יום שלישי, 28 בספטמבר 2021, כ"ב תשרי ה' תשפ"ב
לפרסום חייגו: 02-5900070

חינוך במעלהנט

חינוך

מרחבא, יפעת

יפעת נדב נבחרה להיות המנהלת היהודייה הראשונה שתנהל את בית הספר הערבי השש שנתי "ברנקו וייס עין נקובא ועין רפא". בריאיון בלעדי ל"זמן מעלה" היא מספרת על התוכניות והאתגר, על לימודי השפה הערבית שהחלה לקחת, על הפגישות עם ראשי הכפרים וההורים ועל החלום: "ליצור דורות של ילדים שאוהבים את בית הספר, מצליחים, מאמינים בעצמם, זקופי קומה, כאלה שיוצאים לחברה מנקודת מוצא שווה"

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

דלית מור

כתבת מגזין וחדשות בעיתון זמן מעלה

היא עשתה חייל וחוללה שינויים בבית הספר "אופק ברנקו וייס", ובשנתיים האחרונות כיהנה במשרד החינוך כמפקחת על בתי הספר התיכוניים במרחב שכלל את ירושלים, מעלה אדומים, מודיעין, בית שמש, צור הדסה, מבשרת, גבעת זאב ועוד. יפעת נדב התגעגעה לתלמידים, לחדר המורים ולהורים, היו חסרות לה ההתמודדויות עם הקשיים האמיתיים שבשטח, והיא החליטה לעשות מעשה אמיץ. למרות הרמת הגבות, היא הלכה אחרי הלב ובחרה לעזוב את מסדרונות משרד החינוך ואת ה"פוזה" המעונבת, ולשוב למה שהיא באמת אוהבת - לשטח ולאתגר. בראשון בספטמבר, פתיחת שנת הלימודים תשפ"ב, יפעת נדב הולכת לעשות היסטוריה ולהפוך למנהלת היהודייה הראשונה בבית הספר הערבי השש שנתי "ברנקו וייס עין נקובא ועין רפא". 

לקראת המעבר לתפקיד החדש, קשה שלא להבחין בהתלהבות שאוחזת בה, בלהט היצירה שלה, בגעגוע למסדרונות בית הספר. היא מגיעה עם רשימה ארוכה במיוחד של תוכניות, אחרי שהכירה מקרוב את בית הספר כמפקחת. היא כבר החלה ללמוד לעומק את השטח, ואפילו נרשמה ללימודי ערבית.

"כלום לא מפחיד אותי, וזה לא מתמימות", היא אומרת, "אני מכירה את היכולות שלי ומאמינה בעבודה שמגיעה מתוך אהבה. אני כבר מחכה בקוצר רוח ליום הראשון ללימודים, לעמוד בשער ולקבל את התלמידים ואת הצוות". הטלפון הנייד שלה לא מפסיק לצפצף, ובו הודעות נרגשות ומפרגנות מהצוות ומוועד ההורים שכבר הכירו אותה כמפקחת.

רוב האנשים חוששים ללכת נגד המוסכמות, ואת עושה זאת פעמיים. אחרי שטיפסת והגעת לפיקוח, במקום להמשיך באופן טבעי הלאה, את מבקשת לשוב לשטח ולקחת תפקיד שלא עשו לפנייך, למה?

"תמיד הלב שלי היה בניהול שטח, בכל השנתיים האלה הרגשתי שזה בוער בי, הרגשתי שמקסמתי את העבודה שלי כמפקחת. היה בי געגוע לצוותי הוראה, לילדים ולקבוצה קבועה שאני פוגשת בכל בוקר ויוצרת איתה תהליך חינוכי וערכי. כנראה זה היה מוקדם עבורי לעזוב את השטח. סימנתי לעצמי שעוד חמש שנים אשוב לפיקוח. מהרגע שבו הגיעה ההצעה מעין רפא ועין נקובא, לא יכולתי להפסיק לחשוב על זה ולהתרגש. מאז אני 'על זה'. אני חוזרת הביתה, לברנקו וייס, מכירים אותי ומוקירים אותי, ולכן הם פנו אליי. יש לי עוד מה לתת ואני רוצה מקום עם אתגרים. אני לא פוחדת, ולא כי אני תמימה, אלא כי זה מה שנותן לי דרייב.

