יום שלישי, 28 בספטמבר 2021, כ"ב תשרי ה' תשפ"ב
לפרסום חייגו: 02-5900070

קהילה במעלהנט

קהילה במעלה אדומים והסביבה

הבית של כולם

לכל אחד יש דמויות שהיו חלק מנוף ילדותו ועליהן הוא גדל • לילדי מעלה אדומים של שנות ה-80 וה-90 היה את הבית של פיסטוק • ולא, אני לא מתכוון לספי ריבלין, אלא לשמואל כהן, שאחרי 40 שנים נפרד מאיתנו והשאיר כל כך הרבה זיכרונות יפים על ימים אחרים • יהי זכרו ברוך - יניב בן חקון

פורסם בתאריך:


זה היה ב-1987. חמש שנים אחרי שהגענו למעלה אדומים. בית"ר ירושלים זכתה באליפות הראשונה, האינתיפאדה הראשונה פרצה, אני עליתי לחטיבה ובאותה הזדמנות גם הכרתי אותו לראשונה.

טוב, למען האמת הכרתי אותו עוד קודם, אחרי הכל, באותם ימים המכולת של אבא שלי הייתה לאס וגאס של העיר וכולם עלו את העלייה של נתן כדי לקנות חלב, לחם וביצים. גם הוא. אז כן, הכרתי אותו, אבל ההיכרות האמיתית הייתה רק אחרי היום הראשון שלי בחטיבת הביניים דקל וילנאי.

אני לא ממש זוכר למה, אבל אני ואורן תורג'מן דאגנו לתלוש את כל ווי התליה שהיו במסדרון. חמש דקות אחרי, כבר מצאנו את עצמנו במזכירות מחכים לשיחה עם המנהלת ועם אב הבית. תוך כדי המתנה, שמעתי את רעש צרור המפתחות שלו מתקרב אלינו. וזה היה חתיכת צרור. אני נשבע שהיו בו יותר מפתחות מדלתות. וככה, כל צעד הרעש התגבר ואני התכווצתי. הייתי משוכנע שאוטוטו מוציאים אותנו להורג בסקילה. תורג'י עוד אמר שמקסימום נסיים את החטיבה הרבה יותר מוקדם מהמתוכנן, אבל לא הספקנו לצחוק כי הוא בדיוק נעמד מולנו עם כל המטר שישים שלו, השיער שמכסה את המצח והעיניים הבוחנות.

לא ממש הבנתי למה, אבל אחרי שתי שניות הוא חייך. 'איך הוא מחייך', חשבתי בלב, 'הרי הוא הולך לקחת לאבא שלי את כל הקופה היומית כדי לתקן את הווים. ואולי בגלל זה הוא מחייך?'. תוך שניה קיבלתי תשובה. "מהיום אתם עובדים איתי", הוא אמר בשקט, "אתם תהיו צמודים אליי. תהיו עוזרי אב בית ותתקנו כל דבר שמישהו הורס כאן".

כבר שנים ארוכות אני לא גר במעלה אדומים, אבל מדי פעם אני בא לבקר. אמא עדיין גרה שם, כמו גם כל זיכרונות הילדות שלי, אז פעם באף פעם אני בא. וככה, בכל פעם שאני מגיע לעיר, מיד אחרי שאני עוזב את הבית שלנו ברחוב הנחלים, אני נכנס לרכב ועושה סיבוב בכל המקומות שהיו נוף ילדותי.

זה מתחיל בשופר, עובר לתוף, חולף על פני הקרן, משם למצדים ומסתיים באבני החושן. קוראים לזה כביש הטבעת. פעם היינו הולכים את המסלול הזה ברגל כל החבר'ה, היום זה רק אני והרכב. אני שם שיר טוב, מחייך ונרגע תוך כדי נסיעה. עשר דקות של צלילה לימים אחרים, רגועים יותר ושלווים, בתוך קצב חיים מטורף.

כדי להשלים את האתנחתא הנוסטלגית, רגע לפני שהייתי יוצא לכיוון ירושלים, הייתי חונה בכיכר יהלום. מעלה אדומים השתנתה לחלוטין, כולל המרקם האנושי, אבל מי שרוצה לחזור אל שנות ה-80 וה-90 צריך רק לקפוץ למרכז האלמותי ולראות את הדמויות המיתולוגיות עליהן נבנתה העיר. שקי מהצעצועים, ראובן מהבגדים, ירון מהכלים, אילנה מהקוצים והוא. סליחה, קודם כל הוא. אותו אב בית שמהר מאוד תלה את המפתחות (כנראה בגלל העוזרים הגרועים) והחליף את הטייטל מאב בית, לאב הבית של פיסטוק.

כן, בכל ביקור למעלה אדומים קפצתי לבקר אותו. את מי שהפך מאז אותו מקרה בחטיבה לחלק בלתי נפרד מהחיים שלי ומעיצוב דמותי. לפעמים זה קרה פעם בכמה שנים ולפעמים פעם בכמה חודשים, אבל מעולם לא ויתרתי על ביקור הבית הזה. ולא רק שלא ויתרתי, מאז שיש לי ילד דאגתי לקחת אותו איתי לראות את שמואל מהבית של פיסטוק. את אותם מטר שישים, שיער שמכסה את המצח, עיניים טובות וחיוך כובש. 

ככה בכל ביקור הוא סיפר לי על החיים, על המחלה, על המאבק, על הפחדים, על האופטימיות, על מצבה הקשה של פאני אשתו ובעיקר על הילדים מירי ואיציק. וכשהוא לא היה, הם היו שם לספר לי עליו. 

ביום רביעי שעבר באתי לבקר את אמא שלי. "אבא, בוא נלך לבית של פיסטוק", אמר לי יונתן מיד אחרי שהראיתי לו בפעם האלף את המכולת של נתן. הלכנו. היה סגור. "יושבים שבעה ברחוב הר גדור...", היה כתוב על השלט. לא ממש עיקלתי מה קרה, אז נסעתי לשם. עליתי במדרגות לקומה השנייה וראיתי אותו מולי. כך לפחות חשבתי.  "מה נשמע שמואל?", סיננתי בלחש וקלטתי שזה בסך הכל היה אחיו. שאת שמואל כבר לא אראה לעולם.

"כמה הוא אהב אותך", הם אמרו בשבעה. "אני אהבתי אותו יותר", עניתי. אחרי שעה של עליה לרגל הבנתי שזה אני וכל מי שאי פעם גדל במעלה אדומים והכיר את שמואל כהן זיכרונו לברכה.

"אבא, יותר לא יהיה הבית של פיסטוק?", שאל יונתן כשנכנסנו לרכב. "בטח שיהיה", השבתי, "בכל אחד ואחד מאיתנו". "אבל הוא יהיה סגור?", הוא המשיך. "לא", השבתי, "במקום את שמואל, בכל פעם שנגיע למעלה אדומים אנחנו נבוא לבקר את איציק ומירי".

תגובות