הריקוד האחרון של נועה
נועה יצחק, הייתה רקדנית, מדריכת מחול, מדריכת כושר קרבי בגולני, בת אהובה, חברה נדירה ומורה שהצליחה לגעת בלב של ילדות, נערות, חיילים ומבוגרים. ביום רביעי האחרון, במהלך הטיול הגדול במרכז אמריקה, נהרגה בתאונת דרכים בפנמה והותירה אחריה הורים יעל ודורון, שני אחים בוגרים דניאל ועידן ואחות צעירה אורין. הוריה, דורון ויעל, והמורה שליוותה אותה מילדות, יעל טהר, מספרים על ילדה שחיה כאילו ידעה שעליה להספיק הכול - ועל קהילה שלמה שמנסה להבין איך חיים ממשיכים אחרי שהמוזיקה נעצרה
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
בן חדד
ביום רביעי, סמוך לשעה תשע בערב, החיים בבית משפחת יצחק במעלה אדומים נקרעו לשניים: החיים שלפני הדפיקה בדלת, והחיים שאחריה.
דורון יצחק, אביה של נועה, עוד ניסה להבין מה בדיוק קורה. חברה קרובה של בתו הגיעה לביתם “בוכה ונסערת”, כפי שהוא מתאר, וסיפרה ששמעה על תאונה בפנמה. נועה הייתה באותה עת בטיול הגדול שלה אחרי הצבא. המשפחה ידעה שבאותו יום היא אמורה הייתה לעבור מפנמה לקוסטה ריקה. דורון ניסה לאתר את מיקומה בטלפון.
“ידעתי שנועה אמורה הייתה לעבור מפנמה לקוסטה ריקה באותו היום”, מספר דורון יצחק, אביה של נועה. “ניסיתי לאתר את המיקום שלה בטלפון, ואכן ראיתי שהיא ממוקמת בפנמה ולא בקוסטה ריקה”.
עוד לפני שהספיק להבין את משמעות הפרט הזה, נשמעו דפיקות בדלת.
“תוך כדי בדיקות אני שומע דפיקות בדלת”, מספר דורון, עובד אגף הביטחון בעירייה. “אני פותח את הדלת ורואה מולי שוטר ששואל: ‘אני יכול להיכנס?’ דורון סירב כמי שבורח מבשורה, "אמרתי לו לא, ואז ראיתי את קרן מאגף הרווחה בעירייה." בעת הקשה הזו הוא מפנה את מבטו לקולגה מבניין העירייה ובוחר לשאול את קרן האם באה לדווח לו על הנורא מכל והיא למרבה הטרגדיה השיבה בחיוב - הוא משחזר את הרגעים בחייו.
מאותו רגע, מספר האב בכאב, "חרב עליי עולמי". בתו נועה, הילדה שתמיד חייכה, הרקדנית שהייתה אמורה להמשיך את הטיול הגדול עוד מספר חודשים, לחזור הביתה, ללמד, להופיע, לפתוח עוד דלת ועוד במה – הסוכריה של המשפחה כפי שכונתה על ידם - איננה.
“לא עיכלתי את זה בכלל”, אומר דורון יצחק, אביה של נועה. “וגם עכשיו אני לא מעכל שאיבדתי את הבת שלי. זה בור שאי אפשר לתאר. הילדה הזאת היא כל החיים שלי”.
“ראש העיר גיא יפרח היה איתי עד אחת בלילה עם צוות של אגף הרווחה”, דורון זוכר את הנוכחות הזו בתוך ההלם הראשוני, את השעות שבהן אנשי העירייה נשארו לצידם, עוד לפני שהמשפחה הצליחה להתחיל לומר בקול את מה שאירע.
אבל שום נוכחות, שום מילה, שום חיבוק, לא יכלו לסגור את הבור שנפער. דורון, אדם שבמהלך תפקידו באגף הבטחון ליווה משפחות רבות ברגעי אבל, אומר שרק עכשיו הוא מבין את המרחק בין לנחם לבין להיות זה שאיבד.
“במהלך הקריירה שלי ניחמתי אבלים שאיבדו את היקר להם בכל הדרכים האפשריות”, אומר דורון יצחק, אביה של נועה. “אתה בא, מנחם את הבן אדם, אבל אתה לא בנעליים האלה. אתה לא מבין את גודל האובדן. ועכשיו אני בנעליים האלה”.
