יום שלישי, 28 בספטמבר 2021, כ"ב תשרי ה' תשפ"ב
לפרסום חייגו: 02-5900070

קהילה במעלהנט

קהילה במעלה אדומים והסביבה

הבית של פיסטוק

בשבוע שעבר נפטר שמואל כהן, הבעלים של הבית של פיסטוק ומי שהיה אוזן קשבת ועזר לבני נוער רבים בעיר • הוא נפטר ממחלת הסרטן, שרק מעטים ידעו עליה כי לא רצה לצער או להכביד • אחיו, ילדיו וחבריו הטובים מספרים על האיש המיוחד שהיה, על החסד הרב שעשה ועל הנערים שהיו מגיעים אליו לחנות ומקבלים ייעוץ, כתף והכוונה

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

דלית מור

כתבת מגזין וחדשות בעיתון זמן מעלה

בשבוע שעבר הלך לעולמו שמאל כהן, מי שהיה חלק בלתי נפרד מהנוף של מעלה אדומים מאז הקמתה. את ה"בית של פיסטוק", שנפתח בשנת 1985, זוכר כל מי שגדל כאן בעיר. 

"זה היה מקום הבילוי היחיד בעיר באותה התקופה, שם כולם היו נפגשים", סיפר השבוע סגן ומ"מ ראש העיר, גיא יפרח, שגדל והתחנך במעלה אדומים, בגעגוע נוסטלגי, "הרבה מאוד מזיכרונות ילדותי קשורים למקום, בתחושה הלבבית שהייתה שם תמיד. זה היה מקום משפחתי מאוד. זה מציף געגוע מתוק". 

אך לא רק בעבר הרחוק לילדים ולנוער יש זיכרון מתוק משמואל, לאורך כל השנים תושבי העיר פקדו את הבית של פיסטוק שהפך עבור רבים לבית השני בזכות האווירה המיוחדת ששמואל יצר, האנושיות שהייתה בו, האוזן הקשבת לכל כך הרבה אנשים ואהבת האדם. "הוא הציל הרבה מאוד בני נוער, היה אוסף את כולם תחתיו", סיפר בגעגוע מנהל חטיבת הביניים, בני אדרי, חברו של שמואל בעשרות השנים האחרונות. אפילו חתונה מרגשת של תושב העיר עם גרושתו התקיימה בחנות עם קומץ של מכרים.

יום אחרי הפגישה עם בני משפחתו, ילדיו, אחיו וחבריו הקרובים: שלום אסולין ובני אדרי, התקשרו אליי האחים ואמרו לי: "אנחנו מבינים שהכתבה על שמואל חשובה, כמי שהיה דומיננטי לעיר ולאנשים רבים. ראינו ושמענו את זה בימים האחרונים, אבל כשדיברנו על זה בינינו אמרנו שאם זה היה תלוי בו, הוא לא היה מתלהב לדעת שמהללים ומשבחים אותו, חשוב שגם זה ייכתב. זה פשוט לא התאים לאופי שלו לרוץ אחרי פרסום". הסכמתי איתם, שמואל מעולם לא חיפש כותרות, הוא גם לא היה צריך זאת, עצם נוכחותו הספיקה. 

את השיחה קיימנו בביתו, אותו הוא שיפץ לפני כחצי שנה, "אבא דאג להשאיר אחריו את הכל מסודר", אומרת בתו מירי, "כזה היה אבא, תמיד דאג לכולם. ידענו שאם הדברים בידיים שלו, אז הכל יהיה בסדר. זכינו באבא הכי מדהים שיש. אילו הייתה בחירה למי להיוולד, הייתי שוב ושוב בוחרת בו. לא הופתעתי מהסיפורים שאנשים מספרים לנו עליו במהלך השבעה, ידענו עד כמה נתינה הייתה בו, ידענו שהחסד היה בלתי נפרד ממנו, והיום אנחנו מגלים הרבה מעבר למה שחשבנו". 

מנחמים רבים פקדו את הבית, בהם הרבה בני נוער שחלקם הוגדרו בזמנו נוער שוליים, והיום הם מספרים שבזכותו הוא הם הפכו למי שהם היום.

בארבע השנים האחרונות התמודד שמואל עם מחלת הסרטן. מעטים ידעו על כך, שמואל לא נהג  לשתף. למרות הטיפולים הקשים שעבר הוא הקפיד לפקוד את החנות ולנהוג כרגיל, באופטימיות המאפיינת אותו ובאהבת החיים. גם כשאיבד ממשקלו בגלל מחלתו וגם כשהסובבים שאלו אותו האם עבר ניתוח קיצור קיבה, הוא אמר שכן והודה על המחמאות. "באמת כרתו חלק, בגלל הגידול. את זה הוא לא אמר", מספר שלום אחיו, תושב העיר, שמסרב לדבר עליו בלשון עבר. 

