פינה מוארת בפסגת זאב: כשהזיכרון מקבל חיים
בגן הנופלים בפסגת זאב נחנך השבוע מיצב הנצחה קהילתי יוצא דופן, שנוצר מתוך קולם האישי של בני ובנות משפחות שכולות המתגוררים בשכונה. מילים של געגוע, כאב, זיכרון ותקווה הפכו ליצירה שמזמינה את כולנו לעצור, להביט למעלה- ולזכור
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
יהונתן סלומון
ביום שלישי, 15.9.26, התקיים בגן הנופלים בפסגת זאב אירוע ההשקה של "פינה מוארת" -מיצב הנצחה קהילתי שנוצר במסגרת הפרויקט של תנועת תרבות, בתמיכת הקרן לירושלים ובשיתוף המינהל הקהילתי פסגת זאב.
"פינה מוארת" נולד מתוך רצון לחדש מרחב ציבורי ולהעניק לו משמעות נוספת- מקום שבו אמנות, קהילה וזיכרון נפגשים. במרכז הפרויקט עומד הרצון לתת מקום וקול למשפחות השכולות בשכונה, וליצור עבורן מרחב שבו הסיפור האישי שלהן הופך לחלק מהסיפור הקהילתי.
("פינה מוארת" - מיצב ההנצחה החדש בפסגת זאב)
בחודש מאי הוקמה קבוצה של בני ובנות משפחה שכולה מפסגת זאב. במשך מספר חודשים הם נפגשו לסדרת מפגשי כתיבה יוצרת, בהנחיית המשוררת ד"ר אילה אלבאז. במפגשים הם כתבו, שיתפו, נזכרו ועיבדו יחד את המילים שלא תמיד קל למצוא להן קול.
מתוך התהליך נבחרו משפטים ושירים קצרים שנכתבו על ידי המשתתפים, והם שובצו על גבי פרגולה קיימת בגן הנופלים. כך נוצר מעל ראשי המבקרים מרחב ססגוני ומיוחד, שכאשר מרימים אליו את המבט-- המילים נפרשות בשמיים ומספרות סיפור של געגוע, התמודדות, שבר, אהבה ובעיקר תקווה.
(טקס חנוכת מיצב ההנצחה החדש)
בין המילים יש זיכרונות אישיים, אבל יחד הן יוצרות קול משותף - קולם של מי שאיבדו את היקר להם מכל ובחרו להפוך את הכאב ליצירה שתישאר גם עבור הדורות הבאים.
באירוע ההשקה בירכו הדר בן גיגי, רכזת הפרויקט; ד"ר אילה אלבאז, המשוררת שהנחתה את התהליך האמנותי; אריק גרבלסקי, נשיא הקרן לירושלים; ועו"ד אסף נחמיה, סגן יו"ר המינהל הקהילתי פסגת זאב.
בטקס שיתפו גם בני המשפחות שהשתתפו בתהליך: רויטל מרקוביצ'י, אשתו של רס"מ אהרון ארתור מרקוביצ'י ז"ל; אורנה חבה, אמו של סמ"ר נועם חבה ז"ל; זהבה לבן, אמה של דנה לבן איטח ז"ל; מרים שמחה לוי, אמו של ניסים מעין לוי ז"ל; אלינור יונה, אחותו של סמל בנימין גבריאל יונה ז"ל; וראובן שטרן, אביו של סמ"ר נתאי שטרן ז"ל.
("רוחו ממשיכה לפעום ולפעום יומם וליל")
ראובן שטרן סיפר על התהליך המרגש: "הנחנו על השולחן את נשמתנו ולבבנו, את כאבנו, את דמעותינו ואת געגוענו לאשר איננו עוד עמנו בגופו, אך רוחו ממשיכה לפעום ולפעום יומם וליל. מילים ומשפטים נשפכו על השולחן כאשד סוער וסוחף. המילים צומצמו, אך לא צומצמה המיית הלב. לא צומצמה הנפש הדוויה שלנו, המשפחות השכולות. ומי שיישא את עיניו למרום יחוש בין האותיות ובתוכן את דמעותינו ואת געגוענו לאשר איננו."
רויטל מרקוביצ'י, שהשתתפה אף היא בתהליך, אמרה בטקס: "והיום, מהמילים האישיות והכואבות של כל אחד מאיתנו, נוצר כאן משהו משותף – 'פינה מוארת'. מרחב שמאפשר לנו להיפגש, לזכור, לדבר, לכתוב ולהנציח. אבל אולי יותר מכל- מקום שבו הזיכרון לא נשאר רק בכאב, אלא מקבל חיים."
("הזיכרון אינו נשאר מאחור. הוא נמצא בתוך החיים")
"וזה אולי הסיפור הגדול של "פינה מוארת": הזיכרון אינו נשאר מאחור. הוא נמצא בתוך החיים. המיצב החדש נועד להיות חלק מהמרחב הקהילתי של פסגת זאב - מקום שתושבים יוכלו להגיע אליו, לשבת בו, לערוך פיקניק, לקיים פעילות, ובתי ספר יוכלו לבקר בו ולפגוש דרך היצירה את סיפורם של נופלי השכונה ואת עולמן של המשפחות השכולות. המטרה היא שההנצחה לא תתקיים רק ביום הזיכרון, אלא תהיה נוכחת גם ביום-יום. שהילד שיושב בגן, המשפחה שמגיעה לפיקניק, התלמיד שמבקר במסגרת בית הספר או התושב שעובר במקום – ירים לרגע את הראש, יקרא משפט, ייחשף לסיפור ויזכור".
"כי לצד הכאב והגעגוע, המיצב מבקש להעביר גם מסר של המשכיות: הנופלים ממשיכים להיות חלק מהקהילה, והזיכרון שלהם ממשיך לחיות בתוכה.
תודה לתנועת תרבות על היוזמה, היצירה והובלת הפרויקט. למינהל הקהילתי פסגת זאב על הליווי, השותפות והחיבור לקהילה. לקרן לירושלים על התמיכה והאמונה בחשיבותו של הפרויקט. להדר בן גיגי על ההפקה, הריכוז והובלת התהליך במסירות. לד"ר אילה אלבאז על ההנחיה, הרגישות והניהול האמנותי של תהליך הכתיבה. לאוריאל ספיר על האדריכלות והעיצוב שהפכו את המילים למרחב חי ונושם".
תגובות
