קרן באופק
באחד בספטמבר תיכנס לבית הספר "אופק ברנקו וייס" המנהלת החדשה - קרן ולנסי; בריאיון ראשון לקראת התפקיד היא מספרת על המסלול שעברה, הניסיון הרב שצברה בעבודה עם נוער, הרצון שלה להגיע לכל תלמיד ולהכיר אותו ברמה האישית והתוכניות שהיא מביאה עמה לבית הספר; ולנסי: "אני מתרגשת, מגיעה עם המון אנרגיות ותשוקה ומקווה להרגיש משמעותית עבור המורים והתלמידים"
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
דלית מור
כתבת מגזין וחדשות בעיתון זמן מעלה
בתחילת שנת הלימודים הקרובה, בראשון בספטמבר, תקבל את פני התלמידים בבית הספר התיכון "אופק ברנקו וייס" המנהלת החדשה, קרן ולנסי, שנבחרה לתפקיד. קרן נולדה, גדלה והתחנכה בעיר, ובשנים האחרונות היא מתגוררת ביישוב קדר עם משפחתה. היא נשואה לרועי, מנהל אבטחה בביטוח לאומי בירושלים, ואם לשלושה.
בשיחת היכרות עם מי שעומדת להוביל את בית הספר החל משנת הלימודים הנוכחית, בולטת בעיקר האנרגיה המתפרצת שהיא מביאה, השמחה, הציפייה והתשוקה הגדולה שלה לתפקיד: "אני כל כך נרגשת ומחכה כבר להתחיל, סופרת ימים לראשון לספטמבר", היא אומרת.
ספרי על המסע שלך בתחום החינוך
קרן מגיעה לתפקיד עם ניסיון עשיר ועם הרבה מאוד מוטיבציה. היא אחרי 17 שנים במערכת החינוך בתחום החינוך המיוחד, חינכה כיתות, ריכזה שכבות בבית הספר התיכון "עמל תעופה וחלל" וכיהנה כסגנית מנהלת בתיכון תעופה וחלל.
"למדתי הוראה לחינוך מיוחד המיועד לכל שכבות הגיל, מכיתה א' ועד גיל 21. עם סיום לימודיי חינכתי בבית ספר תל" בית חינוך בירושלים, בכיתה מקדמת, אך לבסוף הפקקים בבוקר הכריעו והחלטתי לעבור ולעבוד במעלה אדומים. הנטייה הטבעית עבורי הייתה ללכת לברנקו וייס. יפעת נדב, המנהלת דאז, צפתה בי בשיעור דוגמה וקיבלה אותי לבית הספר. במקביל, רחלי, אשתו של בני אדרי, מנהל חטיבת הביניים תעופה וחלל, שמגיעה מתחום החינוך המיוחד בירושלים והכירה את עבודתי, הציעה לי לנסות להתקבל גם לתעופה וחלל. התקבלתי לשניהם. מכיוון שבברנקו וייס לא נזקקו למחנכים ורק למורה מקצועית, העדפתי את תעופה וחלל - הרגשתי שאני לא יכולה בלי לחנך, חינוך זורם בעורקים שלי. חינכתי כיתות מקדמות והייתי רכזת שכבה, ולבסוף מוניתי לסגנית מנהלת בתיכון עמל תעופה וחלל".
מה בעיקר מניע אותך בתהליכים עם בני נוער המגלים קשיים?
"מבחינתי שם נמצא הלב והנשמה של החינוך. נוער הקצה הוא בדיוק הנוער שמדבר אליי. ההנעה שלי כאשת חינוך היא לא העברת החומר, הלימודים זה עוד כלי להגיע אליהם. אותי מניע הליווי האישי, בניית האמון, האתגר. כמחנכת כיתות מקדמות, הממשקים עם התלמידים מעולם לא הסתיימו בתוך בית הספר, תמיד ליוויתי תלמידים 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. גם כמנהלת אכנס ללמד בכיתות כדי להכיר אותם. להיות בשטח זה מאוד חשוב כמנהל, בשנה הראשונה פחות אצליח לתמרן ואנסה להעביר שיעורים של כישורי חיים, ומהשנה השנייה כבר אשתבץ.
