קודם כל סופר
דוד למלמו אבבה עלה לארץ מאתיופיה כשהיה ילד, והגיע למעלה אדומים של שנות השמונים לאחר שנים של עבודה כפקח בשיטור העירוני בירושלים, הוא החליט ללמוד משפטים והתחיל לכתוב ספרים למגירה • היום, כשספרו הראשון נמכר בחנויות, הוא מספר על הילדות באתיופיה, על העלייה ארצה, על ההחלטה ללמוד משפטים ועל הכתיבה שבוערת בו
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
דלית מור
כתבת מגזין וחדשות בעיתון זמן מעלה
דוד אבבה, סופר ועורך דין, (40), נשוי ואב לארבעה, תושב מעלה אדומים, הוציא לאור את ספרו הראשון – ספר הילדים "יהונתן והזאב", שכבר נמכר בחנויות "סטימצקי" ו"צומת ספרים".
הוא עלה מאתיופיה כילד, למד בבית הספר היסודי "שדי חמד", ובתקופת התיכון הוא למד בפנימייה בישיבה, מוסד ללא בגרות או יד מכוונת לעתיד. בכל השנים בהן היה פקח בשיטור העירוני בירושלים, למרות שאהב את עבודתו, הרגיש שמשהו חסר לו ושהוא חייב להביא את עצמו לידי ביטוי.
הוא קרא ספרים ללא הפסקה, למד עריכת דין וכתב למגירה ספרי מתח והרפתקאות, פעולה ורומנטיקה. מתוך כל ארבעת הספרים שכתב הוא בחר להוציא לאור את ספר הילדים - "יהונתן והזאב", ספר בעל מסר לילדים אך גם למבוגרים.
בשיחה מרתקת וקולחת מספר דוד על החלום להיות סופר גדול ומוכר ועל ההחלטה להפוך מפקח עירוני לעורך דין וסופר. "אם תשאלי אותי מה החלום שלי, אומר לך: 'כשישאלו את הילדים שלי מה אבא עושה, הם יענו: 'אבא סופר ועורך דין מצליח'". סיפור מעורר השראה.
בשבוע שעבר הוא סיים באופן רשמי את תפקידו כפקח בשיטור העירוני, והתחיל התמחות בעריכת דין אזרחית במחלקה המשפטית של עיריית ירושלים. הוא לא שוכח להודות למפקד תחנת מעלה אדומים היוצא, סנ"צ יגאל לוגסי, שסייע לו בכך. "לוגסי קצין אהוב במיוחד שעשה רבות למען הקהילה בעיר, הוא מאוד מוערך".
הגיע למעלה אדומים כילד
למעלה אדומים הוא הגיע כילד, בשנות השמונים, עוד כשהעיר הייתה בחיתוליה, "יש לי זיכרונות מהעיר, כשהיא הייתה עוד קטנטונת ועם מעט מאוד תושבים ומעט רחובות. זה היה פרויקט אישי של שמעון אנסבכר ז"ל - להביא את הקהילה שרק הגיעה ממרכז הקליטה במבשרת למעלה אדומים. הוא היה אדם מכובד שכולם אהבו, ליווה את כולנו בקליטה שלנו ודאג לכולם".
"פתאום קלטתי שאין לי כיוון"
"אחרי שהשתחררתי מהצבא טסתי לקנדה, פתחתי מועדון ורוב הזמן הייתי עסוק בבילויים. כל לילה יצאתי. לקח לי כמה שנים עד שפתאום קלטתי שאין לי באמת כיוון. הבנתי שיצאתי מהישיבה ללא בגרות, ובגלל שמעולם לא דיברו איתנו על העתיד לא ייחסתי לכך חשיבות, עד שפתאום כל הנורות נדלקו בי".
"איש מעולם לא דרבן אותי ללמוד"
דוד החל לעבוד בפיקוח העירוני של עיריית ירושלים, אך הריקנות המשיכה לכרסם בו, "התחלתי לקרוא, בלעתי ספרים, קראתי הכל - ספרי מתח והרפתקאות, ממש כל ספר אפשרי. נבלעתי לתוך הספרים, הדמיון והמילים. במקביל, גם לעולם המשפטים נשאבתי וקראתי תקדימים ופסקי דין, זה כל כך ריתק אותי. איש מעולם לא דחף אותי ולא דרבן אותי לצאת ללמוד ולכתוב. לא היה לי אדם שהוא מודל לחיקוי, למדתי ורכשתי השכלה לבדי".
