ממעלה אדומים להודו: מסע יזמי משנה חיים
ציון אוריאלי וגפן בן שמעון, תלמידי כיתה ח’ מחטיבת הביניים עמל דקל וילנאי, שבו ממשלחת ייחודית של מיזם PICO KIDS – עם תובנות על יזמות, תרבות, אומץ ואנגלית, ועם הוכחה שגיל צעיר אינו מגבלה כשיש חזון
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
דלית מור
כתבת מגזין וחדשות בעיתון זמן מעלה
ציון אוריאלי וגפן בן שמעון, תלמידי כיתה ח’ בחטיבת הביניים עמל דקל וילנאי, שבו לאחרונה מהודו, שם השתתפו במשלחת ייחודית שמנתה 14 ילדים בלבד במסגרת מיזם PICO KIDS. השניים חזרו עם חוויות יוצאות דופן, תובנות עמוקות, ובעיקר עם תחושה ברורה שמדובר במסע משנה חיים.
PICO KIDS הוא מיזם חברתי-חינוכי ירושלמי השואף להצמיח את דור המנהיגים, היזמים ואנשי הטכנולוגיה הבא של ישראל. התוכנית פועלת בבתי ספר ובמרכזי למידה, ומעניקה לבני נוער כלים מעולמות ה-STEM – מדע, טכנולוגיה, הנדסה ומתמטיקה – תוך דגש על חשיבה יצירתית, יזמות ועבודת צוות.
גולת הכותרת של התוכנית היא היכולת לקחת בעיה עולמית אמיתית, כמו משבר המזון או שינויי האקלים, ולנסות להתמודד עמה באמצעות פתרונות יזמיים. המשלחת להודו מהווה את “קפיצת המדרגה” של התוכנית: מעבר מהמעבדה הממוזגת אל השטח המאתגר, שיתוף פעולה עם בני נוער ממדינות אחרות, והוכחה לכך שהיצירתיות הישראלית יכולה לסייע לקהילות בכל מקום בעולם.
הדרך להודו החלה בהכנה אינטנסיבית שנמשכה חודשים, וכללה לימודי חקלאות, בניית פרזנטציות באנגלית, עמידה מול קהל וגיבוש הקבוצה. גפן מספר: “בהתחלה לא כל כך הבנו מה זה. הציעו לי להצטרף וזה נשמע מטורף – לנסוע להודו בלי הורים. הרבה ילדים נרתעו בדרך כי זה הפחיד אותם. אני החלטתי ללכת על זה והמלצתי גם על ציון.”
ציון מוסיף כי אחרי החוויה מעבר לים, הוא הבין עד כמה חשובה השפה האנגלית. “האנגלית שלי לא הייתה משהו, אבל נתנו לי צ’אנס. בוא נגיד שכדי להגיד ‘כן’ למשהו כזה צריך הרבה אומץ. בסוף קפצתי למים ופשוט למדתי תוך כדי תנועה. היום אני אומר – תשקיעו באנגלית, זה הכי חשוב שיש.”
המשלחת נחשפה לניגודים הקיצוניים של הודו: מלינה במלון מפואר במומביי ועד ביקור בכפרים נידחים באזור עראקו (Araku). גפן משתף: “הזדעזענו מהתנאים שם. אנשים גרים ואוכלים בתנאים שבקושי אפשר לדמיין.” ציון מוסיף: “מה שהכי הפתיע אותי זה שהם היו ממש מאושרים. במצב שלהם זה נראה בלתי אפשרי, אבל יש להם סוג של ‘אין להם כלום ויש להם הכול’. זה גרם לי להבין שאפשר להיות מאושר גם עם מעט. וגם הריח שם היה מאוד קשה – אמרנו שאנחנו מתגעגעים לריח של ישראל.”
ציון מתאר גם את הקשיים היומיומיים: “בהתחלה מאוד קשה להתרגל לצחצח שיניים רק במים מזוקקים. גם המבטא שלהם באנגלית – אף אחד לא הבין אותם בהתחלה. אפילו דוברי האנגלית שהיו איתנו בקבוצה לא הבינו מה הם אומרים. זה שוק רציני.”
במסגרת התוכנית השתתפו הנערים בתחרות בנושא “חקלאות משקמת”. במהלך הסמינר בהודו התפצלו ציון וגפן לקבוצות עבודה שונות, כשכל קבוצה התמודדה עם אתגר חקלאי אחר המעסיק את החקלאים המקומיים.
ציון והקבוצה שלו בחרו להתמקד במאבק באובדן מזון (Food Loss). “חקרנו וגילינו שחלק עצום מהיבול החקלאי בהודו נרקב עוד לפני שהוא מגיע ללקוח,” הוא מסביר. הקבוצה פיתחה פרוטוטייפ – אב-טיפוס – של רכב שינוע חכם, השומר על טמפרטורה ותנאים אידיאליים למזון לאורך הדרך. הרעיון היה כה יצירתי, שקבוצתו של ציון קטפה את הפרס על הרעיון המקורי ביותר.
