זוכרים את אלה, מקימים מצפה לזכרה
שרית ואיציק אור, הוריה של אלה ז"ל, אשר נספתה יחד עם תשעת חבריה באסון נחל צפית, מספרים על אלה, אישיותה הכובשת, הערכים שלאורם חיה והרגעים האחרונים בחייה • הם משחזרים את הרגע בו הבינו כי קרה אסון, מספרים על הנסיעה לאבו כביר וממשיכים להרצות ולספר על אלה ועל הדרכים למנוע אסונות • בימים אלה החל גיוס המונים להקמת מצפה לזכרה, מקום שישמש למפגש משפחות וחברים או לפעילות של בני נוער ותלמידים, לאורה של אלה ז"ל
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
דלית מור
כתבת מגזין וחדשות בעיתון זמן מעלה
בימים אלו החל גיוס המונים להקמת מצפה במעלה אדומים לזכרה של אלה אור ז"ל, שנספתה יחד עם תשעת חבריה באסון נחל צפית בתאריך 26.4.18. המצפה, הצופה לנוף מדבר יהודה, יוקם בסמיכות לבית הספר בו התחנכה אלה ז"ל – אמי"ת אורי, והוא הדרך המתאימה ביותר להנצחתה של אלה, נערה שהרבתה לטייל בשבילי ישראל ושם גם מצאה את מותה, בנוף המדברי המזכיר את הנוף אותו ראתה ברגעיה האחרונים.
כתלמידה, אלה הייתה מעורבת בפעילויות, יוזמת ומנהיגה, ולכן הוחלט שהמצפה לזכרה יהווה גם מרחב למידה משמעותי שבו יינתן החינוך לערכים שהיו טבועים בה. המקום ישמש כמקום מפגש ולמידה לתלמידי בתי הספר השונים בעיר, לתנועות נוער, חיילים, מש"צים, משפחות וילדי הגנים הסמוכים, ובאותה המידה גם מקום נעים לשהות בו למשפחות ומבקרים. בחייה נגעה אלה ברבים, והיא ממשיכה לעשות זאת גם במותה.
בבית משפחת אור, עשרות קלסרים עם מכתבים, תמונות וכתבות על אלה והטרגדיה שלקחה אותה, מה שהוגדר כאסון לאומי. חיוכה הכובש נראה דרך התמונות הרבות בחללי הבית. בחדרה, חדר נערה מתבגרת, נשאר כפי שהיה אז, הבגדים עוד תלויים בארון. "אין את הכוחות לבצע שינוי בחדר", אומרים שרית ואיציק, הוריה של אלה, בת הזקונים האהובה של המשפחה.
אלה כבשה את נופי ושבילי ארץ ישראל ברגליה, גמעה את מעיינות הארץ בהתלהבות אין קץ ושאפה לגלות עוד ועוד פיסות נוף שטרם ביקרה בהן. היא הדריכה כמש"צית בסיורים ובטיולים בארץ ישראל שכה אהבה, תמיד בחיוך ובשמחה. היא נהרגה בטיול גיבוש של המכינה הקדם צבאית "בני ציון", בשיטפון בנחל צפית, בטרם מלאו לה 18 שנים. באסון נהרגו יחד עמה עוד תשעה בני נוער. בחייה הקצרים מצאה בטבעיות אופיינית לה שבילים רחבים אל לבבות אנשים רבים מאוד, שאפה לאהבת חינם בעם ישראל והמסר שלה היה "הזמן קצר והאהבה מרובה".
מופתעים עד כמה היא נגעה באנשים, גם באלה שלא הכירו אותה
בתחילת השנה, שלוש תלמידות במגמת עיצוב מאולפנת להב"ה שבקדומים יצרו קשר עם איציק, אביה של אלה, ושיתפו אותו כי הן מעוניינות שפרויקט הגמר שלהן יהיה עליה, זאת מבלי שהן פגשו בה מעולם. לפני כשבועיים איציק ושרית הוזמנו לטקס הסיום בקדומים. "בעבר מגמת צילום בחולון עשו עליה סרט, אך זה היה סמוך לאסון. הפעם זה הפתיע אותנו, לאיזה מעגלים היא הגיעה", אומרים ההורים.
מה שבעיקר הפתיע ומאוד ריגש אותם זה הפרויקט שהכינו התלמידות לבגרות, "הן נדרשו לבחור דמות משמעותית שהשפיעה עליהן ולהכין מיזם לזכרה. הן הכינו אפליקציה של טיולים בארץ לקהל הרחב, ובתוכה הסברים על דרכים למניעת אסונות, כמו הכשת נחש, וסרטון לזכרה. כל כך התרגשנו, סיפרתי על אלה, הבנות בכו וההתרגשות התעצמה. כשראינו את הרשימה המכובדת של הדמויות הנוספות שנבחרו במגמה ועליהן הכינו מיזמים שונים: סרן בניה ריין, סרן רועי קליין, סמ"ר עמית בן יגאל, נאווה אפלבוים והח"כ אורי אורבך, וכשהבנו שאלה שלנו באותה הרשימה לצידם, התרגשנו מאוד. זה היה היום הכי מרגש מאז שעברנו את האסון".