ביום רביעי ב-9 בערב הגיעה לבית משפחת יצחק בשכונת צמח השדה חברה קרובה של נועה, נסערת ומבוהלת. היא סיפרה ששמעה על תאונה בפנמה ושהיא חוששת לנועה. דקות אחר כך נשמעו דפיקות בדלת. שוטר ביקש להיכנס, ואיתו הגיעה קרן מאגף הרווחה בעירייה. “שאלתי אותה אם היא באה לדווח על נוהל חבצלת”, מספר האב דורון. “קיבלתי תשובה חיובית - ואז חרב עליי עולמי”.
נועה יצחק הייתה בת 22. ב־22 ביוני הייתה אמורה לחגוג 23. בת צעירה, אבל בעיני כל מי שהכיר אותה - אדם שהספיק הרבה מעבר לשנותיו. ילדה שהתחילה לרקוד בגיל ארבע והפכה את הריקוד לשפה, לבית, למקצוע, לשליחות ולדרך חיים.
“היא הייתה רקדנית מגיל ארבע”, מספר דורון יצחק, אביה של נועה. “סולואים בכל הופעה. רקדנית מעולה. ילדה למופת, מצטיינת בלימודים”.
יעל טהר, מנהלת "מחול מדבר", הכירה את נועה כשהייתה ילדה קטנה. היא זוכרת אותה מגיעה עם אמה לסטודיו, ילדה בגן חובה, ומתמסרת לעולם התנועה כמעט מהרגע הראשון. לא כתחביב חולף, לא כעוד חוג אחר הצהריים, אלא כמשהו שהלך ונבנה בתוכה.
“הכרנו את נועה במחול כילדה קטנה”, מספרת יעל טהר. “היא הגיעה עם אמא שלה כילדה בגן חובה ורקדה איתנו כל השנים בהתמדה, בסקרנות ובאהבה גדולה לריקוד - עד שהתגייסה”.
והריקוד, כך נדמה, מעולם לא עזב אותה. גם כשהתגייסה לצה״ל ושירתה כמדריכת כושר קרבי בגולני, הגוף, הקצב, המשמעת והיכולת להוביל אנשים נשארו חלק ממנה. דורון מתאר אותה כמישהי שהצטיינה בכל מסגרת שאליה נכנסה.
“היא סיימה את גולני כמדריכת כושר קרבי”, מספר דורון יצחק. “סיימה קורס בהצטיינות בווינגייט. ביום של השחרור היא חזרה לריקוד. כל החיים זה ריקוד בשבילה”.
אחרי הצבא, נועה לא לקחה זמן להתלבט. היא ידעה מה היא רוצה לעשות. היא חזרה אל המקום שבו גדלה, אל הסטודיו, אל הבנות הצעירות שראו בה מודל, וביקשה להתחיל ללמד.
“מיד אחרי הצבא היא באה אליי ואמרה: ‘אני רוצה להתחיל ללמד’”, מספרת יעל טהר. “שלחתי אותה לעשות קורס כדי שתוכל להדריך. היא מיד עשתה קורס, עשתה את כל מה שצריך, והמשיכה כמדריכת מחול אצלנו”.
אבל אצל נועה, מספרים כולם, “זה לא הספיק”. לא במובן של חוסר סיפוק, אלא במובן של רעב בריא לחיים. היא רצתה ללמוד עוד, ללמד עוד, לרקוד בעוד מקומות, לגעת בעוד תלמידות, להכיר עוד תחומים, להוסיף עוד שכבה ועוד עומק למה שכבר ידעה.
“היא הלכה לרקוד בעוד להקות והלכה ללמד בעוד מסגרות”, מספרת יעל טהר, “כל היום היא לימדה את כל הגילאים, מגן ועד נשים. ואני כל הזמן חשבתי: מה את ממהרת? למה את צריכה לעשות כל כך הרבה? כאילו הזמן היה חשוב לה, להספיק ולהספיק”.
דורון מתאר את אותו הדבר מהבית. ילדה שלא עצרה. לומדת, רוקדת, עובדת, מלמדת, מופיעה, יוצרת. מישהי שכל רגע פנוי אצלה התמלא בתנועה.
"היא הפיקה טקסי סיום לבתי ספר, כל הזמן למדה, רקדה, עבדה לא היה לה רגע דל”, דורון מספר. “היא פתחה עסק שנקרא ‘מודרנועה’, התחילה ללמד במעלה אדומים ובירושלים, רקדה במחולה. חשוב לי להנציח אותה. חשוב לי לספר מי זאת הבת שלי”.