בשיטור העירוני: רוב התושבים הם אזרחים טובים
על תקופת עבודתי כפקח בשיטור העירוני הוא מספר כי "השיטור העירוני זאת יחידה שהאחריות שלה היא לשמור על איכות החיים של התושבים, לשמור על הסדר ולטפל בעברות הקשורות לכך. היחידה מטפלת בהקמת רעש, בהחרמות, בשמירה על איכות הסביבה, כמו למשל: אכיפה על צואת כלבים וחוק העישון במקומות ציבוריים ועוד. הייתה לנו הסמכות להיכנס לפאבים, מסעדות ובתי עסק כדי לבצע אכיפה עירונית, וכמובן, לטפל בעברות מסכנות חיים. חשוב להבין שיש לעובדי היחידה הרבה שיקול דעת, בסופו של דבר רוב התושבים שראינו הם אזרחים טובים".
האם נאלצת להתמודד גם עם תגובות אלימות מצד תושבים שקיבלו דו"ח?
"באופן אישי לא קרה שקיבלתי תגובה אלימה פיזית, יש לי חברים שנפצעו ופונו לקבלת טיפול בבית חולים אחרי שתקפו אותם, אבל יש אין ספור איומים מצד תושבים זועמים במסגרת העבודה, וכנגדם מוגשת גם תביעה אזרחית. אני מעולם לא הותקפתי, אבל כן נתקלתי בהערות על רקע גזעני. אני משתדל לא להיתפס לעניין הזה ולהתעלם ממנו, הערות גזעניות זה משהו ששומעים. המקום המאתגר במיוחד בירושלים לשיטור עירוני זאת שכונת מאה שערים, היינו נכנסים לשם כדי להוריד דגלי היטלר, והם מנגד היו זורקים לעברנו טיטולים מלאי צואה ואבנים, הם גם שרפו ניידת. גם במזרח ירושלים העבודה לא פשוטה, שם היינו מבצעים הרבה החרמות של משאיות. בסך הכל סומכים על העובדים ביחידה, והם מקבלים יד חופשית להפעיל שיקול דעת. אני מכיר את הדעה הרווחת שיש מכסת דו"חות שצריך להביא בסוף משמרת, ואולי זאת ההזדמנות לומר שזה פשוט לא נכון. זאת עבודה עם הרבה אקשן ומאוד צבעונית, אהבתי את העבודה ואת החברים ליחידה והיה לי מאוד עצוב לעזוב אותה, אבל הרגשתי שמיציתי. אם לא הייתה לי ההרגשה הזאת הייתי נשאר עד לפנסיה, הרגשתי שאני יכול וצריך יותר מעצמי. הכינו לי מסיבת פרידה מקסימה ומאוד התרגשתי ממנה".
"רוצה שיכירו את הספרים שלי"
דוד רוצה מאוד שיכירו בו כסופר, הוא רוצה שיכירו את הספרים האיכותיים והמרתקים שממתינים לצאת לאור ואת ספר הילדים שפורסם. הוא מסביר כי הוא רוצה שהסיפור שלו יתמקד בהיותו סופר ועורך דין ולא בהיותו עולה מאתיופיה. "אני מאוד גאה להיות אתיופי, אני גאה במי שאני, ובכל זאת אני לא רוצה שזה יהיה הסיפור".
"קיבלנו שם וגיל ממי שקלט אותנו"
בשנת 1984 הוא ובני משפחתו עלו לארץ בעלייה הראשונה מאתיופיה במסגרת "מבצע משה", כשאני שואלת אותו בן כמה הוא היה כשהגיע לארץ, הוא עונה לי: "אולי שבע אולי שמונה, פחות או יותר כמה שנים כי הגיל אצלנו הוא לא מדע מדויק. כשהגענו לארץ לכל אחד מאיתנו נרשם גיל תוך כדי ניחוש של מי שקיבל אותנו ומילא עבורנו את הטפסים. הגיל נרשם לפי הגובה, מבנה גוף או פרמטרים אחרים, זה עצוב אבל ככה זה היה. כולנו עם סטיית תקן של כמה שנים. כשהגענו לארץ זאת הייתה עלייה ראשונה, לא ממש ידעו איך לאכול אותנו. כך גם קיבלנו את השמות שלנו, היום אני דוד זה השם שבחרו לי פה בארץ, שמי המקורי הוא למלם שהתרגום שלו באמהרית הוא, צמיחה ולבלוב".