מאז האסון הם מוזמנים להרצות במקומות שונים, בין היתר במכינות, ואפילו הוזמנו לעיר הבה"דים כדי להרצות על אלה לקורס חובשות ולהסביר שם כיצד למנוע אסונות. שרית ואיציק מספרים שהם מקפידים להשאיר זמן לשאלות, כאשר גם שאלות קשות נשאלות.
שואלים שאלות קשות
שרית, אמה של אלה ז"ל, אומרת כי "אני יודעת לשאול, שאלתי שאלות ושם זה נעצר. אני לוקחת אחריות על עצמי שאפשרתי לאלה לצאת לטיול על סמך זה שאמרו לי שישנו את המסלול, גם כמנהלת לא אצא במזג אוויר גשום, וגם בימים חמים אנחנו משנים מסלול בהתאם לאישורים של חדר מצב. לי היה ברור שהמכינות עובדות ומתוקצבות ממשרד החינוך, ולפי חוק יש בקרה של בטיחות וביטחון. הייתה התנערות של כולם, גם בוועדת החקירה של עשר המשפחות שלא קמה מיד אחרי האסון. מבחינתנו עדיין איש לא לקח אחריות למרות הוועדה, למרות שכתבו שהם מעלו בתפקידם, ובכל זאת הם עדיין עובדים ומתקדמים בתפקידים. כשאני מרצה אני אומרת: יש לכם אחריות ולא משנה אם אתם מורים, מדריכים בתנועות נוער או קורס חובשות, תשאלו שאלות. שאלתי את חברה של אלה, שרי, שניצלה: איך לא שאלתם למה אנחנו יורדים לנחל בגשם?, והיא אמרה שהם שאלו וענו להם שהם מלווים בגורמים מקצועיים. מאז יש שינוי, אך על בסיס וולנטרי. הכשל הנוראי הוא שאדם חושב שהוא חזק מהטבע, ובסוף הטבע הוא זה שמנהל אותנו. כשהשיטפון מתחיל זה מגיע במהירות, מי שניצל היו אלו שהיו קדימה ושהיו להם מדרגות לעלות ולצאת. אלה הייתה בקבוצה השנייה, בתוך היתדות. עשינו את המסלול עם ניצול מאדם, עדיאל חסיד, שעמד ליד אלה, והוא עבר לצד הטוב של הנחל. הוא ראה ושמע את הרעש של השיטפון וראה גל עצום של מים וסלעים, הוא פשוט ראה איך זה שוטף את כל הקבוצה. בתחושות שלי כאמא אני חווה את הרגעים של לפני וחושבת מה אפשר לעשות אחרת, היו תקופות שהאשמתי את עצמי ושאלתי: איך אישרתי לה? ערב קודם אלה אמרה שהם יוצאים לצאלים למרות מזג האוויר, ואמרתי אין מצב, אך באותו ערב התקיימה ישיבה, הישיבה הגורלית לשינוי המסלול, ושם החליטו שאי אפשר לדחות כי עוד שבוע ל"ג בעומר ואף אחד לא יגיע. בדיעבד אז כבר קמנו מהשבעה".
שיחה שהפכה לעדות משפטית
שרית משחזרת ואומרת כי "הייתי אצל ההורים שלי שגם גרים בעיר, והתקשרתי לחדר מצב כדי להבין מה קורה. השיחה מוקלטת, אבל רק אחרי שנה וחצי קיבלנו את ההקלטה בעזרת עורכי דין, ועדיין לא הוצאנו אותה לציבור. אני מחכה לרגע המתאים כדי להפיץ את זה ששמעו את אמא של אלה שואלת ואומרת שאני אמא של תלמידה. היא עדיין הייתה בבית הספר, זה היה טיול גיבוש, לא נתנו לי תשובות ורק רציתי לדעת אם הם בנחל צאלים והאם הוא חסום, ואחרי חמש דקות של שיחה מוקלטת אומרים לי שהנחל חסום, בדיוק אחרי שסיימתי לשוחח איתם. המדריכה חזרה אלי ואמרה לי שיש שינוי במסלול ושאלה תחזור הביתה בשלום.
אני אדם אסרטיבי שבודק ושואל, כמנהלת. התקשרתי בערב לאלה, לשיחה האחרונה שלנו, היא הייתה בעין תמר, ובסיום השיחה כתבתי לה את מה שהפך כמו עדות משפטית עבורי כאמא, שאלתי אותה איפה היא ועוד שאלות של אמא דואגת כמו עם מי היא ישנה באוהל ומה אוכל שאכלה. היא ענתה וכתבה שהתיק שלה כבד בטירוף, למרות שלא הייתה טיפוס מתלונן".
