תאירי חיים
אבישג צפוני, בוגרת מגמת תקשורת בבית הספר אמי"ת אורי, ביימה והפיקה יחד עם שותפתה לתהליך, מיתר עליוף, את הסרט הדוקומנטרי "תאירי חיים", העוסק בילדה שחוותה חרם בבית הספר • הסרט עלה לגמר והוקרן לפני מספר ימים בהקרנת בכורה בתל אביב • צפוני: "מספיק אם ילדים שעושים חרם יראו את הצד המוחרם וזה ייגע בהם, אז עשיתי את שלי. יש בו גם תקווה לילדים שמרגישים כרגע נידוי"
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
דלית מור
כתבת מגזין וחדשות בעיתון זמן מעלה
הסרט הדוקומנטרי "תאירי חיים", שאותו ביימה והפיקה אבישג צפוני, בוגרת מגמת תקשורת בבית ספר אמי"ת אורי, יחד עם שותפתה לתהליך, מיתר עליוף, הגיעה לגמר בין כלל הסרטים בכל בתי הספר ברחבי הארץ, והוקרן לפני מספר ימים בהקרנת בכורה בתל אביב.
הסרט מלווה תלמידה ממעלה אדומים שחוותה חרם בבית הספר, ובמהלך הצילומים היא עוברת תהליך אישי אל מול המצלמה, תהליך אופטימי ומעצים. אבישג, שחוותה בעצמה חוויה קשה חברתית כתלמידה, סיפרה שהיה חשוב לה לבחור נושא שנוגע בילדים ואנשים רבים, ומגיע גם מתוך כאבה האישי. אבישג, המשרתת בשירות לאומי בתפקיד מסווג במשטרת ישראל, אומרת שלא ציפתה לקבל שיחת טלפון מפתיעה ממורתה למגמה מספר חודשים לאחר סיום בית הספר.
"קיבלתי שיחת טלפון מאוד מרגשת ובה התבשרתי: 'הגעת עם הסרט לגמר'. הייתי מופתעת, כבר עבר זמן, וכל כך התרגשתי. כשישבתי עם אמא לצפות בסרט הבטתי בצופים ויכולתי להבין שהצלחתי, זה סרט שנוגע. חרם זה לא רק ילדים מנדים בבית הספר, זה יכול לקרות בעבודה, משפחה שמנדה או אפילו אדם שיש סביבו חברים ובכל זאת מרגיש בודד".
הסרט מתחיל כשהגיבורה עומדת מול שער בית הספר היסודי, וצעקות של קללות והשמצות נשמעות ברקע. הסרט מלווה את הגיבורה זמן רב בתהליך, בבית שלה, אחר הצהריים ועוד. לבנות סרט דוקומנטרי זה לבנות תסריט, סיטואציה לא פשוטה, הבחורה בסרט עוברת תהליך מורכב עם הורים גרושים שלא מעורבים, היא לבד מול מכות של ילדים, חבריה לכיתה זורקים לה את התיק, היא בהפסקות מסתובבת לבד במסדרונות, ומכיוון שאמה במקביל עברה תהליך גירושין, היא בחרה לא לשתף אותה, כדי לא להכביד. לאט לאט גם בסרט רואים את התהליך, שיחות עם יועצת למשל, והיא מתחילה למצוא חברות. את הסרט אבישג מסיימת כשהגיבורה סוגרת מעגל, שוב ליד שער בית הספר, אך הפעם מחייכת ונכנסת דרך השער.
"חיפשתי סרט שעוסק במשהו רלוונטי, והיום במדיה חוץ מפוליטיקה מדברים הרבה על חרמות. היה חשוב לי לרגש את הצופים ולעשות משהו מיוחד, וראיתי שאין בעצם סרטים על חרם שהם סרט תיעודי המלווה לאורך זמן ילד. הנושא לצערי הוא גם רלוונטי אליי, וכשיוצרים משהו, באופן טבעי יותר מתחברים אליו, וזה ניכר. כבמאית ועורכת נתתי את כול כולי לסרט, עבדתי שעות לא שעות כדי שייצא משהו מושלם".
לאבישג החוויה באולפנה בעיר זכורה כטראומה חברתית ודתית, וגם כטראומה מהמורות. "אני אדם דתי, ויחד עם זאת תמיד התחברתי לאופנה ולבגדים. בעולם הדתי זה נראה שונה. תמיד לבשתי חצאיות מיוחדות, נעליים אחרות, קשתות וכובעים. אני אוהבת להיות עם קטע דתי בסטייל, ולא זרמו איתי. הייתה לי שם חוויה נוראית חברתית. התחברתי רק לילדים שהם בלי חברים, לא היה לי באמת משהו שאפשר להיאחז בו. החלטתי שלא אסיים ככה את התיכון, ועברתי לבית הספר אמי"ת. בגלל שעברתי בכיתה יא', שכבר כולם מגובשים, גם בבית הספר החדש לקח קצת זמן עד שמצאתי את עצמי. בחרתי במגמת תקשורת, ושם היה ברור שאבחר נושא שבו אניח את הלב שלי על השולחן. היה לי חשוב שהסרט לא יציג את הגיבורה באופן מתמסכן, שיראו שיש בסוף אור ושיש חיים אחרי".
כדי למצוא את הגיבורה לסרט אבישג פרסמה פוסט באחת הקבוצות במעלה אדומים ובאינסטגרם, והיא לא האמינה שתקבל אין סוף פניות. "התחלתי לחקור, ולצערי הגיעו אליי אין סוף תגובות, המון סיפורים, וכל זה מתחת לאף, ורק כאן ממעלה אדומים. זה רק חיזק עבורי את ההבנה שבחרתי נושא חשוב. אחרי שעליתי לגמר וצפינו בתל אביב עד כמה אנשים מרותקים והלב שלהם יצא, זה חיזק אותי עד כמה הנושא בוער ברבים".
לאבישג חשוב בעיקר שהסרט יהיה מסר לילדים, "כשיקרינו אותו בבתי ספר, מספיק אם ילדים שעושים חרם יראו את הצד המוחרם וזה ייגע בהם, אז עשיתי את שלי. יש בו גם תקווה לילדים שמרגישים כרגע נידוי".