כילדים התרוצצנו בין הגופות של אלו שמתו במסע"
בילדותו התגורר בכפר, ומשם הוא ומשפחתו הגיעו במסע למחנה בסודן. "היו הרבה שלא שרדו את הדרך, הרבה מתים היו במסע הזה כתוצאה ממחלות ושודדי דרכים. כילד אני זוכר את ההליכה כפחות דרמטית ויותר חווייתית. במשך שנה וחצי התגוררנו במחנה בסודן, בתנאים קשים במיוחד. הסוכנות בנתה לנו שורות רבות של חושות, הייתה צפיפות גדולה מאוד והרבה מאוד מחלות נגיפיות בגלל התנאים, כמו מלריה למשל, ולכן גם היו שם הרבה מתים. אנחנו הילדים התרוצצנו בין החושות וגם באזור שקברו את המתים בין הגופות".
"סיפרו לנו שיש שם שבט קניבלי"
"הספרים שלי הם מפרי דמיוני, אני אוהב לכתוב בעיקר עם עט ונייר ולא במחשב. הכתיבה יוצאת ממני, אני שט בדמיון. באופן טבעי בתוך הספרים שזורים אירועים מהזיכרונות שלי, אפילו בלי לכוון או להתכוון. אחד האירועים שזכורים לי היטב זה שאני ועוד ארבעה חברים צעדנו לכיוון היער כדי להביא עצים לחימום ולבישול. מצאנו הרבה עצים, ערמנו וקשרנו אותם, התחלנו לצאת מהיער ופתאום עמד מולנו סודני על גמל. החברים שלי התחילו לברוח במהירות, רצנו ונפלנו בבורות, נמלטנו מהמקום. אחד מאיתנו לא היה מספיק זריז ולא יצא איתנו מהיער. במשך יומיים או שלושה כולם חיפשו אותו, ועקבותיו נעלמו ולא נמצאו מעולם. סיפרו לנו שיש שם שבט קניבלי, ואני זוכר את הזעקות של אמא שלו, בכי קורע לב. באחד מהספרים שלי, ספר מתח, יש קטע מהאירוע הזה. זה נכתב מבלי לחשוב עליו ספציפי, הוא פשוט צף וכתבתי על האמא שמגלה שהבן שלה מת, יש שם תיאור על הזעקות ועל האפר ששמה על ראשה ושל הבכי והכעס על כך שלא שמרנו עליו ושהילד שלה לא חזר עם כל הילדים".
"מעולם לא היו לי ספרים ומשחקים"
"לא הייתי ילד שהקריאו לו ספרים ולא היו לי מעולם משחקים, אבל אני לא מתלונן, אני לא טיפוס כזה שמספר עד כמה הילדות שלו הייתה אומללה או שהייתי מסכן, אני בכלל לא מתעסק בזה. זאת הייתה ילדותי, וזאת עובדה ואני אפילו מוצא בה יתרונות כי היום, בעיקר בכתיבה, העולם עשיר באירועים שצפים ועולים בי באים לידי ביטוי".
"דוב שחור נכנס לכפר"
"הזיכרונות שלי כילד שונים מאוד משיש לילדים שגדלו כאן. אחד הזיכרונות שלי למשל, הוא שפעם נכנס דוב שחור לכפר שגרתי בו, זה קרה די הרבה שחיות בר נכנסו לכפרים. אני זוכר את הרעש בלילה סביב זה שיש דוב שחור בכפר, הייתי ילד ולכן לא יצאתי החוצה, אני רק זוכר את ההמולה. בבוקר הבנו שאנשי הכפר הרגו אותו, ואני זוכר שאנחנו הילדים מאוד התרגשנו מהסיטואציה וקפצנו על הבטן של הדוב. לא זכור לי פחד אלא חוויה שונה שהייתה מבחינתי אטרקטיבית כילד. שאני מספר את הזיכרונות האלה לאמא שלי, היא נרגשת שאני זוכר כל כך הרבה פרטים למרות שהייתי קטן, בכתיבה הכל צף בי".