חשוב לי להעניק לנוער בסיכון אמון במערכת החינוך, להיות דמות משמעותית עבורם. התלמידים שלי שומרים איתי קשר גם אחרי שסיימו לימודים, בצבא ובאזרחות. כשאני חושבת על עבודה בברנקו וייס, ברור לי שאני אביא את עצמי סביב השעון. מבחינתי זאת הגשמת חלום לעבוד עם הנוער ולגרום להם להאמין בעצמם ובממסד. בכל המחזורים שלימדתי בתעופה וחלל כולם סיימו עם מאה אחוז הצלחה בבגרויות, שזה לא מובן מאליו".
למה בשונה מבתי ספר אחרים כל כך חשוב לך הקשר הרציף גם בשעות לא שגרתיות?
"ממבט שלי, חובה להיות פנויה ובשבילם 24 שעות. בלתי ניתן לקיים קשר איכותי ומשמעותי שמסתיים בגבולות כיתה, צריך לשמור עליהם ולהיות דמות שמכירה אותם, צריך לדעת מה הם עושים אחר הצהריים, צריך להבין שגם כשיש נער שמצליח יפה להשתלב בכיתה, בסוף בערב הוא חוזר לחבר'ה שלו, למה שהוא מכיר. בימי חמישי תמיד נהגתי להתקשר אליהם ולומר להם שאם הם נוהגים, אין מצב שהם שותים. הם יודעים שאני דואגת להם, ומיוזמתם תמיד שולחים לי תמונות שהם במסיבות. נהגתי להביא את התלמידים אליי לבית לתגבורים. בשביל זה הוצאתי אישורים מיוחדים. אני מגיעה עם הרכב לבית של ילד שלא הגיע למבחן, דופקת בדלת ואומרת לו: "קום לבגרות". זאת האהבה שלי".
אחרי 17 שנה עם נוער בכיתות מקדמות וריכוז שכבות, יש סיפור אחד שריגש אותך במיוחד?
"אין סיפור אחד, יש המון. אני מאוד מתרגשת לראות את התלמידים שלי מתגייסים לצה"ל ומשרתים בשירות משמעותי. אני גאה כשהם מתמידים ומצליחים עם הכלים שקיבלו. נרגשת מכך שבנינו אמון בממסד ויצרנו אצלם מוטיבציה והתמדה. כל מסיימי המחזורים שהיו לי שומרים איתי על קשר. הכי מרגש היה כששי שבו פתח את מרכז הצעירים כדי ללמוד, ואז הגיעו לשם תלמידים מהשכבה שאותה ריכזתי, כאלה שהיו במקום לא פשוט, התקשו להוציא בגרות, והיום הם לומדים הנדסאי חשמל. הכי מרגש לראות אותם ממשיכים לצמוח".
סיפוק עצום
בזמן שאנו משוחחות, אימהות ותלמידים מתקשרים לקרן, והיא משיבה לכולם. "תמיד אני זמינה עבורם", היא אומרת ומראה לי שתלמיד ותיק שלח לה הודעה מרגשת אחרי שסיים ללמוד אצלה. בהודעה הוא כתב לה: "תודה רבה על הכל! על אמונה, חום ואמון. תודה שנתת לי כוחות להאמין בעצמי. שהיית איתי כשביקשתי, וגם כשלא ביקשתי. בחיים לא יצא לי לדבר ולהכיר מורה כמוך, מורה לא של לימודים, ציונים והתנהגות, אלא מורה לחיים נטו, לשתף בהכל, לסמוך ואני אומר באמת תודה רבה. עברתי הרבה מורים ומורות, איבדתי את האמון במערכת החינוך, ואת מחזירה לי אותו. סומך ומעריך". קרן מקריאה לי את ההודעה ואומרת: "זהו, מבחינתי אני לא צריכה כלום יותר מהתחושה הזו שתלמיד מרגיש שמישהו האמין בו והוא מצליח. הכי מספק זה לדעת שהוא כבר לא תלוי בי יותר, אלא היום נותן אמון במערכת".
למה רק עכשיו?
"זו שאלה ששאלו אותי גם במכרז. הכלים הניהוליים שקיבלתי בתעופה וחלל כרכזת, אלו כלים שלא הייתי מקבלת בבית ספר אחר. לצד זאת, החינוך של הנוער ולהיות איתם בשטח, הצמיחו אותי ועשו אותי מי שאני היום. הייתי שני מחזורים רכזת שכבה, וזו עבודה קשה של מערכת חינוך עם ממשקים רבים – תלמידים, הנהלה, מורים מקצועיים והורים. הסיבה שלא עזבתי היא כי היה לי טוב. לא הייתה חסרה עבודה בשטח, הייתי בשטח כל הזמן.