מי זאת הייתה נועה? זו השאלה שחוזרת שוב ושוב בשיחות עם מי שהכירו אותה. התשובות מתחילות בריקוד, אבל מהר מאוד עוברות לאור, למתיקות, ליכולת לראות אנשים, להרים אותם, לגרום להם להאמין בעצמם.
יעל, אמה של נועה, מדברת עליה בדמעות. המילים שלה אינן רק תיאור של בת. הן תפילה, הן געגוע, הן ניסיון להחזיק משהו מהנוכחות של נועה בתוך עולם שנראה פתאום בלתי אפשרי.
“הסוכרייה המתוקה שלי ידעה שהכול מכוון”, אומרת יעל.
המשפט הזה - “הכול מכוון” - הפך בימים האלה לאחד הסמלים שמלווים את המשפחה. לפי האם, על הטבעת של נועה היה כתוב “הכול מכוון”. גם ברגעים הקשים ביותר בפנמה, רחוק מהבית, הטבעת הזו שהיא יצרה בעצמה לפני מספר שבועות בסנדת צורפות נשארה עליה ותשאר עליה גם בקבורתה.
“סיפרו לי על שלוש נשים שרחצו את הילדה שלי בחרדת קודש”, מספרת האם. “רחצו אותה, הורידו ממנה את כל התכשיטים, למעט הטבעת שכתוב עליה ‘הכול מכוון’. הטבעת הזו תישאר איתה”.
יעל מספרת כי שוחחה עם רב הקהילה היהודית בפנמה, ושם, לראשונה מאז האסון, קיבלה מעט שקט. הידיעה שנועה לא הייתה לבד, שגם ברגעים הרחוקים ביותר מן הבית עטפו אותה אנשים, יהודים מהקהילה המקומית, העניקה למשפחה נחמה קטנה בתוך שבר עצום.
“רק אתמול דיברתי עם רב הקהילה של פנמה”, מספרת יעל. “הוא נתן לי שקט כשהוא סיפר לי שמהרגע שזה קרה, כל היהודים שם הלכו לילדה שלי. הם ידעו שיש שם ילדה בלי אמא ואבא, ולא זזו ממנה. מעל מניין של אנשים קראו תהילים”.
גם יעל טהר שמעה על האנשים בפנמה שעטפו את הקבוצה. היא מספרת על תושבים וצוותים מקומיים שעזרו לפצועים ולחברים שהיו שם, עד שהמשפחות הצליחו להגיע.
“סיפרו לי שהם כל כך בכו עליה”, מספרת יעל טהר, המורה והמנהלת של נועה. “תושבים מפנמה שלחו צוותים, עזרו לכולם, תמכו בכולם ועזרו לפצועים. היה שם ממש כאילו עטפו את כל הקבוצה”.
על פי המידע שנמסר למשפחה, נועה יצאה מפנמה בדרכה להמשך הטיול. לפי דברי האב, היא ישבה בחלק הקדמי של המיניבוס. הרכב, לדבריו, התנגש באוטובוס שעמד בצד הדרך, ככל הנראה בזמן שהעלה והוריד נוסעים. לפי העדויות שניתנים בזהירות רבה הנהג לכאורה היה עייף, מדובר היה בנסיעה ארוכה של כשש שעות, וכי קודם לתאונה ניקר כמה פעמים ואף עצר לשתות קפה.
“לפי דוח המשטרה, היא יצאה מפנמה ושלחה הודעה”, מספר דורון יצחק, אביה של נועה. “היא ישבה מקדימה. המיניבוס נכנס באוטובוס חונה. לא יכלו לחלץ את הבת שלי, לא הצליחו להגיע אליה. הפינוי היה אחרי כ־45 דקות”.
אחת החברות שהייתה בטיול סיפרה למשפחה שהתעוררה מ”בום ענק, צעיר ישראלי שישב מאחור נפצע באורח אנוש ובשעה זו נלחמים על חייו. בתוך הכאב על נועה, המשפחה עוקבת גם אחרי מצבם של הפצועים, אחרי החברים שניצלו, אחרי אלה שיצטרכו לחיות עם הזיכרון של אותו רגע.