היו לי שנתיים משמעותיות מאוד בפיקוח. לא כיניתי את עצמי 'מפקחת', אלא מנהלת מנהלים. היה חשוב לי לתת גיבוי מלא למנהלים, הייתי זמינה 24/7 ושחררתי חסמים מול המשרד. פתחתי את הבית למנהלים, חגגתי ימי הולדת ויצרתי נבחרת מגובשת. מדובר על פיקוח במספר רשויות, כאשר כל אחד רשות היא אחרת. היה חשוב לי ליצור את אותה השפה בין כולם, עם הכלה, כי בלי לב אי אפשר להגיע להישגים. יצרתי קשרים עם מנהלי אגפי חינוך ברשויות השונות, עם ראשי רשויות ועם הסגנים שלהם, הרחבתי את מעגלי ההיכרות והייתי כל הזמן בשטח.

כשסיימתי ניהול באופק הרגשתי שאני כבר יודעת המון, אבל בפועל למדתי בשנתיים האלה הרבה דברים שלא ידעתי קודם לכן. בניהול בית ספר של נוער בסיכון יש הכלה, שילוב, התמודדויות עם התנהגות קצה, תיאום של מנהלים פדגוגים לכל תלמיד, מעורבות חברתית, וכל זה לעומת מבנה משרד החינוך, שהוא גם הרבה כוח אדם, גזברות, קשר עם מטה משרד החינוך, ואלה דברים שלא הכרתי. מבחינתי הרחבתי מאוד את היריעה החינוכית, הוספתי ידע על הארגון, איסוף נתונים, התנסיתי במבנה הארגוני, במכרזים, הכרתי אנשים ונחשפתי ליוזמות חינוכיות. כל אחריות שקיבלתי, חיבקתי ולקחתי איתי לתפקיד הבא".

מה חשוב לך להוביל שם, מתוך הבנה שאת נכנסת לבית ספר שיש בו שני כפרים שלא תמיד ישנה הרמוניה ביניהם?

"בעבודה במשרד החינוך גם פיקחתי על בית הספר הזה, ולמדתי את העולם הזה בצניעות, ענווה וכבוד. עכשיו אני נכנסת לשם בנחישות. היו לי שם מפגשים עם תלמידים ועם מורים, נהגתי להיכנס לשיעורים, גם לשיעורי חינוך גופני כי אני מאמינה שבכל מקום לומדים. המשימה הגדולה שלי היא דגש על אקלים בית ספרי, חשוב לי ליצור שם תחושה של משפחה. יש שם צוות טוב, ולי חשוב שהצוות ירגיש שהמקום בטוח ומוגן, שירגישו נוח להביע דעות. אני מצפה שאם החברה הערבית שובתת, כפי שקרה, אז הצוות יידע שיש לו מחויבות לילדים ולמדינה, ויחד עם זאת ירגיש בנוח לומר את דעתו. אני רוצה שהילדים ירגישו שזה מקום מעצים עבורם, עם אופציה להתפתח. נאפשר מגמות גבוהות כמו הייטק ולואוטק, ניתן מענה לכל ילד שירצה לבוא ללמוד שם. זה בית ספר שהוא אבן שואבת לכפרים קרובים ורחוקים. חשוב לי להחזיר לקהילה את האמון בבית הספר, בדיוק כמו שעשיתי באופק ברנקו וייס אצלנו, שהפך לבית ספר עם גאווה. הכל ברגישות. כשהסתובבתי בין בתי הספר השונים, הבחנתי שיש מצלמות ושמנהלים מביטים במצלמות כדי לראות מה קורה בחצרות, אבל לתפיסתי, במקום שיש מצלמות אין אדם, אני לא מאמינה בדרך כזאת, במקומות הריקים, שם אהיה.

למדתי ואלמד עוד הרבה. המוטו שלי תמיד היה שאני לא עובדת לבד, ובוודאי שאמשיך בו. אני רותמת את כולם, וכולם יהיו שותפים. יש לי כבר בתחילת השבוע מפגש עם ועדי הכפרים ומפגש עם ועד ההורים. במגזר הערבי יו"ר הוועד הוא כמו ראש ממשלה, הוא מאוד משמעותי. יהיה קשר עם שוטר קהילתי, שירות פסיכולוגי, מנהל חברה ונוער ועוד. אנו נוביל אסטרטגיה של קידום החינוך מהיסודי עד י"ב, נוביל ונעודד לאחריות קהילתית. בתקופת הקורונה, בעין רפא, ועד הכפרים יזם הכנת חבילות, וכבר אז אמרתי להם לקחת תלמידים לטובת הנושא. חשוב לעודד ילדים לאחריות קהילתית, לגייס את המתנ"ס וליצור רצף חינוכי עם שיתוף פעולה. לקדם את השירות האזרחי. בית הספר נמצא בין שני כפרים שאין ביניהם אהדה, ואני רוצה שבית הספר יהפוך לנקודת החיבור ביניהם".

