הבמה חזקה מהלב
שנתיים אחרי שעבר התקף לב, השחקן פיני לוי ממעלה אדומים חוזר לבמה בדרמה קומית חדשה של תיאטרון "סימבול", ומגלה למה עבורו האמנות היא התרופה הטובה ביותר לחיים.
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
דלית מור
כתבת מגזין וחדשות בעיתון זמן מעלה
לפני שנתיים, כשפיני לוי שכב בבית החולים אחרי התקף לב, היו כאלה שחשבו שהגיע הזמן לנוח. אבל לפיני היו תוכניות אחרות. כחלק מחגיגות העשור לתיאטרון "סימבול", הוא משתף פעולה עם היוצרת, כותבת המחזה והשחקנית מיטל לוי והבמאית יפית בן זמרה בדרמה קומית חדשה ששואלת מה באמת מחזיק אותנו כאן? דרמה שנוברת בפצעים הכי פתוחים שלנו: רילוקיישן, מלחמה, ודודה אחת מההתנחלות שלא מוכנה לוותר על המדינה. "התיאטרון הוא הכדור הכי טוב שאני לוקח", הוא אומר בראיון.
פיני לוי, תושב מעלה אדומים, הוא לא "עוד שחקן". הוא האיש שמוכיח שהתשוקה לאמנות חזקה מכל אבחנה רפואית. עוד כילד חלם תמיד על הבמה ואחרי שנים רבות בתיאטרון הקהילתי, לפני עשר שנים בדיוק, הצטלבו דרכיו עם מיטל לוי, יוצרת תיאטרון ירושלמית ובעלת תואר שני בתיאטרון (בדרך לדוקטורט). מאז, השניים הם יחידה אחת. "עשר שנים אנחנו לא נפרדים", מספר פיני בחיוך. "מאז שמיטל הקימה את תיאטרון 'סימבול' וקראה לי לתפקיד ב'חפץ', אנחנו רצים יחד. פסטיבל צוותא, הופעות בירושלים, לא משנה איפה, אני איתה".
אבל לפני שנתיים, הכל כמעט נעצר. התקף הלב שעבר פיני הטיל צל כבד על המשך דרכו המקצועית. אלא שבמקום שהמחלה תרחיק אותו מהבמה, היא רק גרמה לו להיצמד אליה חזק יותר. "אני קורא לזה תרפיה", הוא מסביר. "זה הפסיכולוג הכי טוב שלי. כשאני על הבמה, כשאני מריץ טקסטים עם מיטל בטלפון לתוך הלילה, אני לא מרגיש חולה. אני מרגיש חי".
בזמן שהארץ רעדה מהמלחמה, מיטל לוי ישבה לכתוב. המחזה החדש שלה, "אמריקה HERE WE COME", הוא לא עוד קומדיה קלילה, אלא יצירה שנולדה מתוך כאב ורצון לתיקון. העלילה עוסקת במשפחה ישראלית ממוצעת: עמליה, אותה מגלמת מיטל, ואוהד בגילומו של פיני. עמליה, מוכת חרדות מהמציאות הביטחונית ומהגיוס המתקרב של בנה הבכור, מחליטה לארוז הכל ולעבור לסן פרנסיסקו.
"הסתכלתי סביב וראיתי את שתי הקצוות של האוכלוסייה", מספרת מיטל. "המחזה עוסק בחרדות, באידיאולוגיה, ובשאלה מה זה בכלל לעזוב מדינה. אבל היה לי חשוב לעשות משהו אחר. הלכתי להצגות בתיאטראות הממסדיים בתל אביב וראיתי איך מציגים שם דתיים או מתנחלים – דמויות אילגות, שטחיות, כמעט נלעגות. אמרתי לעצמי 'זה לא נכון'. אני מכירה אנשים סופר אינטליגנטיים ביהודה ושומרון, שהאמונה שלהם עמוקה ומבוססת. רציתי לתת להם קול הוגן על הבמה, להראות שלא הכל שחור או לבן".
כך נולדה הדמות של הדודה מההתנחלות, שהפוכה מהמתנחלות הסטיגמטיות, שמגיעה יומיים לפני הטיסה עם בקשה אחת שמטלטלת את כל המשפחה. הבמאית, יפית בן זמרה, יצרה בימוי רגיש שבו אין "טובים" ו"רעים", יש רק ישראלים שמנסים לשרוד את המציאות הבלתי אפשרית הזו. יפית הבמאית התחברה מיד לסיפור ואמרה: "נחשפתי לטקסט המקסים, מאוד עכשווי, נוגע בכל מגוון החברה הישראלית בקונפליקטים, בנקודה ההיסטורית שאנו נמצאים בה והמציאות תמיד מקבלת פרופורציה. מסר מאוד משמעותי בהקשר ההצגה: בחיים האם אני בוחר להיות נקודה או להיות חוליה? וזה אחד המסרים הגדולים בהצגה. עם קטעים קומיים משעשעים, הדמויות ססגוניות ועומדות בשתי קצוות אבל דומות, יחסי הזוגות, קונפליקטים בתוך הזוגות ובין הזוגות. היא מעבירה את הצופה חוויה רב חושית ויוצאים עם הרגשה שטוב לי איפה שאני. הצגה עם אמירה מקורית ואין הרבה כאלו היום. מרגישה שליחות".
אי אפשר להוציא את ישראל מהישראלי, כשבמרכז ההצגה עומדת הטרגדיה הקומית של "אוהד" (פיני) – מדריך טיולים שורשי שאוהב את הארץ, את הנופים ואת האדמה, ומוצא את עצמו נגרר אחרי אשתו לחלום האמריקאי, רק כדי לגלות שהוא הופך שם לשיפוצניק כושל. "היא הופכת אותי, היא קובעת, אני הולך אחריה. רק כשאני לא לידה יש לי עמוד שדרה", מתאר פיני את הדמות שלו. "אבל בסוף הכל מתפוצץ לנו בפנים. אי אפשר לברוח ממי שאתה. המשפט הכי חזק שלי במחזה הוא: 'מלי, לא רע עתיד לילדים שלנו בישראל'. זה משפט שאני כמעט בוכה כשאני אומר אותו בהצגה".
הדינמיקה בין פיני למיטל היא משהו שקשה להסביר במילים. "לפעמים אני מתקשרת אליו והוא לא עונה 'שלום', הוא ישר עונה בטקסט של הדמות", צוחקת מיטל. "אנחנו חיים את זה. זה כבר לא משחק, זה חלק מהזהות שלנו".
תיאטרון "סימבול" הוא עוף מוזר בנוף המקומי. זהו תיאטרון פרינג' שפועל מתוך תשוקה טהורה. "אנחנו לא מקבלים שכר", מגלה פיני, "אנחנו משלמים כדי להופיע. הכסף שמכניסים מהכרטיסים בקושי מכסה את ההוצאות, אבל הסיפוק כשאנשים ניגשים אלינו אחרי ההצגה בבית מזי"א או בצוותא וזה השכר האמיתי".
המחזה של מיטל כבר הופקד בספרייה הלאומית, ופיני מתכונן להופעה הבאה ב-19 למרץ בבית מזיא. עבורו, כל עלייה לבמה היא ניצחון על הלב, על הגיל, ועל המציאות המורכבת. "אי אפשר להוציא את הישראלי מישראל", הם מסכמים בראיון המשותף, ופיני מוסיף: "אני מקווה שההצגה תגיע גם למעלה אדומים, ועד אז מזמין את כולם להגיע לירושלים לצפות בה".