אבל הכתבה הזו אינה רק על תאונה. היא על חיים. על ילדה שהוריה מתעקשים שלא תצטמצם לכותרת של אסון. על אישה צעירה שכל מי שמדבר עליה חוזר לאותה תחושה: היא הייתה יותר מדי חיה, יותר מדי מלאה, יותר מדי נוכחת, מכדי שהיעדרה ייתפס.
“זו הייתה ילדה שאי אפשר לתאר אותה”, אומרת יעל יצחק, אמה של נועה. “אני יכולה לתאר הכול, חוץ מלומר עליה דבר אחד. עד היום היא הרקידה את הלבבות של כולם בשמחה טהורה ומדבקת”.
המשפט הזה חוזר בדרכים שונות גם אצל יעל טהר. נועה, לדבריה, הייתה מורה מהסוג הנדיר. לא כזו שמלמדת רק צעדים, זוויות ותנועות, אלא מישהי שמלמדת דרך. מישהי שיודעת להחזיק ילדה בת עשר לפני תחרות, נערה מתבגרת שמחפשת ביטחון, אישה שרוצה לרקוד שוב אחרי שנים, ולהגיד לכל אחת את המשפט הנכון.
“הילדות אמרו כמה שהיא כל הזמן דיברה בלשון חיובית”, מספרת יעל טהר, מנהלת מחול מדבר. “היא לא אמרה ‘למה את לא עושה מספיק?’, אלא ‘כל הכבוד, יופי, את יכולה יותר’. היא כבר הייתה מורה בכל כולה”.
נועה לימדה קבוצות של ילדות בנות עשר עד שתים עשרה, נערות ובוגרות מגיל שלוש עשרה ועד עשרים ואף יותר. היא לימדה בגנים, במסגרות מחול, בלהקות. לפי טהר, בסטודיו כבר ראו בה את דור העתיד של ההדרכה. לא רק מורה צעירה ומוכשרת, אלא מי שתוכל להוביל את התחום בשנים הבאות.
“בינינו, אנחנו בנינו עליה”, מספרת יעל טהר, מנהלת מחול מדבר. “היא הייתה אמורה להיות היורשת של ההדרכה בתחום הלהקות. זה היה ברור לנו שהיא הולכת להיות המובילה אחרי שתחזור מהטיול הגדול”.
גם כשהייתה בחו״ל, נועה לא באמת עזבה. בתחילת ינואר יצאה לטיול, אבל המשיכה להיות בקשר עם התלמידות והמורות. כשהבנות השתתפו בתחרות מחול בירושלים עם כוריאוגרפיה שלה שנועה השאירה ולימדה אותה במשך חודשים. נועה כבר הייתה בצד השני של העולם, ועדיין, ברגע הזכייה, היא הייתה שם - בטלפון, בווטסאפ, בהתרגשות.
התחרות ההיא הפכה לסיפור שמספר כמעט הכול על הרמה שלה. הבנות המתינו לשמוע את שמן. ואז, כשהיה נדמה שהן לא זכו, התברר שהן את קיבלו את הפרס היוקרתי ביותר.
“המנחה עלתה לבמה," מספרת יעל טהר, מנהלת מחול מדבר. “והבנות קטנות כאלה, בנות עשר־אחת עשרה. התרגשו לשמוע שהכוראוגראפיה של נועה והביצוע המשולם שלהן זיכה אותן בפרס ה'סופר גרנד פרי'”.
מיד לאחר מכן שלחו לנועה סרטונים. והיא, בטיול, התרגשה, ענתה, עודדה. זו הייתה נועה: גם כשהייתה רחוקה, הקשר לא ניתק. גם כשהייתה בדרך לעוד הרפתקה, היא נשארה מורה.
“תוך כדי שהיא מטיילת, היא הייתה בתקשורת עם כולם”, מספרת יעל טהר. “מורים התקשרו אליי וסיפרו שהתייעצו איתה. הם לא הבינו איך תוך כדי טיול היא אומרת להם: תעשו ככה ותעשו ככה”.
יעל, אמה של נועה, מספרת שגם בטיול, בין כל החוויות, נועה שמרה על קשר יומיומי איתה. שיחה בבוקר. שיחה בלילה. לא מתוך חובה, אלא מתוך חיבור עמוק. מתוך הבנה מדויקת של מה שאמא צריכה לשמוע.
