נולד לרקוד
משה שבת שבר את כל הסטריאוטיפים: הוא בן 36, מאמן קבוצת היפ הופ בנים במתנ"ס, חובש כיפה ומתהלך עם ציציות בחוץ ▪ מאז ומתמיד אהב לרקוד, ולא נתן למשקל העודף לעצור אותו - הוא השיל מעליו עשרות קילוגרמים, חזר בתשובה, למד בווינגייט והיום הוא מלמד בנים בלבד ▪ "כשאני לוקח אוזניות ורוקד וצולל למקום המפלט שלי, זה מווסת את נקודת ההסתכלות שלי על החיים"
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
דלית מור
כתבת מגזין וחדשות בעיתון זמן מעלה
משה שבת (36), מאמן קבוצת היפ הופ בנים במתנ"ס, נראה שונה בנוף הרקדנים, המורים לריקוד והכוריאוגרפים, הוא חובש כיפה ומתהלך עם ציציות בחוץ. במהלך חייו הוא עבר שינויים רבים - השיל מעליו עשרות קילוגרמים וחזר בתשובה. הוא גדל והתחנך בבת ים, ולפני חצי שנה התחתן, היום הוא מתגורר בגוש עציון.
איך הגעת לריקוד?
"אני רוקד מגיל צעיר. התחלתי להתעמק בריקוד מגיל 15, ומאז אני רוקד. מה שהשפיע עליי במיוחד זה הסרט 'רוקדים ברחובות', ראיתי שם ריקוד היפ הופ והתאהבתי. גם היום כרקדן מקצועי אני ממשיך לראות בסרט הזה סרט משובח. בפעם הראשונה שבה ראיתי את הסרט, הרגשתי שאני רוצה לזוז בדיוק כך. כילד לא הלכתי לחוג, המצב הכלכלי בבית לא אפשר לי. התאמנתי בהתחלה לבדי, הייתי צופה בסצנות מהסרט ולומד מהן. התאמנתי ללא הכוונה, בצבא כבר הבנתי שאני רוצה לעסוק ולהתמקצע בריקוד ולהיות רקדן. התחלתי ללכת לכל מיני סטודיו לריקוד, ולומד. הייתי שמן, שקלתי 127 קילו, אבל זה לא עצר אותי מלרקוד. הגעתי לתוכנית 'נולד לרקוד', והיום אני יודע שלא באמת יכולתי להתקדם בתוכנית, בעיקר בגלל המשקל".
תוכל להגיע לאן שתרצה
באודישן לתוכנית 'נולד לרקוד' הסבירה לו אונה הולברוק: "אם יש את זה, אין גבול. פשוט אין גבול. אתה תוכל להגיע לאן שתרצה, כי יש לך את ההיפ-הופ בתוכך".
מאז משה התחיל להתאמן באופן מקצועי והפך לרקדן פעיל בהופעות, השתתף בהופעות, תחרויות, קליפים, מחנות באירופה, למד בווינגייט ולימד שם ובמקומות נוספים, היה כוריאוגרף בקליפים ובהופעות.
ספר על הפער בין אדם שמן לרקדן
"רקדתי למרות שהייתי שמן, לא התביישתי וזה לא שם לי מכשול. אין ספק שלאדם במשקל גבוה פחות קל, אך אדם צריך להיות כנה עם עצמו. אני יכולתי לומר שאני שמן ואוהב את עצמי, אבל צריך להגיע בשלב בחיים לנקודת האמת, לשאול את השאלות הנכונות על עצמך. ידעתי שאני צריך משקל אידאלי כדי לזוז. עשיתי מהלך עם עצמי, חקרתי את עולם התזונה, והיום אני גם מטפל ברפואה טבעית וחי על פי תזונה טבעית כבר כמה שנים. שמן זה אדם חולה, הגוף והמערכות הגוף עובדים קשה עם המון השלכות שליליות. השומן גורם לגוף להיות חולה, אדם שמן נוטה לסבול ממחלות ולמות בגיל צעיר. התחלתי מהלך תזונתי לאט לאט, עם אימונים בחדר כושר ובקצב איטי ונכון, ירדתי במשקל מ-127 קילוגרם לקצת יותר מ-63. אמנם יכולתי לעשות ניתוח קצור קיבה, אבל אין הוקוס פוקוס. הניתוחים אמורים להיות לחירום אך הפכו לסטנדרט, כשעץ חולה והענפים חולים לא מתקנים את הענפים, אלא את השורש. לרדת במשקל צריך להיות בעבודה איטית ובהקרבה חד פעמית לכל החיים".
ואיך הגיעה החזרה בתשובה כרקדן?
