דרכו המיוחדת
מנהל בית הספר "דרכא רנה קסין", שגיא כהן, נשוי ואב לשלושה, תושב היישוב אלון, גדל כבן למשפחה דתית, למד בישיבה הגבוהה "עטרת כוהנים", התגייס לצה"ל, למד באוניברסיטה הפתוחה ועזב את הדת • בריאיון מיוחד הוא מספר על הפציעה של הוריו בפיגועי ירי בהפרש של שבע שנים, על החלום שהגשים בלימודי הוראה, על הייחודיות של בית הספר שהוא מנהל שבו יש תלמידים יהודים לצד ערבים
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
דלית מור
כתבת מגזין וחדשות בעיתון זמן מעלה
בית הספר השש שנתי "דרכא רנה קסין" נמצא ברמת אשכול ומשלב באופן מיטבי למידה איכותית ותרבות. 500 תלמידים מכל הקשת לומדים בבית הספר – החל מתלמידי פיזיקה ומתמטיקה מצטיינים, דרך תלמידי אופק המחוננים ועד תלמידים בעלי קשיים לימודיים, כולם מגיעים לקו הסיום עם 100 אחוז הצלחה בבגרות, כולל בקרב תלמידי כיתות החינוך המיוחד.
בבית הספר יש מגמות מוגברות בשפות, ספרות, מדעי החברה, אמנות, קולנוע, תיאטרון, מוסיקה, כימיה, פיזיקה, ביולוגיה, מינהל וכלכלה, והוא מציע לתלמידים הרבה מעבר ללמידה ובגרויות. מדי שבוע, בכל יום שלישי, התלמידים מסיימים מוקדם ויוצאים לפעילות תרבותית. הם עוברים פעילויות וסדנאות בנושאים ערכיים ובנושאי מעורבות-חברתית, לוקחים חלק בהרצאות בנושאים אקטואליים ונהנים ממופעי תיאטרון, מוסיקה ומחול. "העולם הפנימי של הנער המתבגר הוא סוער ומטלטל", אומר מנהל בית הספר, שגיא כהן, "הוא זקוק להבין את עצמו וללמוד איך להתמודד עם סיטואציות שונות ומורכבות בחיים. בני הנוער זקוקים להרבה מאוד מעבר לתעודת בגרות, ואת זה אנחנו נותנים להם אצלנו".
אך לא רק העושר הלימודי והתרבותי שבית הספר "דרכא רנה קסין" מעניק לתלמידים הוא זה שהופך את המקום לכל כך ייחודי וערכי. יש בבית הספר פסיפס אנושי מיוחד אשר מרכיב אותו. המורים מגיעים מכל הקשת, בדיוק כמו התלמידים, ובהם אפשר לפגוש גם ערבים ונוצרים. "אדם נמדד על היותו אדם, ולא המגדר הוא שקובע. קוריאני, ערבי ונוצרים, כולנו גרים בירושלים זה לצד זה. זאת החברה שלנו, ולכן הם גם לומדים או מלמדים כאן. הילדים עצמם לא מתייחסים למורים או לחבריהם כשונים בגלל מגדר כזה או אחר. זה בכלל לא רלוונטי כקבוצה. יחד עם זאת, בית הספר הוא ממלכתי יהודי, ולכן החופשות בו נקבעות לפי החגים היהודים", אומר שגיא.
נפגשנו בבית הספר בשעות אחר הצהריים, כשעוד היו מספר מורים בחדר המורים, לשיחה מרתקת על בית הספר, שנראה כמו אי של שפיות ויציבות בתקופה כה מורכבת בחברה הישראלית. מקום שמציע עולם תוכן עשיר לתלמידיו, במיוחד בזמן שבו כולם מודאגים מדור ההמשך הנצמד למסכים. כשהוא מדבר על בית הספר, על התלמידים והמורים, על הלמידה ועל התרבות והגירוי האינטלקטואלי, שומעים בקולו את ההתרגשות ואת האהבה שלו לתחום. "חלום חיי היה להיות מורה, ועדיין זה חלום חיי", אומר שגיא כהן, מנהל בית הספר, בן 37, נשוי ואב לשלושה, תושב היישוב הקהילתי אלון. הוא גדל כתלמיד ישיבה שעזב את העולם הדתי, והוריו נפצעו קשה מאוד בפיגועים שונים.
בית ספר "דרכא רנה קסין" הוא ללא ספק שונה בנוף, מה הופך אותו לכל כך ייחודי?