כשיפעת נדב עזבה לפני מספר שנים, ריכזתי שנה ראשונה והרגשתי שאני עדיין לא בשלה. היו לי ילדים קטנים בבית, הייתי במקום אחר, ועכשיו זה הזמן שלי. אני יודעת שזאת עבודה שואבת. הייתי סגנית מנהלת יחד עם שירן כהן בעמל תעופה וחלל, בית ספר שעבר משברים גדולים. אני נמשכת לעבודה עם גיל תיכון, פחות חטיבה ויסודי. כששאלו אותי מה אעשה במידה ולא אעבור את המכרז לניהול ברנקו וייס, עניתי שאני נשארת בתעופה וחלל כי טוב לי מאוד בבית הספר. לא ברחתי. אני גם בימים אלו בניתי את המערכת לשנה הקרובה לתעופה וחלל, אני לעולם לא עוזבת דבר באמצע. כשיצא המכרז הפעם, ידעתי שאותו אני לא מפספסת. בדיוק סיימתי תואר שני, והייתי חייבת לעשות ולהעז".
מה חשוב לך לעשות בבית הספר?
"לנתב דרך. יש באופק ברנקו וייס צוות מאוד מאוד איכותי, וחשוב לי ליצור קודם כל למורים שייכות לבית הספר, שהמורים ירגישו בתוך קהילה. אני מכירה אותם באישיות שלהם, ובאמת שמדובר באנשים מדהימים. חשובה מאוד נוכחות מנהל בשטח, וזו גישה נכונה גם כלפי הנערות והנערים. להיות בשטח ולא במשרד, את זה לא צריך ללמד אותי, אני כזאת. המשרד יחכה. אני רוצה לסדר פדגוגיה. בני נוער מרגישים כשיש מנהלת שנכנסת רק למשמעת, ואני לא כזאת. אני רוצה להכניס משחקים בהפסקות, שפה אחידה, שייכות, שפה מכבדת. אני רוצה פעם בחודש להיכנס לכל כיתה ולברך את ילדי החודש בברכת יום הולדת, מול כל הכיתה, יש לזה משמעות. לעבוד עם הנוער זה לדעת לשלב בין הצבת גבולות ברורים, גם בקשיחות, לבין לתת להם להבין שאנחנו שם בשבילם, אוהבים אותם. קשיחות עם רגישות.
אני מאוד רוצה ללמד מתמטיקה, ויודעת שבשנה הראשונה זה יותר קשה. אעביר חינוך בשעות לא פורמליות במערכת. חשוב לי להרגיש אותם, להכיר כל נער. לשם זה, אצטרך להיכנס לכיתות, כדי שיבינו שאני באה מהשטח. אי אפשר לעמוד בשער בלבד, לומר בוקר טוב ולצפות שהם יצרו איתי קשר. חובה להעביר שיעורים, להכיר אותם, לשוחח איתם.
בבית הספר יש צוות טוב, ואין כמעט ונדליזם. יש שם משהו נפלא - כשהמקום קטן והתלמידים בונים יחד עם אב בית את הפרגולה והספסלים, הם מרגישים שהם חלק מזה. הם בנו במו ידיהם, ושום דבר לא נקנה, ולכן זה זה ברור שהם לא ישחיתו. אני כבר מחכה בקוצר רוח לראשון לספטמבר. מחכה לעמוד בשער ולפגוש את התלמידים. כך גם עשיתי כרכזת שכבה. אני מתרגשת מאוד, מגיעה עם המון אנרגיות והמון תשוקה. קשה לי לעזוב את יהודית אילוק, מנהלת תעופה וחלל, שהיא מנהלת מדהימה, ואת שירן כהן, הסגנית שיחד איתי והחברה הכי טובה שלי. אנחנו שתינו מגיעות יחד מחינוך מיוחד, ריכזנו שכבה יחד, אנחנו אוזן קשבת ותמיכה גם אחת לשנייה וגם לתלמידים שלנו".
מה תרצי שאאחל לך?
"שיצליח, שתהיה אווירה טובה. לעצמי אאחל להרגיש משמעותית עבור המורים והתלמידים. למורים ולתלמידים אאחל להגיע לעבודה ולבית הספר בשמחה ובכייף. שתהיה לנו שנת לימודים שקטה".
