ארבעה עשורים של שליחות
האחות המיתולוגית של קופת החולים מכבי, שושנה דגני תלתה את החלוק הלבן ופרשה לפנסיה 2 בריאיון מרגש במיוחד היא מספרת על עשרות שנים של טיפול מסור במטופלים, את חיי חלקם זכתה להציל, על העבודה התובענית תוך כדי גידול המשפחה, על תחושת השליחות שמניעה אותה ועל התוכניות לפנסיה 2 "לא הגעתי לעבודה רק כדי למלא את התפקיד שלי, הרגשתי כל הזמן צורך להיות שליחה ולעזור לאנשים. כל מטופל שנכנס למרפאה עבורי היה בן משפחה"
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
דלית מור
כתבת מגזין וחדשות בעיתון זמן מעלה
אחרי עשרות שנים בהן שושנה דגני, האחות המיתולוגית של קופת החולים מכבי, הייתה חלק בלתי נפרד מהמרפאה, ביום שישי האחרון היא תלתה את החלוק הלבן בפעם האחרונה. בסוף המשמרת האחרונה כאחות. משפחה, עובדי המרפאה ומטופלים רבים ריגשו אותה במיוחד כשהמתינו לה מחוץ לחדר בפרחים ותודות, כמחווה על הטיפול המסור והאישי במשך ארבעה עשורים, וליוו אותה ביציאתה מהמרפאה בפעם האחרונה כעובדת מכבי.
מחוברים לעיר
משפחת דגני הגיעה למעלה אדומים כזוג צעיר עם תינוק בשנת 82, ונשארה כאן עד היום. "כל העיר הייתה רק שני רחובות. הגענו למעלה אדומים כזוג צעיר, כשיכולנו להגשים את החלום ולרכוש כאן דירה, ומאז אנחנו כאן ומחוברים מאוד לעיר. גידלנו כאן את ילדינו", מספרת שושנה בהתרגשות.
לפני שהגיעה לעבודתה במכבי היא עבדה בבית החולים ביקור חולים ביולדות ובפנימית, במרפאות הדסה עין כרם ובכירורגית בהדסה הר הצופים, "זה היה שינוי משמעותי ממרפאות לאחות בית חולים. המשמרות בלילות לא היו קלות, אך זאת הייתה תקופה יפה עם צוות נחמד".
אירוע שגרם לי בוקס בבטן
"כשעבדתי בכירורגית, היה לי אירוע מורכב שגרם לי בוקס בבטן. הייתי בהריון, בחודש שמיני, כשנפטרה חולה ונדרשתי לעטוף אותה. אותה המטופלת שכבה במיטה בה אמא שלי ז"ל הייתה. אמא שלי נהרגה בתאונת דרכים בזמן שחצתה את הכביש כשהייתה בת שישים. היום אני כבר יותר מבוגרת מאמא שלי. כששיתפתי שזה קשה לי, האחות הראשית אמרה לי: 'זה אופי העבודה של בתי חולים'. בפועל היא נתנה לאחות אחרת לבצע את העבודה.
אחרי הלידה התחלתי לעבוד במשרה מאוד קטנה במכבי, במקביל לבית החולים. זה היה בשנת 1988, הייתי מסיימת משמרת לילה ומשם נוסעת לקחת דמים במרפאת מכבי במעלה אדומים. עם הזמן המשרה במכבי גדלה ונשארתי שם עד היום".
מה אהבת במיוחד בעבודתך?
"זאת תחושת שליחות. מאוד אהבתי להתחבר לאנשים, להכיר ולשוחח איתם, הייתי שואלת שאלות מתוך סקרנות ודאגה, ובזכות השיחות האלו עזרתי להרבה ואפילו הצלתי חיים".
למשל?