"התלמידים שלנו יוצאים מבית הספר ומגיעים לצבא עם עושר עצום של תרבות וידע על מגוון מאוד רחב של תחומים. זה תפקיד חיי מבחינתי, לקחת תלמיד, לתת לו לטעום מכל העושר האינטלקטואלי ולגרום לו לרצות עוד. כך זה גם בקרב כל צוות המורים, זאת האווירה והמדיניות כאן. בכל יום שלישי כולם מסיימים בשעה 10:40 את יום הלימודים, ויוצאים לחוות תרבות. זה יכול להיות חנן בן ארי שמופיע באודיטוריום, קובי עוז שמקריא פיוטים, הצגה בתיאטרון החאן, סרט בסינמטק או אפילו סרט שרואים בנטפליקס. בסופו של דבר התלמידים יוצאים מבית הספר עם עושר אינטלקטואלי. אני זוכר את עצמי כנער שהרגיש שמה שאני מקבל לא מספיק לו. אני רוצה להעניק כאן לתלמידים עושר תרבותי שיעניק לו חוויית חיים. בנוסף, המורים שלנו הם איכותיים מאוד, מורים שמכל אחד ואחת מהם הייתי רוצה ללמוד. חלקם דוקטורנטים לפיזיקה והיסטוריה, יש לנו גם הרבה סטודנטים מהאוניברסיטה שבאים ומלמדים תחומים שונים שהם מעבר ללימודים לבגרות, יש לנו קורס PDL שמלמד איך לעמוד מול קהל ולהציג את הדברים שלמדת בכל תחומים ועוד. תלמידי הפיזיקה שלנו טסו לשווייץ כדי לראות את מאיץ החלקיקים, הם ישבו בהרצאות שנוהלו באנגלית כשלצדם ישב חתן פרס נובל, ומצד אחר באותו החדר חוקר בעל שם. זאת חוויית חיים שמחזירה אותי כילד לתקופה שבה עמדתי מול ארון הספרים בישיבה והרגשתי שזה לא הספיק לי.
עושר תרבותי ולימודי
אני מתעקש שתלמידים יבחרו שתי מגמות - למשל פיזיקה ותיאטרון או אומנות, כי יש את המדע שהוא חשוב, אבל יש גם נפש ורוח. התלמידים צריכים לדעת לדבר על מחזות של חנוך לווין, ובאותה נשימה על מאיץ חלקיקים בשווייץ. זה העושר שהתלמידים מקבלים כאן. כשנותנים לילד בשר הוא אוכל איכות, לא ג'אנק פוד אלא קדרה שהתבשלה שעות באש. התלמידים יוצאים מכאן עם למידה לאחריות כלפי החברה, עם הבנה שהם חלק מהחברה ועם ראש גדול. יש היום בעיה של הורות מגוננת. הורים רבים מגוננים על הילדים כדי לחסוך להם תסכולים או התמודדות עם קושי, ותפקידנו הוא דווקא לגרום להם להתמודד עם כישלון, קושי ואתגרים. אני לא רוצה שהם יכירו את האפליקציות, אלא שייצרו אותם ויתרמו לחברה. התלמידים שלנו יגיעו להייטק וייצרו חיסונים, יחשבו על פטנטים כיצד לסייע לנכה לצעוד על שתי רגליו. הילדים כאן חווים הכל, לא רק למידה. לצד מוזיקה ותיאטרון יש גם נושאים חשובים נוספים למתבגר שבהם אנו עוסקים. למשל, על מיניות – ואנו עוסקים בזה בהתאמה לגיל. תכנית חושן למשל, היא תכנית מצוינת על התנהגויות סיכוניות כמו אלכוהול וסמים. יש לנו גם הכנה לצה"ל ולימודי נהיגה. אנחנו מחנכים את התלמידים לא להתנהג כחלשים, אלא כאליטה. חשוב לנו שיידעו לקחת אחריות, לנהל את החברה, להיות מעורבים ובעלי ראש גדול. זה הכרחי לקיומנו. המטרה היא שהתלמידים ירגישו עלית, שלא יהיו גזענים וגסי רוח, שלא ירגישו לעולם קורבנות או חלשים. לצערי אנחנו רואים את זה הרבה בחברה הישראלית. אחד הדברים הכי חשובים כדי שנוכל להגשים את כל זה, זה הגב המאוד חזק שאנחנו מקבלים מרשת דרכא. אפשר להתייעץ על כל נושא ובכל תחום, ואנו מקבלים גם סיוע אין סופי לתלמידים, כמו בתגבורים ללמידה ועוד, שבזכותם אנו יכולים לתת לתלמידים את כל הדברים שהם מקבלים אצלנו, בשונה ממקומות אחרים".