"נולדתי דתי, הייתי חילוני הרבה שנים, ובחזרה בתשובה הגעתי לדת וליהדות נפלאה. גדלתי בכפייה ולכן עזבתי. היום אני יודע שדת זה הכלה. תמיד אהבתי להתפלל, שירי שבת ואת התורה, לא אהבתי אנשים מסוימים. הייתה לי הארה רוחנית שהגיעה ממקום לא צפוי, בשבת במחנה אימונים בגרמניה לפני שבע שנים. זאת התעוררות, ואני מאחל כולם לחוות את זה. זו תחושת הבנה פנימית, עמוקה ובלתי ניתנת להסבר. הבנתי שאני לא משקיע במקום הנכון.
זאת הייתה תקופה מבלבלת, הריקוד עבורי הוא שליחות, זה ייעודי בעולם. בכיתי, רציתי לחזור בתשובה ואני הולך לישיבה כבר שבע שנים. הבנתי שזו הדרך. בהתחלה רק שמרתי שבת, ורק אחרי שנתיים כבר שמתי כיפה. זאת הייתה דרך מורכבת ופנימית כי אני רקדן, ואיך חוזרים בתשובה? הולכים לישיבה? אני במקום מסוים בחיים, איך אתפרנס? שמעתי שיעורי שבת, למדתי חיבור לדת. עשיתי מהלכים מאוד איטיים. הרחקתי שירים שנהגתי לשמוע ולהשמיע. פתאום התחלתי להאזין לשירים שהרחקתי מעליי ומהתלמידים. היום אני משלב גם לימודי תורה וגם לימודי ריקוד, ולקח זמן עד שהתחלתי ללמד רק קבוצת בנים.
הבנתי שאני רוצה ללמד בנים, וזה מעבר לדת. בנות מרגישות בנוח בחברת בנות, זה בלי 'פוזה' וכך גם עם בנים, יש שחרור אמיתי. זה מהלך קשה כי מזה אני מתפרנס. בקורונה לא לימדתי הרבה. אשתי, שראתה אותי בהופעות והבינה את המורכבות, אמרה לי: אני איתך.
גם בנים רוקדים
"אני חייב לומר שלהרבה צעירים התודעה החברתית היא מסחרית ולא תודעה שאני שואף אליה, לצערי זה פלש לסטודיו והרבה רוקדים משם, מהמקום הזה. לי חשוב לרקוד מתוך הפנים, כי בסוף אני נאמן לאמת שלי. אני רוקד כל רגע ולא יכול להפסיק, זה חלק מהמהות שלי.
יש לנו קבוצת בנים קטנה מדי בחוג, ואני חושב שזה אולי בגלל דעה קדומה על ריקוד לבנים, ואם היא עדיין קיימת אז חובה לגנוז אותה. ריקוד זה שפה, מזון לנפש. כולם אוהבים לרקוד אבל מוזנים ממה חושבים עלינו. הרבה טועים וחושבים ששיעור ניסיון אחד מספיק. צריך להבין שריקוד הוא תהליך ושאף אחד לא נראה מושלם בשלושת השיעורים הראשונים, כולם קצת מרגישים מגוחך כי זה לא טבעי לזוז ככה, לוקח זמן לדעת להפעיל נכון את הגוף. לכן, כשמגיעים לשיעור ניסיון ואומרים 'פרשתי', זה לא באמת לפרוש, עדיין לא התחלת. אגב, בהמון תרבויות הריקוד הוא חלק בלתי נפרד, חסידות, האיריים, הלטינים".
מסר?
"רואים לא מעט הורים שרוצים שילד יהיה מה שהוא לא רוצה. תהיו קשובים לילד ולמשיכה הטבעית שלו. כשהוא מחליט על חוג מסוים, תגרמו לו להתמיד ורק אחרי תקופה הוא ידע אם כן או לא מתאים לו. זה לגיטימי, חינוך נבנה במקומות האלה, ילד צריך לעבור מכשולים. אולי זה לא מקומי לומר, אבל תנו לילד מספר מועט של חוגים - אחד או שניים, שיישאר לו זמן להיות ילד. עבורי למשל, ריקוד הוא שפה, אני לא יכול בלי זה. אני לא הלכתי לחוגים, גדלתי במקום עם מצב כלכלי שבכלל לא אפשר את זה, בבת ים. כשבחרתי בריקוד, לאמא שלי זה לא היה ברור איך מתפרנסים מזה כי זאת לא עבודה אמיתית לפי ראות עיניה. עבורי זה היה מקום מפלט, במקום ללכת מכות בחוץ. כשאני לוקח אוזניות ורוקד וצולל למקום המפלט שלי, זה מווסת את נקודת ההסתכלות שלי על החיים. תזרמו עם מה שהילד רוצה ולא עם מה שאתם הייתם רוצים".