“היא ידעה שאני צריכה לשמוע ‘בוקר טוב אמא’”, מספרת יעל יצחק, אמה של נועה. “ובלילה היא ידעה שאני צריכה לשמוע ‘לילה טוב אמא’”.
“נועם, חברה שלה שהייתה בטיול, סיפרה שהיא חיכתה לשיחות”, מספרת יעל, אמה של נועה. “היא אמרה: אין שיחות כאלה בין אמא לבת”.
דורון דיבר עם נועה יומיים לפני התאונה. הוא זוכר אותה נהנית, חיה את הטיול במלואו. מבחינתו זה היה “טיול החיים שלה”. וכמו אבא שמבקש שבתו לא תעצור את שמחתה, הוא עודד אותה להמשיך.
“דיברתי איתה לפני יומיים”, מספר דורון יצחק, אביה של נועה. “אמרתי לה: אל תעצרי, תמשיכי קדימה. היא הייתה אמורה לסיים עוד שלושה־ארבעה חודשים. היא נהנתה מכל רגע. אמרתי לה לא לעצור”.
גם זה חלק מהכאב: היא הייתה בשיא החיים. במסע. בפריחה. אחרי צבא, אחרי תחילת קריירה, אחרי פתיחת עסק, אחרי שנים של ריקוד ולימוד והוראה. העולם היה פתוח בפניה, והיא הלכה בו באמון, באומץ ובשמחה.
“היא הייתה כל כך ממושמעת”, אומרת יעל, אמה של נועה. “הכול היה במנגינות איתה. כל דבר היא הקשיבה לי, עם כל החוויות שלה”.
יעל מתארת ילדה שכל דבר היה עבורה חגיגה. היא ניחנה ביכולת נדירה להתרגש באמת. לראות את העולם בעיניים חדשות. לאסוף אנשים. למגנט אליה את המדויקים לה.
“כל דבר היה חגיגה בשבילה היא הייתה מתרגשת מהכול, הילדה הזו, כל חייה”.
“כל הטיול הזה היא ריגשה אותי כל כך”, מוסיפה יעל יצחק, אמה של נועה. “כאילו היא מגנטה אליה את האנשים המדויקים לה”.
כדי להבין את המקום שממנו צמחה נועה, צריך לחזור לאותן הופעות ילדות. דורון ויעל, הוריה, היו שם תמיד. לא מאחור, לא בצד, אלא בשורה הראשונה. יעל טהר זוכרת אותם קונים כרטיסים לכל השורה, מתייצבים קרוב לבמה, מלווים אותה בכל שלב. גם כשהייתה ילדה. גם כשהייתה נערה. גם כשהפכה למדריכה.
“דורון ויעל היו תופסים את כל השורה הראשונה”, מספרת יעל טהר, מנהלת מחול מדבר. “קונים כרטיסים לכל השורה הראשונה. גם כשהיא הייתה ילדה, גם נערה, גם מדריכה. הם לא היו מוותרים. תמיד צמודים אליה. כמה שהיא הייתה עצמאית, הייתה לה משפחה תומכת ממש”.
דורון מתאר את האבהות שלו לנועה במילים קטנות, יומיומיות, שמגלות עולם שלם: לסדר לה את המיטה, לעזור לה, לפנק אותה. הדברים הפשוטים שבהם הורה אוהב אומר לילד שלו: אני כאן. "ראית תמונה אחת בלי חיוך של הילדה שלי? מלכת עולם”.
החיוך הזה מופיע שוב ושוב בסיפורים, בחשבון הטיקטוק שלה ובאינסטגרם, בקבוצות הווטסאפ של תלמידותיה. מאז מותה, מספרת טהר, הסרטונים ממשיכים לעלות. ריקודים שנועה תיעדה, תנועות שיצרה, רגעים שבהם היא צוחקת, מדגימה, מתקנת, מעודדת. כאילו הגוף שלה עוד ממשיך לנוע בתוך המסכים של מי שאהבו אותה.
“היה משהו מדהים אצלה”, מספרת יעל טהר, מנהלת מחול מדבר. “היא כל הזמן הייתה מתעדת את הריקודים, ועכשיו זה עולה בכל הקבוצות שלה. כולם מעלים את זה כאילו זה ממשיך”.
אבל בסטודיו, ההיעדר כבר מורגש בכל פינה. ביום חמישי הוזמנו פסיכולוגים כדי לעזור לתלמידות לעבד את הבשורה. המילים כמעט לא יצאו. היו בעיקר דמעות.