מעבר לכך שמדובר בבית ספר של שני כפרים ושל חמולות שונות, יש פערי תרבות ופערי שפה.  אין לך חשש מכך?

"לא אדבר על דו קיום, זאת התנשאות, אלא על שיתוף פעולה ועל הרצון שלי ליצור שיתופי פעולה בין בית הספר לבין בתי ספר אחרים. חשוב לי לעשות פעילויות של יהודים וערבים, לצאת לטיולים יחד. מהרגע שהוצע לי תפקיד הניהול נרשמתי לשני קורסי לימודי ערבית מדוברת וספרותית, התחלתי ללמוד על היסטוריית הכפרים, להכיר את המקום שאליו אני הולכת ושאהיה חלק ממנו בשנים הקרובות. תוך כדי אני כבר משננת משפטים שאני לומדת דרך יו-טיוב. רוב התלמידים אינם דוברי עברית, וללא ספק אצטרך מתורגמן בהתחלה, מישהו שיהיה איש אמון שלי. מאוחר יותר, גם אם אדבר ערבית מעורבבת בעברית, חשוב לי שישמעו אותי ושישמעו את הדברים שיוצאים מהלב. אני יושבת ללמוד עוד הרבה דברים לקראת המעבר, זה אתגר שאני מתרגשת ממנו, למשל: להכיר חגים, מנהגים, לכבד אותם, לדעת את השפה שלהם, להכיר את המנטליות, הכל שם שונה, גם לוח החופשות ושבוע הלימודים.

האתגר הוא ליצור דורות של ילדים שאוהבים את בית הספר, מצליחים, מאמינים בעצמם, זקופי קומה, כאלה שיוצאים לחברה מנקודת מוצא שווה. אני במקור מורה לתנ"ך, ללשון ולהיסטוריה, ואילו שם לומדים קוראן, לכן החלטתי שאלמד אזרחות אקטואלית. בית הספר מועשר במשאבים וטכנולוגיה, ואנצל זאת. כבר אמרתי במפגשים שהמטרה שלי היא שבתום חמש שנים התלמידים לא יילכו כמו עכשיו למכללות, אלא לאוניברסיטה, עם בגרות איכותית ועם בוגרים מעורבים וקהילתיים. אכניס כבוד לפלורליזם, וכמו שהייתי במעלה אדומים, גם שם הדלת שלי תישאר פתוחה פיזית לכולם, כדי שירגישו נוח לדבר ולשתף".

גג: מבחינתי זו שליחות

יפעת כבר רכשה מכונת אספרסו למשרד, עבור כולם, כך גם ארון הממתקים שיהיה בחדר שלה, וכולם יכירו אותו, כמו בבית.

"הגעתי בשנתיים של פיקוח לעשרות פגישות עם הורים, למדתי שהנשים בחברה הערבית חזקות, ולא כפי שנהוג לצייר אותן. ההורים מאוד מעורבים, אני אצא לביקורי בית, אכיר את הבתים, המנטליות והמשפחות, אראה את החדרים של הילדים, אני אהיה נוכחת שם בימים ובלילות. המטרה שלי היא להכיר מקרוב את הילדים, המקום, האנשים והאווירה, כי רק כך אני מאמינה שניתן לעשות עבודה אמיתית, להיות אותנטיים ולא להביט מלמעלה. נשאר לי ללמוד גם את המנעד בין דת ללאום, וחשוב לי ליצור שם עתודה ניהולית כדי שמי שיבוא אחריי יהיה מישהו מהצוות. אכניס את נושא המכרזים בתחומים שונים, שהוא מאוד חשוב, אבוד בשקיפות ואפרסם כל דבר בפומבי, כדי שיבינו שבמכרזים התפקיד זוכה בהם ולא ההיפך. אני מחכה מאוד ומוכנה להתחיל, כל כולי שם, מבחינתי זאת שליחות ואני לא רואה את נושא הדת ככותרת. בשבילי זה בית ספר עם תלמידים ומשימה להוביל אותם להצלחות, זה רק אתגר נוסף עבורי ללמידה".

 

תגובות