מחנה יהודה שלו

אלי נחום, תושב מעלה אדומים, נולד וגדל בירושלים • בספרו החדש "מחנה יהודה שלי" הוא מצליח לגרום לקוראים להרגיש שהם מטיילים בסמטאות העיר, מריחים את ריחות השוק והתבשילים ושומעים את קולות הסוחרים • ההכנסות ממכירת הספר מיועדות לתרומה עבור שימור ירושלים, נושא עליו נאבק אלי בכל כוחו

פורסם בתאריך: 21/09/2023 16:30

נכתב על ידי

משה זיגדון

משה זיגדון עורך ובעלים

אלי נחום, תושב מעלה אדומים, יליד ירושלים, מחבר הספר "מחנה יהודה שלי", מצליח בכישרון רב לגרום לקורא ולי, למרות שהפגישה בינינו מתקיימת במעלה אדומים, לצלול ולטייל במסע אל הזמן בילדותו שבמחנה יהודה, בין ריחות השוק והתבשילים, הקולות, האבנים, העסקים, לבית הכנסת, למשפחתו ולשכנים, למלחמת ששת הימים ויום הכיפורים. הוא מאפשר קפיצה לתקופה של מהגרים שהגיעו לארץ להגשים חלום, באמצעות סיפורים ששזורים בהם הומור וגעגוע.

בספרו צילומים של השכונה ואיורים מדהימים שאותם הוא עצמו צייר אחרי שלמד במיוחד בעקבות הוצאת הספר. ערב ההשקה המכובד של הספר התקיים בתיאטרון בית לסין, עם חברים מכל הזמנים, גם מהילדות ומהצבא. "אין לי עניין בשיווק הספר, כל ההכנסות הולכות היישר לתרומות לכפר שאול", הוא מספר, "חשוב לי שהדורות הבאים יכירו את ירושלים האותנטית, שלצערי משתנה ואפילו הבנייה באבן ירושלמית נעלמה".

אלי זוכר את עצמו כילד שמתחמק מבית הספר, לא כותב אך אוהב לקרוא. "הייתי ילד מופנם, הייתה לי מחברת אחת בתיק, והיא הייתה ריקה. בכיתה ד' מצאתי תירוץ למה לא ללמוד, הייתי עם גבס ואמא חולה", מספר אלי.

הספר שכתב קצר שבחים מהיסטוריונים וסופרים רבים, בהם: ד"ר יעקוב מעוז, היסטוריון מחדש השפה הארמית בישראל, יעקוב יעקוב, סופר, משורר ועיתונאי, וד"ר ניסן פרז, אוצר במוזיאון ישראל.  הספר נמצא במדפי החנויות של סטימצקי, יד בן צבי ובספרייה הלאומית.

בימים אלו שוקד אלי על התזה לתואר שני בהיסטוריה, ומכוון להמשיך לדוקטורט. "השמיים הם הגבול", הוא אומר. במקביל הוא מתנדב ביד בן צבי, כותב את ספרו השני ומוציא סיורי בוטיק לסמטאות ילדותו במחנה יהודה.

עד‭ ‬היום‭ ‬בלילות‭ ‬אני‭ ‬אומר‭ ‬לאמא‭ ‬תודה

אלי נולד בשנת 1962 בירושלים. אימו עלתה לארץ מעירק בעזרת תנועות העלייה, היישר לקיבוץ עין חרוד, שם גדלה. אביו הוא דור שני בארץ. לאחר שההורים נישאו, אימו עברה להתגורר בירושלים. אלי מחלק את ילדותו לשניים. הילדות המחבקת והאוהבת עם אמא שמאוד נוכחת, והילדות והנעורים אחרי מותה. "אמא נפטרה בגיל 32 ממחלת לב. זה קרה במלחמת יום כיפור, כשאבא היה במלחמה. זה היה ביום שישי בשעה שתיים בצהריים, כא' חשון 1973. ממש אחרי שאמא סיימה לנקות את הבית, היא הלכה לעזור לשכנה לנקות את הדירה שלה ואת חדר המדרגות. בגלל שאבא היה במלחמה ורצו למצוא אותו מהר, הודיעו בתוכנית הרדיו "קולה של אמא", תוכנית פופולרית שכולם האזינו לה, ואמרו: 'מי שמכיר את יחזקאל נחום, להודיע לו להתקשר'. אבא עלה על מטוס, ומשם הביתה כל הדרך היה משוכנע שאמא נפטרה", מספר אלי ומוסיף כי "אמא הייתה אישה אצילית, חכמה, שונה בנוף של מחנה יהודה כי התחנכה בקיבוץ, ידעה שפות ואהבה אומנות. היא הייתה עובדת בחרס, רוקמת ותופרת, והיא נתנה לי ערכים. בשנים שהיא חיה היא הכניסה בי את היסודות שיש בי היום. הילדות שלי מחולקת לשניים – חלק אחד עם אמא, והחלק השני הוא השנים הקשות שהגיעו אחרי. עד היום בלילות אני אומר לאמא תודה".