“הזמנו שני פסיכולוגים שניסו לעבד את החוויה עם הקבוצות שלה”, מספרת יעל טהר. “לבנות היה קשה לדבר. זה היה פשוט בכי מתמשך. הן כל כך נקשרו אליה”.
גם הבוגרות התקשו להיפרד זו מזו. בשבת שאחרי האסון הן ביקשו להיות יחד, לא לעבור את זה לבד. הן התכנסו לשישי־ שבת משותף, בניסיון להבין איך מעבדים אובדן של מדריכה, חברה, דמות מעוררת השראה, מישהי שנכנסה להן לחיים בגיל שבו מורה טובה יכולה להפוך לעמוד פנימי.
“הבנות הבוגרות אמרו שהן חייבות להיות יחד”, מספרת יעל טהר. “אז הן עשו שבת יחד כדי לעבד את זה”.
גם בצבא, כך מתברר, נועה השאירה אחריה אנשים שבורים. יעל, אמה, מספרת שחייל שלה הגיע לנחם, מרוסק מכאב. נועה, שהייתה מדריכת כושר קרבי בגולני, ידעה לגעת גם במקומות הקשוחים ביותר.
“אתמול בא חייל שלה, שבור כל כך”, מספרת יעל יצחק, אמה של נועה. “אמרתי לאחים שלה: היא ריגשה כל אחד. את הקשוחים שבקשוחים היא הפכה להיות הכי רגישים”.
זו הייתה אולי אחת המתנות הגדולות שלה: להפוך כוח לרוך. אמה זוכרת את המורה הראשונה לבלט, רוז, שהייתה קשוחה ודרשה שלמות. נועה לא נרתעה. להפך.
מאז הייתה ילדה בת ארבע, נועה רקדה. אחר כך לימדה. אחר כך הדריכה. אחר כך פתחה עסק, יצרה כוריאוגרפיות, ליוותה תלמידות גם מרחוק, מהטיול, ושלחה להן הודעות עידוד כאילו לא הייתה בצד השני של העולם. “היא כל כך רצתה להספיק”, אומרת יעל טהר, מנהלת מחול מדבר. “בגיל 22 היא כבר התנהגה כמו מורה שנמצאת שלושים שנה במקצוע”.
“היא הגיעה לבלט בגיל ארבע”, מספרת האם. “המורה לבלט, רוז, הייתה קשוחה ודרשה מצוינות ושלמות. נועה אהבה את הקשיחות. הסתכלתי על נועה שלי מביטה בה בהערצה, ומאותו רגע מה שרוז אמרה היה קודש. כל תנועה היא שיפרה משיעור לשיעור”.
ומשם היא המשיכה. עוד שיעור ועוד במה. עוד להקה ועוד מסגרת. היא טסה עם הלהקה לברזיל, לארצות הברית, לאיים הקריביים. בגיל 14 נכנסה גם לעולם האקרובטיקה, אחרי שחיים גנון, המורה להתעמלות קרקע, ביקש מדריכת עזר. נועה, כדרכה, קפצה על ההזדמנות. לא רק למדה, אלא החזירה את מה שלמדה לסטודיו, לתלמידות, לתוך הריקודים.
“היא ישר קפצה על זה”, מספרת יעל טהר, מנהלת מחול מדבר. “היא נכנסה לעולם האקרובטיקה, ולא רק נכנסה - היא יישמה את זה בסטודיו והתחילה להכניס לבנות את האקרובטיקה”.
הכול אצלה הפך לתנועה קדימה. עוד מיומנות. עוד ידע. עוד נתינה. במבט לאחור, גם יעל טהר וגם ההורים חוזרים לאותה תחושה מצמררת: כאילו נועה ידעה שעליה להספיק. כאילו הזמן בעבורה היה חומר יקר במיוחד.
“כאילו היא ידעה שהיא צריכה להספיק הכול”, אומרת האמא יעל. “והיא הספיקה כמעט הכול. אין דבר שלא טעמה, חוותה, ראתה - והכול באקסטרים”.
“בגיל 22 היא כבר התנהגה כמו מורה שנמצאת שלושים שנה במקצוע. היא כל הזמן למדה. אין לנו הרבה מורות כאלה שבגיל כל כך צעיר הספיקו כל כך הרבה," מספרת יעל טהר.