"יש הרבה סיפורים. הגיעה לקוחה לבדיקת דם, עולה חדשה, ותוך כדי שיחה הבנתי שהיא גם אחות וחיברתי אותה למי שצריך כדי שתעבוד איתנו. הגיעה לקוחה בת 45, ולמרות שלא נדרשתי שאלתי אותה אם עשתה משטח צוואר הרחם, והיא אמרה שכבר עשור היא לא ביקרה רופא. היא הלכה והיה לה גידול בצוואר הרחם וברחם, ומיד עברה ניתוח. היום היא בריאה בת 70, עם נכדים. הייתה אישה שהגיעה למעבדה, ותוך כדי שיחה שמתי לב שיש לה נקודת חן בצבעים שונים. אמרתי לה שהיא חייבת, ובאמת היה לה מלנומה, סרטן העור. כך גם קרה עם אישה מבוגרת שהתחמקה מבדיקת דם סמוי, או מטופלים שהגיעו לעשות בדיקה פשוטה בחזה וזיהיתי שהם על סף התקף לב. הם ניצלו ממוות בטוח לאחר שהזמנתי במהירות ניידת טיפול נמרץ. בכל יום שהגעתי למרפאה הרגשתי שאני בשליחות".
למה תתגעגעי במיוחד?
"בעיקר לאנשים שהפכו עבורי למשפחה - הצוות והרופאים. כולם מדהימים, נוצר קשר יום יומי. מיום שישי האחרון אני מתקשה לישון, מתעוררת בלילות, לא קל לעזוב. מאז שהודעתי שאני פורשת לפנסיה הגעו הרבה תגובות מאוד מרגשות, עם הכרת הטוב. ביום שישי כשסיימתי לעבוד יצאתי מהחדר והמתינו לי עם פרחים. כל כך התרגשתי. היו אנשים שהגעתי אליהם הביתה להזריק להם כשהיו חולים, אם שכולה שהייתי לצידה ונתתי לה את הלב ועוד הרבה. מעבר לעבודה נוצרו קשרים מאוד חמים. הפרישה היא לא רק ניתוק מעבודה וממקום, הוא בעיקר מעבר רגשי".
מה היה המוטו שלך שבזכותו הצלחת לגעת בכל כך הרבה אנשים?
"לא הגעתי לעבודה רק כדי למלא את התפקיד שלי, הרגשתי כל הזמן צורך להיות שליחה ולעזור לאנשים. להיות רגישה, אמפטית ואנושית. כל מטופל שנכנס למרפאה עבורי היה בן משפחה, ותמיד הקפדתי להיכנס לנעליים שלו, להזדהות ולנסות להבין מה הוא מרגיש. להיות בתפקיד אחות זה לא רק משרה ולא לכל אחד זה מתאים, אם יש אדם שאין בו את החמלה והרצון לעזור הוא כנראה לא במקצוע המתאים".
מה התוכניות שלך לפנסיה?
"התחלתי קרמיקה ביובלים, ומאוד נחמד שם. אני רוצה להתחיל לעשות ספורט. אני אוהבת עבודות יד, כשהייתי צעירה תפרתי את שמלת הכלה לאחותי, ובנוסף, אני לפעמים כותבת שירים. בעבר כתבתי שיר על מעלה אדומים והוא נכנס לספר על העיר, אני מקווה שמישהו ירים את הכפפה וילחין אותו".
אהבה בבית חולים
הבת של שושנה מספרת על סיפור האהבה של הוריה, שהתרחש בזכות בית החולים. "אמא הייתה אחות צעירה בבית חולים הדסה עין כרם. היא טיפלה שם במסירות באישה מבוגרת ודאגה להעביר אותה מהמסדרון של בית החולים לחדר. היא המשיכה לדאוג לה כל זמן האשפוז, ובסיום האשפוז האישה הזו אמרה לה: 'אני רוצה להכיר לך את הבן שלי'. אמא שלי הסכימה והביאה לה את מספר הטלפון של הבית שלה. אותו בחור התקשר, הציע לה לצאת והם הכירו ומיד התאהבו. לימים זה אבא שלי יוסף".