צורחת לעצמי: אלה מתה, אלה מתה
שרית מממשיכה ומספרת כי "באותו היום בשעה שתיים אבא שלי התקשר אליי ואמר לי: 'שרית, תדליקי מהר את הטלוויזיה'. הייתי בין ההורים הראשונים שהבינו שקרה אסון והוא שלנו. התקשרתי לאלה, למדריכה, לראש המכינה, ואיש לא עונה. התקשרתי גם לאיציק, שהיה עמוק בעבודה, וגם הוא לא ענה. אני לבדי בבית, מביטה בטלוויזיה, רואה תמונות וצורחת צרחות אימה עם עצמי בבית. אני זוכרת שאני אומרת לעצמי בצרחות: 'אלה מתה, אלה מתה'. בינתיים התחילו להגיע אלינו הביתה אנשי צוות מבית הספר, סגן ומ"מ ראש העיר, גיא יפרח, אינה זלצמן, והבית והחצר התחילו להתמלא מבלי שאיש הודיע לנו כלום. היה ברור שמי שעדיין לא יצר קשר עם המשפחה הוא מבין ההרוגים.
בשתיים וחצי איציק ראה מבזק ב-YNET על כך שיש שיטפון בכביש 90, ושלח לאלה את המבזק בהודעה. באותו הזמן היא כבר לא הייתה בין החיים. כשהגיע הביתה, בשעה ארבע, כבר הייתה מהומה בבית. התקשרתי למוטי גלנטי מהביטחון, שהוא גם חבר, ואמרתי לו: 'אני אדם חזק, אלה בין ההרוגים?, והוא עונה לי: 'אני לא יכול להגיד לך'.
מצטערים, אתם צריכים ללכת לאבו כביר
"קצת אחר כך התקשרו מהרווחה כדי לומר לנו ששולחים אלינו חובשים למקרה שנתעלף. כבר הכל היה ברור, ואני רק רציתי לפגוש את אלה. שאלתי: לאן ללכת לראות את הגופה? לסורוקה או כל מקום אחר? בשעה שש הגיעו שוטרים שאני מכירה אישית ואמרו לי: 'מצטערים, אתם צריכים ללכת לאבו כביר'. אבירם אשש מיחידת חילוץ מגילות הגיע לקחת אותנו עם רכב חילוץ של היחידה בגלל הגשמים הסוערים שהיו גם כאן, הרווחה ועוד אנשים טובים ליוו אותנו. בדיעבד גילינו שכשאנחנו נכנסנו לשער אבו כביר, משער אחר בדיוק באותו הזמן נכנסה גם אלה.
בתוך אבו כביר ישבו קבוצות בדממה, משפחות איכותיות. נדרשנו לארגן צילומי שיניים לזיהוי הגופות והמתנו המתנה ארוכה. ראינו את אלה רק בשלוש לפנות בוקר, היא הייתה שלמה, עם זרדים בשיער, ומסתבר שהיא נהרגה מטביעה. מספר חודשים לאחר מכן ביקשתי להגיע שוב לאבו כביר, לשאול שאלות, כי ברגע האמת לא הייתי מסוגלת. שאלתי שאלות לא פשוטות. בין היתר רציתי לדעת מאיזה נקודת ציון בדיוק משו אותה מהמים. פגשתי את מי שאסף אותה במסוק והוא אמר לי בדיוק מהי נקודת הציון. צעדנו שם ב-11 חודש למותה, הסתבר שהיא נסחפה קילומטרים. המחלץ שלה מ-669 היה לקראת פרישה, הוא הוציא ספר על שירותו, והיא הפרק האחרון של הספר. הוא הגיע אלינו הביתה והעניק לנו את הספר במתנה".
המצפה והשביל המחבר בין בני אדם
"האסון הזה השפיע על הרבה אנשים, אנחנו כמשפחה החלטנו לקחת את הטוב שהיה באלה ולהפיץ את זה. היה ברור שצריך לחפש מקום בשטח, לא יעלה על הדעת שהמש"צים מנציחים את אלה בגוש עציון ושלא נעשה כאן בעיר שלנו מקום לזכרה. כבר חודשיים אחרי האסון יצאנו לסיור עם גיא יפרח ורון צרפתי כדי לחפש מקום בשביל הביטחון, הגענו עד למצפה קיים עם נוף מהמם אך מוזנח, הקיים מתחת לבית הספר אמי"ת, ולא הבנו שאנחנו מתחת לבית הספר. הגילוי היה מפתיע עבור כולנו. עבדנו עם אדריכלי נוף והבנו שניתן להשקיע במקום, אבל יש בעיית גישה למיקום עם הפרשי גבהים גדולים מאוד ולכן צריך ליצור שביל גישה. לשביל יקראו 'שביל המחבר' כי הוא שביל שיחבר בין המקום למצפה, מחבר בין בני אדם, מחבר בין הלב שלנו לנוף, רק השם של השביל הוא ערך בפני עצמו. בחרנו במצפה כי אלה לא הפסיקה לטייל בארץ, ולצערנו כך נספתה. הנוף הוא בדיוק הנוף של נחל צפית, למרות המרחק. התחבר לנו שזה קרוב לבית הספר ושזה יהיה מקום פעיל ופתוח לכלל האוכלוסייה.