רק לפני כחודש נפטר ממחלת הסרטן אחיו הצעיר של שמואל, ומאז הצער גרם לו להידרדרות במצבו. למרות הכל, הוא הגיע להלוויה וישב שבעה. האחיות שלו סיפרו כי "כשהגיעה אחת המנחמות שלא ראתה אותו הרבה שנים, היא הופתעה לראות אותו כחוש ורזה ושאלה מה קרה, אבל הוא לא רצה להכביד או לצער ואמר לה: 'התחלתי לרוץ'". 

שמואל שימש דמות אב לרבים, הוא ייעץ ותמך גם באחיו לאחר שאביהם נפטר בגיל צעיר. הוא נולד בשכונת הבוכרים בירושלים, וכפי שהוא הפך לחלק מנוף העיר שלנו, גם אביו היה דמות אהובה ומוכרת בשכונה בה גדלו ובה הוא הקים את בית הכנסת היזדים. "אבא שלנו היה דמות מאוד אהובה. אדם שהוא מנהיג, וזאת הייתה גאווה להיות הבן שלו. עד היום זוכרים אותו בבוכרים, ושמואל ספג ממנו והלך בדרכו. מאמא הוא קיבל את האופטימיות", מספרים אחיו, "כשאבא נפטר הוא לקח על עצמו מאז ועד יום האחרון בחייו להיות המשענת. היה מגיע ומשמש כמו הפסיכולוג שלנו. אין תחום שלא התייעצנו איתו". 

ילדיו, מירי ואיציק, מספרים כי "גם בשנים שהיה חולה הוא זאת קיבל בשמחה, באהבה ואמונה חזקה. הוא לא ויתר ואהב את החיים. אחרי כל טיפול אמר מזמור לתודה. לפני שנפטר אמרנו יחד מזמור לתודה. כל מה שקורה לו לטובה. הוא הציל נפשות, אנחנו שומעים את זה המון. הוא היה מחזיר ילדים למוטב והיה אוזן קשבת עבורם. הוא ידע לאסוף את אותם הילדים, הייתה לו חולשה לחלשים". 

לפני כחודש האחיין שלו, איציק כהן, עלה לדרגת תת אלוף. שמואל, שהיה קשור אליו במיוחד, הזיז באותו יום את הטיפול הכימותרפי שהיה לו כדי לא להחמיץ את הטקס. יומיים אחר כך האח הצעיר שלו נפטר. 

האחים מספרים על שמואל כשהיה צעיר, "הוא היה דון ג'ואן, בליין, תמיד לבוש היטב. התחתן רק בגיל 27, שאז זה לא מקובל. הוא הכיר את פאני, ולאורך כל השנים אהב את פאני אהבת נפש, הם היו מודל לזוגיות במשך כל השנים שחלפו. כשהם היו חברים הוא היה מתרגש ומסדר את החדר לפני שהיא מגיעה, הוא היה קונה את המשקאות הטובים ביותר. הוא תמיד היה נהנתן, הם טיילו המון, שמואל פאני וגם הילדים. הוא טס הרבה והוא מאוד אהב לפנק את האורחים. כשהיו באים אליו הביתה, הוא נהג לפתוח את ארון הזכוכית שבסלון ולהוציא כוסיות ואת היין המשובח ביותר. בשנים האחרונות אשתו פאני חלתה והוא סעד אותה במסירות ובאהבה עצומה". 

כולם מסכימים שהוא נהג בכולם באופן שווה, אותו יחס "לעני ולמלך", ואיציק בנו מספר כי "כשהייתי עם אבא בבית של פיסטוק הוא תמיד אמר לי להתייחס באופן שווה לכולם, גם לאדם שבא לקנות את המשקה הכי יקר שיש לנו, וגם לילד שבא לקנות מסטיק". 

