ריאיון מיוחד עם אודליה עמור טיבי לרגל חודש המודעות לסרטן השד. גיליתי זמן
אודליה עמור טיבי, בת 28, תושבת העיר, אם לילד בן שלוש, התמודדה עם סרטן השד, ובזכות ערנות ובדיקה עצמית – חייה ניצלו; בריאיון ל"זמן מעלה" היא מספרת על רגע הגילוי, ההודעה שמדובר בסרטן אלים, שימור הפוריות שעברה, ההחלטה לגזור את השיער לפני שינשור והטיפולים האגרסיביים; וגם, כיצד במקביל לטיפולים סיימה תואר שני ועברה את מבחני הלשכה; רוצו להיבדק
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
דלית מור
כתבת מגזין וחדשות בעיתון זמן מעלה
לקראת סיומו של חודש המודעות לסרטן השד, נפגשתי עם אודליה עמור טיבי (28), אם צעירה לילד בן שלוש, שלמרות גילה הצעיר היא התמודדה עם סרטן השד. בזכות ערנות ובדיקה עצמית, חייה ניצלו.
אודליה היא סיפור מעורר השראה. גם בימים הקשים ביותר, בין טיפולי כימותרפיה, החששות לעתיד וגידול תינוק, היא הצלחה לסיים את התואר השני במשפטים ואת מבחני הלשכה.
תהיו קשובים לגוף שלכם
"תהיו קשובים לגוף שלכם, סרטן השד יכול להופיע גם בגילאים צעירים", היא אומרת ומוסיפה: "הצבתי לעצמי חלומות, ובזכות הרצון להגשים אותם, הצלחתי לעבור גם את הימים הקשים. יש הרבה נפילות ולילות ללא שינה".
בגילוי לב אודליה מספרת את סיפורה, כשהרבה מאוד דמעות זלגו מעיניה בשיחה שמחזירה אותה לימים הקשים של הגילוי וההתמודדות, הימים והמורכבים של חייה.
הגילוי
"הייתי בת 25, פחות משנה אחרי הלידה. בבדיקה עצמית הרגשתי גוש ולא ייחסתי לו חשיבות, חשבתי שבטח זה נורמלי אחרי לידה, אולי שינוי הורמונלי. תמיד הייתי במודעות, אמא שלי חלתה והבריאה, ולכן אני ערנית, למרות שבדיעבד התברר שלא חליתי בסרטן תורשתי.
אמרתי לעצמי אני רק בת 25, מה הסיכוי שיש לי סרטן השד? אני יודעת שגיל 40 ומעלה נמצא בסיכון. לא ייחסתי לגוש חשיבות, אך כעבור חודשיים הגוש גדל מהר, והוא לא כאב לי. הבנתי שאם הוא גדל במהירות ולא כואב, זה סימן שמשהו לא תקין. קבעתי תור לכירורג ששלח אותי לאולטרסאונד. בבדיקת האולטרסאונד הרגשתי פחד שקשה לתאר, הסתכלתי על הטכנאית לבחון אם המבט שלה מסגיר משהו, אבל היה לה מבט שהכל טוב. אחרי מספר דקות היא קראה לרופא, והרופא אמר שאני צריכה לבצע ממוגרפיה. בממוגרפיה המבט של הרופא היו עם סימנים של דאגה, הוא אמר לי: 'אל תדאגי, את צעירה, ובכל זאת צריך לבצע ביופסיה'".
ואז הגיע הטלפון
מהביופסיה ועד קבלת התשובות עברו 18 ימים, עברתי ימים של סיוט ושל פחד נוראי, ואז הגיע הטלפון. התקשרו אליי ואמרו לי להגיע חזרה לכירורגית. הגעתי עם בעלי, אני זוכרת שישבנו והחזקנו ידיים. הכירורגית אמרה לי: 'את חולה במחלה'. היינו בשוק, התינוק שלי עדיין לא היה בן שנה. היא התקשרה לרופאה בבית החולים שהזמינה אותי ליום למחרת. לא היה לי זמן לעכל, הכל היה בריצה. בבית החולים הרופאה המדהימה שהצילה לי את החיים אמרה שצריך MRI וביופסיה נוספת תחת אולטרסאונד, והתחילה לדבר על טיפולים. שם היא אמרה שהסרטן נראה יותר אלים משחשבו. זה היה קשה מאוד, פתאום לשמוע את הבשורה הזאת".