נפגשנו עם אנשים מדהימים כמו שירה ספרי, יזמית נדל"ן מגבעת שמואל, שיצרה קשר עם המשפחות ואמרה שכל משפחה שתרצה להנציח ניתן לפנות אליה ולנצל את הקשרים שלה. הגיע אלינו אדריכל נוף ששרטט הכל, למשחקי ODT, גינה אקולוגית ושביל גישה, והכל ללא עלות. נזקקנו להדמיה לפני גיוס המונים, והגענו לאדריכלית נוף נוספת בשם אסתי כהן. הסברנו שאנחנו לא רוצים שהמצפה יהיה מקום עצוב אלא מרכז למידה אינטראקטיבי עם הפעלות, ברקודים וסרטונים, שכל מי שיגיע למקום, למשל תנועות נוער, יפגוש דפי הפעלה. גם היא הכינה הכל ללא עלות".
הזמן קצר והאהבה מרובה
"במצפה יהיו אבנים על הקיר, ועליהם הערכים ששיקפו את אלה, ערכים אוניברסליים שאפיינו אותה. על הקיר יהיה רשום: 'הזמן קצר והאהבה מרובה', לצד תמונה שלה, שזה השיר שחברותיה כתבו ומתאר אותה. יהיה גם תיאור המקרה ושבע אבנים גדולות פזורות שמתארים את הערכים שלה, כמו אהבת הארץ, חברות, ערבות לעם ישראל, אהבת הארץ שליד כל אחד יהיה ברקוד להפעלה. יהיו תאורה וסוכות הצללה, אך המקום לא יהיה רק לפיקניק או לאזכרות בלבד. זאת תהיה פנינת חמד קיימת בעיר, ובתקווה שיגיעו אליה גם מחוץ לעיר. מה שלא ידענו וגילינו מאוחר יותר ששבוע וחצי לפני האסון החברות שלה צילמו אותה ממש ליד המצפה, היא שינתה את תמונת הפרופיל שלה מספר ימים לפני האסון".
מגייסים כספים להקמת המצפה
בית הספר אמי"ת אורי מקדם את גיוס הכספים למצפה. מנהלת בית הספר, רוחמה ווגל, אומרת כי "הדמות של אלה מאוד נוכחת. לא זכיתי להכיר אותה אישית, אך בכל יום אני מביטה בתמונתה בכניסה לבית הספר ובמשרדי. זאת לא התמונה, זה הרבה מעבר, זה הערכים שהיא האמינה בהם, כוחות החיים שלה והמנהיגות שהייתה בה. שמחתי שהמצפה יהיה המשך לבית הספר, כדי שנוכל להנציח את אלה בדרך משמעותית. במקום יתקיימו פעילויות, יצאו קבוצות ומעבר לזה, זאת תצפית מדהימה לנוף שבו גדלה וצמחה אלה, שמהווה מודל לאיך שאני רוצה שהבנות יגדלו".
חברת המועצה ומי שניהלה את בית הספר כשאלה נהרגה, ברנדה הורוביץ פרוור, אשר מלווה את המשפחה גם היום, אומרת כי "אלה הייתה מנהיגה שידעה לגייס אנשים בסבר פנים יפות, ילדה ערכית מאוד. המצפה יהווה סמל ומגדלור לכל מה שאנו רוצים לטפח בעיר, שיגיעו למקום מכל הארץ ויכירו את המידות שלה, התרומה להקמת המצפה היא לא רק תרומה למצפה יפה לזכרה, אלא גם תרומה ללמידה משמעותית ולשאיפה למצוינות".
לפרטים נוספים: רוחמה ווגל, מנהלת 6043396-052 | איציק אור 6050160-054 לתרומות: בנק מזרחי 20 | סניף 421 | חן 393400 ע"ש נשי אמית ע"ר – אמית אורי 580024800 או חייגו 1112-255-052 ניתן לתרום באמצעות כרטיס אשראי, שיקים או מזומן. למוסד אישור מס הכנסה לעניין תרומות בישראל לפי סעיף 46 לפקודה.
המצפה הושלם | 14:26 20.08.23