מנהל חטיבת הביניים "תעופה וחלל", בני אדרי, נמצא שם לאורך כל השבעה. הוא אומר בצער עצום שהוא מרגיש שאיבד אח. כשבני אדרי נכנס בשנת 1990 לבית הספר, שמואל היה אז אב הבית. אחרי יום הלימודים הוא היה מצטרף לפאני, לבית של פיסטוק. בני מספר על יומו הראשון בבית הספר, "הגעתי לבית הספר לשיחת היכרות, ופגשתי את שמואל שמיד חייך ואמר לי: 'כל מה שצריך, החדר שלי כאן'. אני רואה את המשרד וכתוב שם: אב בית, אבל בפועל כולם ידעו שהוא המנהל. כך התחיל הרומן שלי ושלו, שנמשך 31 שנה. גם שעזב את העבודה בבית הספר, עבד בביטחון או המשיך לעבוד רק בבית של פיסטוק, החברות בינינו נשארה חזקה והאהבה שלי אליו הלכה וגברה כל השנים. בכוונה  גרתי קרוב אליו בהר גדור, כדי שנוכל להיפגש גם בשבתות. היינו נפגשים, ושלום אסולין, שתמיד היה איתו, היה מגיע גם כן, וכולנו היינו נוהגים לשבת יחד. עברנו מנהלים, מנהלי מחוזות, וכל מי שסיים תפקיד הצטלם עם שמואל. אני זוכר שהייתה איזו בעיה טכנית בבית הספר, ולמרות שעברו כבר 20 שנה התקשרתי אליו והוא הנחה אותי לאן להוביל את הפועל כדי שיחפור ויטפל בבעיה. הוא הכיר והיה מעורב בבית הספר עוד מיום הבנייה שלו, כולם תמיד סמכו עליו. הוא היה איש של אנשים, פרופסור של החיים. חד משמעית. אין אדם קטן וגדול שלא היה זקוק לעזרה ולא הסתובב אחורה וראה את שמואל. כשהיה יוצא מבית הספר בסיום עבודה, בצהריים, והיה הולך לכיוון החנות, כל הילדים היו צועדים אחריו בגשר. בחנות הוא היה תופס ממתקים וזורק באוויר, וכולם היו תופסים. כשראה שיש ילד שלא הצליח לתפוס ממתק, היה מכניס אותו לחנות ואומר לו לבחור. אני פוגש בשבעה מנחמים שהיו בזמנו תלמידים, כולם בוכים עליו. אם היה ילד מושעה מבית הספר, שמואל היה נוהג להיכנס לחדר המנהל והיה אומר לי: 'הוא איתי'. הוא עזר להמון ילדים, הרבה מאוד חייבים לו כאן בעיר. הדאגה שלו תמיד הייתה שלכולם יהיה טוב. הוא היה אדם יוצא דופן".

כדי להבין את האישיות המיוחדת, צריך לשמוע את אחד הסיפורים המרגשים שקרו בזכותו בכיכר יהלום לפני מספר שנים, אי שם בתחילת חודש יוני. תושב מעלה אדומים שנהג להגיע לשמואל לחנות שיתף אותו שהגיעה השעה להינשא לגרושתו בשנית. זה קרה בזמן שגם חברו הטוב של שמואל, שלום אסולין, היה ב'בית של פיסטוק'. בזמן ששלושתם ישבו מחוץ לחנות ופטפטו, עבר הרב מולם. שמואל ושלום לא המתינו רגע וארגנו תוך שבועיים חתונה בחנות. "אנחנו נארגן הכל, הכל עלינו, אתה רק צריך לדאוג להביא את הכלה לפה", הם אמרו לו. 

שלום אסולין, "התאום הסיאמי" של שמואל, היה החבר הכי טוב של שמואל, זו הייתה חברות מיוחדת שמעט זוכים לה. הוא הכיר אותו לפני שנים רבות כי פאני גדלה בשכנות לשלום, לימים הם גרו בשכנות במעלה אדומים. "יש לי 11 אחים ביולוגים, ויש לי את אחי, חלק בלתי נפרד ממני, שמואל", מספר שלום, "אין שעה שלא דיברנו. הכל ידענו אחד על שני, הוא הכיר את כל הסודות שלי, קראנו אחד את השני במבטים. גם כשהוא היה טס לחו"ל או אני, פעם בשעה היינו מדברים. הלב שלנו היה חצוי, חצי שמואל וחצי שלי. הייתי נוסע לאילת, לאיזה מלון, אחרי כמה שעות הוא היה בא לבדוק אם הכל בסדר איתי. איבדתי חצי מהגוף שלי. כל החגים והשבתות עשינו יחד, זאת המשפחה שלי. כשהייתי בתקופות קשות בחיי הוא עשה הכל כדי שיהיה לי טוב. היינו שותים יחד בירה, וכשהיה הולך הייתי רואה על הכיסא מעטפה, מתקשר אליו והוא ענה לי: 'אין לי מושג על מה אתה מדבר, תבדוק מי שכח אצלך מעטפה'. בתקופה שהיה חולה לא זזתי ממנו, יצאנו להליכות יחד כדי להוציא אותו קצת. ביום האחרון הייתי איתו, אמרנו יחד שמע ישראל", אומר שלום והעיניים שלו מתמלאות דמעות, "יצאתי לכיוון העבודה, השעה הייתה שלוש וחצי כשהגעתי לתחנת דלק, ומשהו גרם לי לעשות פרסה ולחזור. שבע דקות אחרי שחזרתי הוא נפטר. מזל שלא המשכתי לעבודה. הייתי בזיהוי, והרב כמעט קרע לי את החולצה, הוא לא הבין את הקרבה. הוא נקבר בסנהדריה, ליד ההורים שלו. הרב אמר שהשעה בעייתית כי יש פקקים, אבל יצאנו והכביש היה ריק, כל הרמזורים היו ירוקים ובסנהדריה היה שפע של חנייה, זה היה מדהים. אני לא יודע איך אני אמשיך מכאן, חלק מהגוף שלי מת".

תגובות