שימור פוריות
"במקביל, עשיתי שימור פוריות, הקפאת ביציות, כי הטיפולים גורמים נזק לביציות. הזרקתי לעצמי זריקות, מעקב אחרי הביציות ושאיבה, כדי שאוכל בעתיד להביא ילדים נוספים. בינתיים הגיעו תשובות ביופסיה, ואמרו לי שזה סרטן אלים".
איך הגבת לידיעה?
"זה שוק, אומרים לי שאני חולה, ומיד מחשבות מתרוצצות בראש: מה אני עושה עכשיו? הרופאה מדברת אליי או למישהו אחר בחדר? אני אמא לתינוק, אני לא רוצה למות", אומרת אודליה בדמעות.
"היום בו הגעתי לאונקולוגיה היה הקשה ביותר, שאלתי אותה אם אצטרך לעבור כימו? ואיזה סוג? והאם אאבד את השיער? היא הסתכלה עליי ולא ענתה לי, וזה היה הרגע שבו התפרקתי בבכי. כשאמרתי שאני לא רוצה לאבד את השיער היא ענתה לי: 'זאת החלטה שלך, וזאת החלטה של חיים ומוות'. היא הכניסה את ההורים שלי שהמתינו בחוץ באותו הזמן, כדי לשתף אותם. הרגשתי שאני בעולם אמיתי של סרטן, לא הפסקתי לבכות".
פאה מודבקת לקרקפת
"האופציה הראשונה הייתה שהשיער ינשור לבד, האופציה השנייה הייתה שאני אגלח את השיער לפני שזה יקרה, וזה מה שבחרתי. הלכתי לספר בהדסה עין כרם שעושה גם פאות לחולות. פגשתי איש זהב. לא רציתי שהרגע הזה יגיע, פחדתי לקום בבוקר ולראות את עצמי חולה. לפני שנכנסתי אליו, עוד ברכב ובחנייה, בכיתי בהיסטריה, אבל כשנכנסתי כבר יבשו לי הדמעות. בחרתי פאה רפואית מודבקת. לא רציתי לראות את עצמי עם קרחת. אצל הספר התיישבתי מול קיר במקום מול המראה. ביקשתי שהמלווים שלי ימתינו בחוץ, לא רציתי שאף אחד יהיה איתי. הספר המקסים שם שיר שמח וגילח את הראש שלי. ייאמר לזכותו שהוא לא נתן לי לראות את השיער נופל, הוא גילח והחזיק את השערות שלי ביד. את הפאה בחרתי מראש, והוא הדביק לי אותה לקרקפת. זו פאה שאיתה אפשר לישון ולהתקלח, ונראיתי רגילה. היה חשוב לי לא להיראות חולה, לא רציתי שהסביבה תרחם עליי ולא רציתי שאני אראה את עצמי חולה".
טיפולים אגרסיביים
"הטיפולים עצמם קשים ביותר, חמישה חודשים של טיפולים אגרסיביים. לא הצלחתי לאכול ולשתות, סביבי אמרו: 'תנסי לאכול', הביאו אוכל שאני אוהבת ורציתי כל כך, אבל לא הצלחתי. כל מה שניסיתי להכניס לפה, מיד הקאתי.
זכיתי בבעל מדהים שתמך בי כל כך, ראה אותי כל כך סובלת, טיפל בבית ובתינוק שלנו, ובמקביל עבד. הוא אדם הקרוב ביותר אליי, אדם שתמיד ידע מתי לחבק. אנחנו חברים מילדות, שנינו גדלנו במעלה אדומים. כשהוא היה אומר לי שאלחם עבורו ועבור הילד שלנו, זה נתן לי כוח להילחם. זכיתי גם במשפחה מדהימה שלי ושלו, כולם היו לצידי וזה מאוד עזר לי. יש אנשים שמתקשים להתמודד עם אדם חולה, נרתעים, פוחדים, אני לא נתקלתי בזה".