גפן, לעומת זאת, התמקד בהתמודדות עם נזקי המונסונים. “התמקדנו בבעיית הגשמים העזים שמציפים והורסים את שדות האורז,” הוא מספר. הקבוצה עבדה על פתרונות טכנולוגיים שיאפשרו לחקלאים להגן על השדות מפני הצפות פתאומיות ולצמצם את הנזק הכלכלי הכבד ליבול האורז, המהווה מקור מזון מרכזי באזור.
מעבר לאתגרי היזמות, נחשפו הנערים גם לעולם החקלאות והייצור המקומי. “היינו בכפר שיש בו גידולי קפה, ויש בתי קפה עם הקפה שלהם בכל העולם,” מספר גפן. “עוד לפני שהגענו לכפר, היינו בבית קפה בבומביי שמגיש את הקפה שלהם. היינו בג’ונגל, ראינו את גידולי הקפה, את המקומיים עובדים שם, היינו גם במפעלים ולמדנו איך מפול קפה שתלוי על עץ מקבלים קפה לשתייה. אפילו טעמנו קפה בתוך מאכלים הודיים.”
מעבר לטכנולוגיה ולחקלאות, הפכו ציון וגפן גם לשגרירים תרבותיים. הם קנו בגדים הודיים מסורתיים, למדו ריקודים מקומיים, אך גם דאגו להשאיר חותם ישראלי. “כל יום היה לנו סמינר שבו הכרנו הודים ודיברנו איתם,” מספר גפן. “למדנו על התרבות שלהם, על התלבושות, על הכול. זה עולם אחר לגמרי מישראל.”
“לימדנו אותם מילים בעברית והם לימדו אותנו בהינדית,” מוסיף ציון. “ניסינו להגיד ‘שרה שרה שיר שמח’, והם לימדו אותנו משהו דומה בהינדית. שרנו את השיר ‘ה’ יתברך’ והמצאנו לו ריקוד – 60 ילדים הודים הקיפו אותנו כדי ללמוד אותו. לימדנו אותם גם לרקוד הורה, ולשחק טאקי, והם לימדו אותנו משחק הודי.”
עם חזרתם למעלה אדומים, שבו השניים בוגרים יותר, מודעים יותר ובעיקר מלאי מוטיבציה. הם הוכיחו שגיל הוא רק מספר כשמדובר ביזמות, ושאומץ הוא המפתח לפתיחת דלתות בעולם. “הבנתי שהאנגלית היא הדבר הכי חשוב. אי אפשר להצליח בלי זה היום,” מסכם ציון, ומוסיף תובנה מהמפגש עם הילדים בכפרים: “תמיד חשוב להיות שמח במה שיש לך.”
גפן מוסיף: “אם הייתי לוקח משהו מהם – זה שהם תמיד אדיבים ונחמדים. מהחוויה עצמה למדתי המון, כולל עמידה מול קהל. זאת חוויה שלעולם לא אשכח.”
מנהלת בית הספר, בר מעוז, מסכמת בגאווה:
“תלמידי חטיבת הנעורים מצטרפים בשנים האחרונות למשלחות נוער לתרבויות אחרות. הם כבר הספיקו להיות בדובאי, באפריקה ועכשיו – גם בהודו. התלמידים עוברים הכנה אינטנסיבית וארוכה, מגבשים קבוצות עבודה ויכולת עמידה והצגת רעיון בפני קהל, כדי לייצג ולהתגאות בבית הספר, בעיר ובמדינה. מרשים, משמח ומרגש לראות אותם מייצגים את המדינה מתוך חוסן לאומי והכרת תודה.”
עוד היא מוסיפה: “התלמידים חוזרים עמוסי חוויות וסיפורים, מדגישים כמה הם מוקירים את חייהם ואת הלמידה בבית הספר, ומודים על הזכות להכיר עולמות רחוקים כבר בגיל הזה, כשאנו הגב שלהם ומלווים את צעדיהם. חטיבת הנעורים דקל וילנאי מעודדת אותם להרחיב אופקים, להיפתח, להתנסות וללמוד באופן חווייתי. כפי שאני נוהגת לומר – ללמוד אפשר בכל מקום ומכל אדם.”
“לתלמידינו יש דלתות רבות לעבור דרכן,” מסכמת בר מעוז. “משלחות נוער הן אחת מהן – מיוחדת מאוד, כי עולם חדש נפתח בפניהם הלכה למעשה. ציון וגפן, תלמידי כיתות המנהיגות, ייצגו אותנו בהודו בגאווה, עסקו במדעי כדור הארץ, ביזמות חקלאית ובחוסן לאומי. כל אחד בדרכו שבר שיא אישי וצמח. כעת אנו כבר מתכוננים למשלחת הבאה – והפעם לאפריקה.”
