חיבוק של בית לחיילים
כבר למעלה משנה יוצאות ממעלה אדומים חמש אימהות לבסיסים ברחבי גבולות הצפון והדרום כדי לתת לחיילים חיבוק ואוכל של בית. בהתנדבות מלאה, חמושות בצי בשלניות מרחבי העיר ובהמון אהבה, קבוצת האימהות לא עוצרת לרגע
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
דלית מור
כתבת מגזין וחדשות בעיתון זמן מעלה
ביום שישי בשעת בוקר מוקדמת יצאתי לרחוב מבוא הקתרוס בדרך למצפה נבו, לביתה של סוזן פלד כדי לפגוש את קבוצת האימהות, חמש נשים שכבר למעלה משנה מבשלות ואופות מדי שבוע מאות ארוחות לחיילים ולאחר מיון קפדני יוצאות לגבולות הארץ, בצפון ובדרום, שם מחכים להן החיילים והרבשצי"ם שכבר מכירים אותן היטב ובכל פעם שמחים מחדש לקבל ארוחות עשירות ופינוקים, חלות, עוגות וממתקים.
אסתר כהן מרכזת את הפרויקט ומדי שבוע מעמיסה את רכבה בכל טוב ונוסעת עד לזרעית ולעוד בסיסים בגבול לבנון "אני תמיד אומרת להם 'זה הפוך מההיגיון, אנחנו צריכים לשמור עליכם ולדאוג לכם. אנחנו המבוגרים, ילדים לא אמורים לשמור עלינו ולדאוג לנו" אסתר חוזרת על המשפט הזה שוב ושוב "אני לא פוחדת לנסוע לגבול, בכל שבוע אני מתרגשת מחדש. מספיק לראות את התגובות שלהם כשהם רואים אותי. הפחד היחיד שלי בפגישות איתם הוא רק לוודא שבכל שבוע כולם שם. האבדות קשות ועצובות כל כך. הם מודים לי בהתרגשות ואני אומרת להם כאימא שאני צריכה לומר תודה, הם שומרים על כולנו".
"הפרויקט החל בתחילת המלחמה עם יפית עמר שעזבה מאז את העיר לפרדס חנה. בזמנו ריכוז האוכל היה בביתה של נועה רומי. עם הזמן הן עברו מקום בגלל נוחות", מספרת אסתר "אנחנו חמש נשים ממעלה אדומים שמארגנות הכול, יש עוד נשים בעיר שמבשלות ומביאות את האוכל לכאן, יש מוקדים בארץ שמחוברים לבסיסים אחרים ושם יש יותר נשים. כשאני נוסעת לצפון אני עוצרת בדרך ליד בסיסים נוספים ומחלקת שוקולד לכל החיילים בש"ג". נשים מדהימות שכבר חודשים רבים לא עוצרות לרגע : יהודית לינדלום, אסתר כהן, סוזן פלד, יעל קנר, איריס, גבריאלה ונועה.
הן עובדות כמו ארגון צבאי- מדי שבוע מופצת בקבוצת ווטסאפ רשימת מאכלים ובה מה עליהן להכין לכל בסיס. כל אחת משתבצת ומכינה אוכל חם וביתי לפי השיבוץ. בבוקר יום שישי ובערבי חג הן עסוקות במיונים מחוץ לביתה של סוזן, שם גם נמצאים המקררים. על כל אריזה רשום היעד שאליו הוא יגיע, הן אורזות בצידניות שהן קונות מדי שבוע ויוצאות לדרך. "יהודית מכינה 200 ארוחות מדי שבוע, יעל 150 וכך הלאה. את הבראוניס של ליסה למשל, כולם אוהבים מאוד. החיילים מספרים לנו שהאוכל מספיק להם לשבת וגם לתחילת השבוע".
"כשהמלחמה התחילה החיילים היו עטופים בחום, באהבה ובציוד. חשוב לנו שידעו שכשהם נלחמים ומסכנים את חייהם בשבילנו, הם לא נשכחו בעורף. אף אחד לא מגיע עד לזרעית, הם צמאים לחיבוק של בית ואני מחבקת את כולם". סוזן מספרת שביום שישי האחרון הגיע לראשונה הרב גדליה מאייר לעזור במיונים ובהעמסה והבטיח כי זאת לא תהיה הפעם האחרונה. "בתקופה האחרונה אני מצטרפת לאסתר לחלוקה בבסיסים בצפון, אני לא רוצה שהיא תיסע לבד, אפילו משטרה אין שם. אלה אזורים שפונו לגמרי ופחות נעים לבד", אומרת סוזן. "אני נכנסת לכל בסיסי צה"ל בצפון ובדרום חוץ משדה תימן ויהלום, כבר יצא לי להיות עם חיילים בתוך בונקר", מספרת אסתר. במידה שלא קנו חלות או לחמניות הן עוצרות בכפר יאסיף לקנות פיתות, לחמניות וחלות. "הגעתי לכפר יאסיף שבו גרים דרוזים ומוסלמים וקניתי 500 פיתות ו-500 לחמניות ורציתי לשלם והוא אמר לי 'תודה רבה שאת דואגת לחיילים שלנו', זה ריגש אותי מאוד".
המחסן בחצר ביתה של סוזן פלד פתוח ובו מקרר ומקפיא שפתוח במהלך השבוע בתקווה שתושבים טובים יכניסו לשם עופות, בשר, ירקות ועוד. לקראת סוף שבוע הן מגיעות לקחת את המוצרים כדי לבשל איתם. כשאני שואלת מאין התקציב לנסיעות, לקניית צידניות או מוצרים במקרה שהמקרר לא התמלא במהלך השבוע הן עונות "תמיד בסוף מסתדרים. ככה זה כשעושים טוב, זה מגיע פתאום", אבל לא מספיק להיתלות במזל או בחסדי שמיים והן זקוקות לעוד מקפיא, לנהגים, לסיוע כספי עבור קנייה שבועית של מזון, צידניות, דלק וידיים עובדות.
