי יותר. כשאומרים לי: 'אין מצב ולא אפשרי', זה גורם לי לעבוד קשה. זה היצר שיש בי להוכיח שאני יכול".
לסיום?
"לפעמים אני מתגעגע לדברים שעשיתי כילד, אבל אני לא מתגעגע לילד שהייתי. אני אוהב את מי שאני היום, למדתי כמה כוחות יש לי והיום אני אדם הרבה יותר חזק. זה דבר משנה חיים. חשוב לי להצליח להגשים את המטרות הגדולות שלי גם כדי לגרום לאחרים שנמצאים במקומות קשים יותר או פחות, להאמין בעצמם".