היית בעברך דתי, למדת בישיבה, מתי החלו ההתלבטויות שלך בתחום הדת?
"למדתי בישיבת 'עטרת כהנים', הייתי תלמיד ישיבה והגעתי גם לישיבה גבוהה. אחרי שנה יצאתי מהישיבה הגבוהה כדי להתגייס לשירות קרבי. בחוויות החיים שלי לא הייתי שלם ללא שירות צבאי. הרצון שלי היה לראות את החברה הישראלית ולהיות חלק ממנה. ההתלבטויות החלו קודם לכן. היה לי קושי גדול כנער, וגם בישיבה הגבוהה, כשהרגשתי שלא באמת קיבלתי את העושר האינטלקטואלי שהעולם יכול היה להציע לי. אני זוכר את עצמי עומד מול ארון הספרים, ספרי קודש, והיה לי חסר אותו העושר. עולם התוכן שם מצומצם. הייתה לי חוויה של דלות, ורציתי ללמוד גם מחקר וספרות. זה כל כך היה חסר לי, עד שבצבא, תוך כדי שירות קרבי, התחלתי ללמוד וסיימתי תואר באוניברסיטה הפתוחה בהיסטוריה. תפיסת עולמי התגבשה תוך כדי האוניברסיטה. לקחתי קורסים ביהדות על בית שני, למדתי על חכמי התלמוד מנקודת מבט היסטורית, למדתי גם תולדות הציונות, ואז כבר לא הייתי דתי. עם השחרור מצה"ל והתואר ביד, שבועיים אחרי השחרור, הלכתי ללמוד באוניברסיטה את תחום ההוראה. הייתי תלמיד טוב בישיבה, שאלתי הרבה שאלות כי הגמרא היא כולה שאלות. אלא שעל השאלתי ששאלתי הבנתי שאין תשובות ושאני לא יכול לשקר לעצמי. החיבור שלי היום ליהדות הוא חיבור לטקסטים, ואני רואה בהם מקור השראה ולא מקור סמכות. אני אדם מאמין מאוד באדם. מי שעושה אותו טוב או רע, שלום או מלחמה, הם בני האדם. השאלה אם יש אלוהים או אין היא לא רלוונטית. השאלה החשובה היא מה אנחנו עושים פה ואיך אנחנו מעצבים את העולם. בבית קיבלו את זה שעזבתי את הדת באהבה. גם ההורים שלי מעריכים למידה ואת עולם הספר, והם העריכו את זה שאני לומד במסגרת הצבא. היום, למרות שההורים שלי דתיים מאוד, הם שמחים שאני מבקר בשבת בצהריים, ואבא שלי אפילו מבקש שאבוא בשבת. יש לי הורים מקסימים".
הוריך נפצעו בשני פיגועי ירי שונים, מה קרה שם?
"שני ההורים שלי נפצעו בהפרש של שבע שנים אחד מהשנייה. זה היה כשהתגוררנו בישוב עטרת, צפונית לרמאללה. בשנת 1994 אמא שלי נסעה באוטובוס לסידורים לקראת פסח, ובתגובה לטבח של ברוך גולדשטיין במערת המכפלה, היה ירי על האוטובוס. הייתי באותו הזמן תלמיד כיתה ד', וכשזה קרה שיחקתי בדשא המרכזי של היישוב כשפתאום נכנס האוטובוס למרכז היישוב ואיתו הרבה אמבולנסים. הייתה המולה גדולה כשהוציאו את אמא שלי לאמבולנס. הרחיקו אותי ולא נתנו לי להתקרב למקום. ידעתי מיד שזאת אמא שלי, כי החושים שלי כילד היו מחודדים. היא נורתה בחזה, עברה פציעה לא פשוטה ושיקום ארוך מאוד. זה יישמע מוזר, אך כילד אני זוכר שהדבר הראשון שחשבתי עליו היה מי ידאג לי ויכין לי סנדוויץ' בבוקר, מי ידאג לצרכים הבסיסים שלי. היא השתקמה וחזרה לעבוד כגננת.