חודשיים לפני ההתמחות, גיליתי את המחלה
"התחלתי התמחות במשפטים חודשיים אחרי שגיליתי את המחלה. זה היה ברשות הטבע והגנים, והם פשוט אנשים מדהימים. לי היה חשוב שלצד המחלה אני לא אוותר על ההתמחות שלי. שיתפתי אותם שאני חולה, והם אמרו לי, בלי להכיר אותי לפני: 'אנחנו נתמוך בך'. הם היו האנשים הנכונים עבורי. במקום לשקוע, עסקתי בעבודה, הנחתי את כל מה שהטריד אותי בצד, ובשעות שהייתי שם, עבדתי. הם התייחסו אליי רגיל, כחלק מהם, הם נתנו לי עבודה ולא הפגינו רחמים. זאת הייתה הצלה עבורי, היה לי כיף להגיע בבוקר".
מזל שגיליתי בזמן
אחרי הכימותרפיה אודליה עברה כריתה חלקית של השד וכריתת בלוטת הלימפה, "הרופא אמר לי שמזל שגיליתי את המחלה בזמן, אילו הייתי מתעכבת, הסוף היה שונה".
תסיימי מבחן ותתמודדי עם הקאות
במקביל לטיפולים ולהתמודדות עם המחלה, אודליה המשיכה בתואר השני, אותו התחילה לפני גילוי המחלה. "כל הזמן אמרתי לעצמי שאין סיכוי שבטקס הסיום לא אהיה. הצלחתי לסיים לימודים כי הייתי נחושה. גם אחרי טיפול, כשהיו הקאות והגעתי למבחן, הייתי אומרת לעצמי: 'תסיימי מבחן ואז תתמודדי עם ההקאות, וזה עזר לי מאוד. היו כמובן המון נפילות. לא ישנתי לילות רבים מחרדה, הייתי יושבת מול טלוויזיה דולקת עד שהעיניים נעצמות, והיו לילות שבכיתי המון עד שנרדמתי. אבל מה שעזר לי היה הקפדה על שמירת השגרה, המשפחה התומכת וכמובן, בעלי".
סיימה תואר שני ומבחני לשכה
היא סיימה טיפולים כימותרפיים, וכל חודש היא ממשיכה לקבל זריקה ביולוגית, וכך גם למשך חמש השנים הבאות.
לפני שבוע היא הוסמכה רשמית לעורכת דין וסיימה את מבחני לשכה, "התרגשתי מאוד שעשיתי את כל זה: בזמן המחלה גידלתי את הילד, סיימתי תואר שני ועברתי מבחני לשכה. מאוד עזר לי הרצון הפנימי החזק להגשים את החלום שלי. בעלי אמר לי כל הזמן: 'עדיף כישלון מפואר מחלומות במגירה'".
מה חשוב לך בעיקר לומר באמצעות הסיפור שלך?
"אני לא גיבורה, לא בחרתי במחלה, היא בחרה בי. אבל כשהתחלתי התמחות - ידעתי שאסיים, התחלתי תואר שני והיה לי ברור שגם אותו אסיים. זאת שליחות בשבילי - לומר לאנשים שאם יש מטרה, ילכו עליה, גם אם המסלול משתנה בדרך. לי עזר כשדמיינתי שאסיים את התואר וההסמכה והמשפחה תגיע לטקס ותתרגש, וזה מה שקרה.
חשוב לי לומר לאנשים מסביב שאם יש בקרבם מישהו חולה, או לא עלינו מישהו שמתמודד עם שכול - להכיל. הרבה פעמים לא צריך מילים, שתיקה וחיבוק מספיקים. יש הרבה אנשים שלא ניגשים כי לא יודעים מה לומר, ואני אומרת כמי שהיה בצד השני - אין צורך במילים, רק חיבוק. היה לי ברור שגם על הסביבה שלי זה נפל כרעם ביום בהיר, וגם למטפלים מאוד קשה ההתמודדות".
שלא יהיה מאוחר מדי
דבר אחרון, לרגל חודש המודעות, אני רוצה לומר לכולם, תהיו מודעים לגוף שלכם, תקשיבו לו, גם אם אתם צעירים. אני הייתי בת 25. המחלה בהתחלה לא כואבת, ולכן לא תמיד שמים לב אליה, אבל כשהיא מתגלה זה עלול להיות מאוחר מדי".