לצד ההספק, הייתה בה גם מתיקות. זו המילה שחוזרת שוב ושוב אצל אמה: מתיקות. יכולת להמתיק מקומות, אנשים, רגעים.
“אין קבוצת גיל שהיא לא שפכה עליה את המתיקות יתר שלה”, אומרת האם בדמעות. “היא הייתה מוקפת מאות בנות, כולן אהבו אותה כל כך. הרימו לה. היא זכתה להיות מוקפת באנשים, בילדים ובבוגרים. היא לא נחה מהבוקר עד הערב”.
ואז, מתוך אותה אמונה, יעל אומרת משפט שקורע את הלב.
“עכשיו היא תמתיק את העולם הבא, יש שם אהבות שלה שנקטפו בטרם עת כמוה ב-7 באוקטובר. היא תרקיד את כל הנשמות. עוד מעט תשמעו את השמיים רועדים”.
“מהיום שהיא נולדה היא זכתה להיות מוקפת באנשים יפהפיים, אני מודה להם על האהבה שהם נתנו לבת שלי, וגרמו לה לעלות עוד ועוד בדרגות של המתיקות”.
בימים הקרובים אמורה הקהילה להמשיך להתמודד עם האובדן. בסטודיו כבר מבינים שהמופע הקרוב לא יוכל להיראות כפי שתוכנן. יש ריקודים של נועה. יש כוריאוגרפיות שלה. יש תלמידות שיצטרכו לעלות לבמה עם גוף זוכר ולב שבור. ויהיה, כמעט בוודאות, מופע שיוקדש לה.
“המופע יהיה ריקוד לנועה ויהיה מופע לנועה”, אומרת יעל טהר. “יש לנו ריקודים שלה שקיימים, ואנחנו נעלה אותם ונקדיש אותו לה”.
אפשר לדמיין את האולם. את השורה הראשונה. את המקום שבו דורון ויעל היו יושבים תמיד. את הבמה שעליה נועה עמדה אינספור פעמים. את הילדות שלימדה עומדות עכשיו מול החלל שהשאירה. את המוזיקה מתחילה, ואת התנועה שממשיכה למרות הכול.
כי זו אולי הדרך היחידה לספר את נועה: לא כמי שנעצרה, אלא כמי שהשאירה אחריה תנועה. תנועה של גוף, של לב, של קהילה שלמה שממשיכה לשאת אותה.
יעל טהר אומרת שהדבר הקשה ביותר הוא הפער בין החיות של נועה לבין הבשורה על מותה.
“אני עדיין לא מעכלת את זה”, יעל טהר משתפת “היא חיה מדי בשביל להבין את זה. הקצב האינטנסיבי שלה, האינדיבידואליות שלה - זה פתאום נעצר. זה לא הגיוני. זה לא מסתדר לי. המעבר החד הזה מילדה שהיא חיים לזה שפתאום היא נעלמה מאיתנו — זה לא נתפס”.
דורון מחכה לחיבוק אחרון. לאב שמספר על בתו במילים שבורות, אין דרך להסביר את מה שאי אפשר להסביר. הוא רק חוזר ואומר: הילדה שלי. מלכת עולם. כל החיים שלי.
“אני מחכה שהיא תגיע היום (יום שני – יום הגעתה של נועה לקבורה) לחבק אותה חיבוק אחרון, האדמה נפערה. אתה לא מבין מי זו נועה”.
“חשוב לי להנציח אותה”, מדגיש האב. “חשוב לי לספר מי זאת הבת שלי”.
והבת שלו הייתה, לפי כל מי שהכיר אותה, תנועה של אור. ילדה של חיוך. אישה צעירה שהספיקה כמעט הכול, ועדיין השאירה אחריה עולם שלם של דברים שלא יספיקו לקרות. מורה שלא רק לימדה לרקוד, אלא לימדה איך להרים ראש, איך להאמין בגוף, איך להתאמץ בלי לאבד שמחה.
נועה יצחק יצאה לטיול חייה, ובאופן שאין בו נחמה מספקת - חייה נקטעו הרחק מהבית. אבל במעלה אדומים, בסטודיו, בבית המשפחה, בקהילת הרוקדות שבנתה, בחיילים שזוכרים את הקול שלה, ובשורה הראשונה שתמיד חיכתה לה - נועה עדיין נוכח ותמיד תהיה יהי זכרה ברוך.