"הכתיבה מבעבעת בתוכי"
בשנים האחרונות, בתוך מרוץ החיים והתמרון בין משמרות בעבודה, לימודי עריכת דין והיותו אב לארבעה ילדים, הוא היה גם יושב בלילות וכותב ספרים, "אני מתעורר בארבע בבוקר והמילים יוצאות ממני, אני כל כך אוהב לכתוב".
כאמור, אחד מארבעת הספרים שכתב כבר נמכר בחנויות סטימצקי וצומת ספרים. איירה את הספר באיורים יפהפיים המאיירת ליה פינטו, שאיירה את הבן שלו, גיבור הספר יהונתן, וגם את חמו, אביה של אשתו. "זה ספר עם הרבה מאוד מסר, לילדים ולמבוגרים. זה עולה הרבה כסף להוציא ספר, 35 אלף שקלים, אבל אני נחוש. לא תיארתי לעצמי שהתהליך כל כך מורכב וקשה. כשהספר יצא התרגשתי מאוד לשמוע שהוא כבר נמצא בערים שונות בארץ, ובעיקר שחברים שלחו לי תמונות של הילדים שלהם קוראים את הספר לפני השינה. שלחו לי הרבה הודעות כאלה, ואני לא יכול לתאר עד כמה זה מרגש או לשמוע את אשתי מקריאה לילדים. אני מרגיש שזה מבעבע בתוכי, אני כל הזמן מרגיש צורך לכתוב וללמוד", הוא אומר כשאש פורצת מתוכו.
קשה להבין כיצד אגר בתוכו כל כך הרבה שנים את הלהבה הקיימת בו כשהיה פקח בשיטור עירוני, ולא מימש את עצמו קודם לכן, "תמיד רציתי לפרוץ גבולות. עכשיו, כשאני בן 40 בערך, זה קורה. זה קצת מאוד, אבל אין מאוחר מדי. כרגע אני מתחיל לכתוב סדרת טלוויזיה למבוגרים, ובתקווה שיום אחד עוד יוכלו לצפות בה".
בספרים שלך אמנם אין התעסקות סביב מגדריות, זה לא המסר, ובכל זאת בשני מקרים בספרים שונים הכנסת נגיעות בנושא.
"בספר הילדים יש איורים שהדמות הראשית בו זה הבן שלי, והאיש הזקן בספר זה חמי. בהתחלה המאיירת ציירה משפחה לבנה, ואני ביקשתי לשנות לחום. אמנם הבן שלי יחסית בהיר, ובכל זאת יש לו קצת צבע", אומר דוד וצוחק.
בספר אחר שכתבתי מתוארת ילדה תמהונית שנכנסת למכולת לקנות לחמנייה וחלב, ואחד הלקוחות עוקף אותה ואומר לה: "עופי מפה, שחורה". היא משתפת את אמא שלה ויש שם דיון בנוגע לצבע. היא מבחינתה אומרת שהיא אוהבת את הצבע וגם לא באמת אכפת לה, רק שהיא חומה ולא שחורה. משום מה אומרים שחור, למרות שהצבע חום. אני מעלה כאן את הסוגייה כדי לומר עד כמה ההתעסקות בתדמיות וסטיגמות מגוחכת ומיותרת, ובטח כשמדובר בצבע עור. זה עדיין נושא מורכב, למרות שכבר עשרות שנים אנחנו כאן. באופן אישי אני לא מסתובב עם תחושה שונה ולא נתפס בזה, אני מוציא את מה שיש בי בתוכי החוצה, בלימודים ובכתיבה. אני הרבה מעבר למקום בו נולדתי למרות שאני גאה גם בזה, כמו שכל אחד אמור להיות גאה במקום ממנו הגיע".
ההתמחות שלך במחלקה המשפטית בעירייה היא בתחום האזרחי, בזה תרצה לעסוק גם בעתיד?
"כרגע הכל מעניין אותי, לא תכננתי לאיזה כיוון אלך והמשיך. הקורסים בתחום הפלילי למשל ריתקו אותי. לאורך השנים גם בעבודתי, נתקלתי בקרימינלים, תמיד עניין אותי להיכנס לראש של האדם מולי, להבין מה היו המניעים שלו. למשל כשהייתי מגיע לאירוע של ונדליזם, של תושב שהשחיט רכוש עירוני, שזאת ללא ספק עברה, הייתי אוהב לשמוע את הסיבות שגרמו לו לפעול כך כנגד החוק, להבין מה הניע אותו, מה התחושות שלו, ומתוך שיקול דעות לרשום רק דו"ח או גם לגרום לכך שיקבל כתב אישום. לא מספיק ללמוד רק את הצד העיוני, השטח חשוב מאוד, ולפעמים הרבה יותר. כרגע אני מאוד פתוח לכל התחומים. אני צריך לסיים את ההתמחות שרק השבוע התחלתי, ייתכן שבסופו של דבר אשאר בזה, מה שבטוח שלעולם לא אפסיק ללמוד. אני אוהב מאוד ללמוד".