כעבור שבע שנים, במהלך אינתיפאדת אל-אקצה, אבא שלי, נגר במקצועו, היה בדרכו להרכבה כשנורו לכיוון הרכב שלו כדורי ירי. הוא קיבל ארבעה כדורים בראש. שני כדורים פגעו במרכז הראש שלו, וכולם חשבו שמדובר בכדור אחד שחצה את הראש כי ראו חור כניסה וחור יציאה, אך הם היו כדורים שונים וכל אחד מהם גירד לו את המוח מהצד. הייתי אז בישיבה, עדיין לא היו טלפונים ניידים וראש הישיבה הזמין אותי לחדרו כדי לספר לי על האירוע.
זה הרגיש כמו הסוף, ואי אפשר להאמין שהוא עבר את האירוע ושאחרי שיקום ממושך הוא חזר לתפקד ולעבוד. חינוך איכותי לא נעשה באמירה בלבד, אלא במעשים. מזה שההורים שלי עברו פיגועים ופציעות קשות וחזרו לבסוף לתפקד, למדתי המון, ובעיקר לעולם לא להיות קורבן. היה חשש ממקום המגורים, אבל היה גם חשש ללכת ולעזוב את החברים".
למה בחרת בלימודי הוראה?
"חלום הילדות שלי היה להיות מורה, וגם היום חלום חיי זה להיות מורה. אין אף מקצוע המשתווה להוראה ולמפגש היומיומי עם בני נוער. בני נוער מזהים מיד כשמזייפים לידם, הם דורשים מאיתנו כנות. זאת חוויה מתפתחת כל הזמן. כל 13 השנים שלי, כשאני יוצא משיעור אני כבר חושב איך לדבר איתם בפעם הבאה. אני חושב שהמורים כאן בבית הספר מדהימים. אני מוקסם מהם. יש לנו מורים מרשימים בכל תחומי הדעת, כולם מדברים בשפה אידיאולוגית. זאת הפדגוגיה הבית ספרית. צמחתי בתפיסה האידאולוגית של רנה קסין. מלמדים תנ"ך וחושבים מה רלוונטי בו להיום, לוקחים יצירה ספרותית והופכים אותה לרלוונטית. גם אם אלמד על קטרינה, הנערה בפולין, אדבר על נערה בסיכון. בהיסטוריה, כשאלמד על אמנציפציה, אדבר על רוב ומיעוט. זה כל כך רלוונטי כאן יחסי יהודים ערבים, אז אולי לא יזכרו את התאריך, אבל ידעו מצוין מהי אמנציפציה. בכל תחומי הדעת אנחנו משתדלים לנהוג כך. הייתי מורה, רכז שכבה ובשנתיים האחרונות מנהל. זה כבוד בשבילי, אך השיא הוא לעסוק בהוראה בעיניח".
יש משהו שאתה מתחרט עליו?
"בכל פעם שאני יוצא מבית הספר אני יוצא בתחושת החמצה שלא הספקתי הכל. כשהייתי רכז שכבה הייתי מסיים את היום במחשבה שעם הילד הזה לא הספקתי לדבר ולא היה לי מספיק זמן כדי לשמוע אותו. זאת החמצה יומיומית קשה. לכן אני אומר לעצמי שכל שיחה שתהיה לי עם תלמיד תהיה משמעותית. דווקא מול ילדיי הפרטיים אין לי חוויות מצפון הורי, הם מאוד מעורבים גם בתהליכים שקורים בבית הספר".
במה אתה הכי גאה?
"בצוות המורים המתגבש פה ובזה שאני לא מכה בברזל כשחם, אני יודע לשבת ולחשוב ואז לדייק את הדברים. לא קל להחזיק דברים בבטן, אבל צריך לנשום את הדברים, לעבד אותם ואז להוציא אותם. גם כשתלמיד מגיע עם טענה מסוימת שאינה מוצדקת וגורמת לו לכעס, אני לא אוכיח אותו לא אמתין יום אחד, אנשום את זה ואחזור אליו עם אמפטיה לחוויה שלו. רק כך אוכל לסדוק את הדברים שהוא אמר."
משהו נוסף לסיום?
"בסוף, מדינת ישראל היא סיפור הצלחה. אבא שלי הגיע כילד ממרוקו, וסבתא שלי לא ידעה קרוא וכתוב. אני זוכר שהייתי מביא אליה את החוברת שלי בכיתה א' 'דנה קמה, דנה נמה' כדי שתלמד לקרוא יחד איתי. היום, שאני מביט סביב, אני רואה שמערכת החינוך הצליחה, המדינה משגשגת ויש לי גם ביקורת כלפיה, אבל בהקשר ההיסטורי זה סיפור הצלחה".