למד‭ ‬לכתוב‭ ‬בבית‭ ‬כנסת

"אבא היה גבאי בבית הכנסת. בתפילות הייתי יושב על הברכיים שלו, והוא ידע הכל בעל פה. עם האצבע היה עובר על המילים, מילה מילה. הוא היה תופס לי בחוזקה את הצוואר כדי שהראש שלי יהיה עמוק בסידור, וכך למדתי לכתוב. החינוך היה בזמנו עם מקל וחגורה. באופן כללי גדלנו במקום שקשה לצמוח בו. למרות שלא הלכתי לבית הספר ולא למדתי לקרוא באופן מסודר, אהבתי לקרוא וקראתי בגיל צעיר אוקסודוס, בן חור ושלום עליכם. בצבא הייתי קצין חימוש, תפקיד ללא דרגת קצין, ו-15 שנה הייתי קצין. במשך שנים רבות הייתי גם פעיל חברתי".

מחנה‭ ‬יהודה‭ ‬שלי‭ ‬

"תמיד הייתה בי תשוקה להוציא ספר על החיים במחנה יהודה כילד, ולספר על האנשים, האווירה, בעלי המקצוע והמשפחה. הספר הוא מהמבט שלי כילד. במשך שלוש שנים כתבתי את הספר והתאהבתי בו. נברתי בהיסטוריה, ישבתי ללמוד והבנתי שחסרה לאנשים ההבנה של ירושלים. בכל הספרים מתארים מלחמות, פיגועים ואת השוק, אבל חסר מעבר לכך, ואני רציתי להעביר את המסר.  כשסיימתי נתתי לד"ר יעקוב מעוז לקרוא את מה שכתבתי, והוא נתן משוב מאוד מפרגן. העברתי גם לעורך הלשוני רמי טל, שהוא עורך גדול שערך ספרות היסטורית של אישים כמו בגין, אולמרט ורבין. בספר היה חשוב לי שיהיו צילומים, ובסופו של דבר החלטתי גם לאייר. הייתי אחרי פציעה וניתוח ביד, ובכל זאת פניתי למורה לציור, וביד רועדת עם כאבים ציירתי את המבנים הישנים של ירושלים", אומר אלי, שציוריו היפהפיים מאיירים את הספר בשילוב צילומים שחור לבן, מה שמעצים את התחושה של טיול בסמטאות העיר.

אחרי ערב ההשקה בבית לסין התקשיתי להירדם, הרגשתי פתאום ריק, לקחתי ספר על ירושלים ובמשך שלושה ימים קראתי אותו. למרות שאני עוד מעט עם שני תארים בהיסטוריה, אני לוקח קורסים נוספים על ממלכת דוד, ירושלים במקרא, מציון לציונות ומתנדב ביד בן צבי.

ההכנסות‭ ‬הולכות‭ ‬לתרומות‭, ‬אני‭ ‬נאבק‭ ‬על‭ ‬שימור‭ ‬ירושלים‭ ‬

מה שחשוב לי מאוד ועל זה התזה שלי הוא חוק שימור ובינוי. עד טדי קולק הקפידו על בנייה באבן ובגובה מוגבל, היום הכל מתועש והמורשת של ירושלים הולכת ונכחדת. גם את הבית של חבר שלי  יוסי, בית יפהפה שבו יש באר והוא חלק מהסיורים שאני עושה, מתכננים להרוס. זה עוול היסטורי".

מעבר לסיפורים הקסומים על האנשים שחיו שם, מסביר אלי בסיורים שלו על הקשתות והאבנים, מראה ומספר על הבאר וכיצד המים הגיעו לברזים, על הבנייה של הכיפות ועל ירושלים לפני הפריצה לחומות.

"אין לי עניין לשווק את הספר, הכל הולך לתרומות ולכן עד היום לא נחשפתי. אני חושב שהדור הזה לא מבין מה זה ההווי של ירושלים. היה חדר בגודל מקלחת שבו התגוררו שמונה אנשים, מטבח בגודל שירותים ששם בישלו וממנו עלו ריחות של תבשילים. עד היום מחנה יהודה מושכת אנשים, כי עדיין היא נשמרה אותנטית, בניגוד לנחלאות".

מה‭ ‬הכי‭ ‬נוגע‭ ‬באנשים‭ ‬כשקוראים‭ ‬את‭ ‬הספר‭ ‬או‭ ‬מגיעים‭ ‬לסיור‭?‬

"זה שילוב של הכל - המורשת, החשש שהכל ייהרס לטובת מגדלים והסיפורים של פעם.

למשל, בבית שלנו היה טלפון, וכשמישהו התקשר לאחד מהשכנים שגר ברחוב או ברחוב ליד, הייתה לנו שיטה - אני הייתי צועק למשפחת ירושלמי, והבן שלהם היה צועק למשפחת חורי ולכהן, וכך הלאה. כולם גם זוכרים את פרומה, שהייתה אישה אשכנזיה דוברת אידיש, שנשואה ליחזקאל הנפח העירקי.

היא הייתה עומדת קבוע בכניסה לבית, וכל מי שהיה עובר היא הייתה תופסת אותו לשיחה שלא נגמרת. אני אהבתי לשמוע את הסיפורים שלה, ויש סיפורים על תשליך בראש השנה ועוד".

אלי שותף לתוכנית עמיתים בעיר, הוציא את חברי הקבוצה מהתוכנית לסיור במחנה יהודה ובימים אלו מעביר להם סדנת כתיבה.