"הקורונה הקפיאה את התקנים"
דוד סיים את לימודי עריכת הדין לפני שנתיים, והתרגש לקבל מכתב מהעירייה שבו נכתב שהם שמחים לבשר לו כי התקבל להתמחות במחלקה המשפטית של העירייה, "מתוך אלף פניות ובקשות להתמחות במחלקה המשפטית, מקבלים בודדים בלבד והתרגשתי מאוד שהתקבלתי זה הרגיש כמו חלום, אך ההתרגשות הייתה מוקדמת. פתאום הגיעה הקורונה, כל עובדי המחלקה עברו לעבוד בבית, כל החלום התמוטט כמו מגדל קלפים וההתמחות שלי הלכה והתרחקה ממני, פניתי כעובד עירייה לכל גורם אפשרי, אך ללא הצלחה, נאמר לי שהקורונה הקפיאה את התקנים".
"לוגסי התגייס למעני"
"בגלל שאלו היו שנים מאוד עסוקות עבורי, בעבודה ובלימודים, לא הכרתי את מפקד תחנת משטרת מעלה אדומים באותן השנים, יגאל לוגסי. נפגשתי איתו לראשונה בעקבות אירוע מאוד מצער שקרה כאן ב-20.8.21, אירוע שהושתק. באותו היום שוטרת השתמשה בטייזר נגד אתיופי ששתה אלכוהול, שמעתי על האירוע והזדעזעתי ממנו. החלטתי לנתח את האירוע ולהכין תחקיר מקיף על כל מה שקרה שם, וכשסיימתי ביקשתי להיפגש עם מפקד התחנה לשעבר יגאל לוגסי. לפגישה הזו הגיע גם קצין האגם. הגשתי לשניהם את התחקיר שהכנתי, והם התרשמו ממנו מאוד. היה מפגש מאוד נעים, הרגשתי שמדובר באדם אנושי וקשוב. לוגסי נתן לי את מספר הטלפון שלו, ושמרנו על קשר. הוא עדכן אותי שאותה השוטרת כבר לא יוצאת לשטח. אחרי אותו המפגש שמעתי מחבריי לקהילה שלוגסי הוא קצין מוערך, אכפתי וקשוב, ומאוד אהוב בקהילה. באופן כללי שמעתי גם על כך שהוא דואג באופן אישי לבני נוער שמסתבכים עם החוק, וזה באמת מרגש ומעיד על אישיות מיוחדת. אחרי שהכרנו החלטתי לספר לו על ההתמחות שלי בעריכת הדין שלא יוצאת לפועל. שלחתי לו בהודעת ווטסאפ צילום של המכתב בו מבשרים לי שהתקבלתי, ושיתפתי אותו עד כמה אני מתוסכל מכך שהתקנים הוקפאו. זמן קצר אחר כך קיבלתי ממנו הודעה: טופל. מספר ימים לאחר מכן התקשרו אליי מהעירייה והודיעו לי שזה יוצא לפועל. הוא בהחלט איש מדהים".
לוגסי: "היה לי ברור שאני עוזר לו"
סנ"צ יגאל לוגסי אומר כי "היה לי הכבוד להכיר את הקהילה הנפלאה הזו. פגשתי את דוד והתרשמתי ממנו מאוד. אדם עם אמביציות ושאיפות, וזה נגע בי מאוד. כשהבנתי שיש בעיה בירוקרטית שמונעת ממנו להגשים את החלום שלו, אחרי עבודה קשה מצידו, היה לי ברור שאני צריך לנסות לעזור לו".
"לא הגעתי לחצי מהדרך"
דוד לסיום אומר בנחישות כי "יש לי עוד הרבה מאוד לאן לשאוף, לא הגעתי לחצי מהדרך של החלומות שלי. אף פעם לא מאוחר לחלום ולהגשים. אני רוצה שהילדים שלי יאמרו שאבא שלהם סופר ועורך דין מצליח".