סיפור אהבה באותו הסגנון ממש המשיך עוד דור, "לימים, אחי הקטן, בן הזיקונים בבית, הכיר את אשתו במעלה אדומים. כשהם היו חברים בגיל 17, אמא שלי, בכל פעם שהייתה רואה אותה בקופת החולים, היא הייתה מזמינה אותה לבוא אלינו. בעצם היא זו ששמרה דרך קופת חולים על קשר איתה כשאחי היה בצבא, עד שהם התחתנו. זו סגירת מעגל מאד מרגשת".
בית של שליחות ואהבה לעם ישראל
"לאורך השנים אמא הייתה אחות במשמרות לילות וימים בבתי החולים, ואבא היה בצבא בקבע, מה שאומר שהוא סוגר חגים, שבתות ולילות בבסיס. אני גדלתי בבית של שליחות ואהבה לעם ישראל, עם כל המחירים שזה גבה - הרבה פעמים היינו מסתובבים בין החיילים בבסיסים או בעבודה של אמא. במלחמת המפרץ אבא היה מגויס ואמא הייתה בבית חולים, אותנו שמו בקייטנה של הבית חולים כדי שאמא תוכל לעבוד. אמא לא יצאה מבית החולים שלושה שבועות, בזמן שהייתה לה תינוקת בת מספר חודשים. היא טיפלה במסירות באנשים בזמן שהילדים שלה היו בקייטנה של הבית חולים".
מטפלת באנשי השכונה
לפני כ-15 שנה דפקו על הדלת של הבית שלנו בשעה 4:00 לפנות בוקר, כאשר השכן קיבל התקף לב. עד שהגיעו ממד"א, שושנה ויוסף בעלה עשו לשכן החייאה במשך כמעט שעה. לצערנו הוא נפטר, אך זה מקרה אחד מיני רבים בו שושנה טיפלה באנשי השכונה - בין אם זו חבישה לילד שנפל, או הרגעה, תמיד הגיעו אליה מהרחוב ומהשכונה. כמעט בכל ערב היו מגיעות נשים כדי לקבל זריקות כאשר הן עברו טיפולי פוריות, והיא הייתה מעודדת אותן, אומרת להן מילים חמות ומלווה אותן עד ההיריון המיוחל.
קשר מיוחד עם המטופלים
הבת של שושנה מוסיפה על הקשרים המיוחדים שנרקמו בין המטופלים, "יש אישה שאמא טיפלה בה בזריקות פוריות לאורך המון זמן, עד ששתיהן נקשרו אחת בנפש השנייה. לא עבר זמן רב ואמא נפקדה בהריון. לימים, אותה מטופלת הרתה וילדה בן, ואמא שלי ילדה בן חודשיים אחריה. אמא זכתה שאותה אישה גידלה את שני הבנים ביחד כאילו היו ילדיה שלה. אותה מטופלת החזירה לאמא והיא שמרה על אחי עד גיל שלוש.
סיפור נוסף שאני זוכרת, אמא הייתה במשך שנים עושה ביקורי בית בשעה 5:00 בבוקר אצל קשישים במעלה אדומים שלא יכולים לצאת מהבית, ולאחר מכן פתחה את המרפאה בשעה 7:00 בבוקר. היו קשישים שהיו מגיעים אלינו באופן קבוע להדלקות חנוכה, הם היו עריריים ואמא הייתה מזמינה אותם אלינו. כילדה קטנה אני זוכרת את זה היטב".
חלק בלתי נפרד מהקהילה
מנהלת אשכול ירושלים במכבי שירותי בריאות, הדס שלם, מספרת כי "מעבר להיותה של שושי אחות מיתולוגית במכבי מעלה אדומים, היא חלק בלתי נפרד מהקהילה בעיר. במשך עשרות שנים ליוותה משפחות ודורות של תושבים במסירות, ברגישות ובמקצועיות, והייתה שם ברגעים המשמעותיים ביותר. שושי מייצגת את החיבור של מכבי לקהילה - רפואה אנושית, קרובה ורגישה, אנו מודים לשושי על שנים של שליחות ומאחלים לה בריאות טובה, נחת וסיפוק".
.
