בר מעוז עולה כיתה
מורה, מחנכת, רכזת שכבה וכעת מנהלת השש-שנתי: בר מעוז חוזרת לתיכון שנתן לה את ההזדמנות הראשונה ומחליפה את דינה זייצב. בריאיון ראשון היא מדברת על השותפות ההכרחית עם ההורים, השילוב בין מורשת לטכנולוגיית חלל, ומסבירה למה חטיבת ביניים היא ממש לא "תחנת מעבר". ראש העיר גיא יפרח ומנהל אגף החינוך הראל הורביץ מברכים: "מנהיגה עם לב רחב שרואה כל אדם"
פורסם בתאריך:
אחרי שמונה שנים שבהן הובילה את חטיבת הנעורים של עמל דקל וילנאי, בר מעוז מונתה השבוע למנהלת השש שנתי ותקבל לידיה את ניהול התיכון, שם תחליף את דינה זייצב.מי שהחלה את דרכה בעולם ההייטק ובאגף התקשוב של משרד החוץ, עשתה הסבה לחינוך, התחילה בבית הספר כמורה וכמחנכת, וכעת חוזרת להוביל את המקום שנתן לה את ההזדמנות הראשונה. בריאיון אישי היא מספרת על הילדות שעיצבה אותה, על ההחלטה לעזוב קריירה יציבה, על גיל הנעורים, על דור ה-AI, ועל שתי המילים שמסכמות עבורה את הכול: בית ושייכות.
כשבר מעוז מתבקשת לחזור אל עצמה כתלמידה בחטיבה, היא אינה מתחילה בציונים, במורים או בזיכרונות שגרתיים של גיל ההתבגרות. היא חוזרת אל הבית, אל מציאות משפחתית מורכבת שליוותה את שנות ילדותה ועיצבה אותה כבר בגיל צעיר. "בחטיבה גיל משמעותי מאוד", היא אומרת, ואז חוזרת כמה שנים לאחור. "האמת היא שנולד לי אח חולה. אני הבכורה, והוא נולד בדיוק כשעליתי לכיתה א'. אני חושבת שרוב היסודי היינו עסוקים בזה בבית. זה הסיט את הקשב שלי".
רק כשהגיעה לחטיבה, לאחר שכבר היה ברור שאחיה בסדר, היא הרגישה שהיא מצליחה להיות נוכחת באמת. "בחטיבה, שכבר ידענו שהוא בסדר, פתאום נכחתי יותר", היא מספרת. "פיזית כמובן שתמיד הייתי, אבל נכחתי בתהליך הלמידה, והגעתי לחטיבה בוגרת מאוד בעקבות הילדות שהייתה לי. ידעתי דבר או שניים על החיים". המשפט הזה, שנאמר כמעט בלי דרמה, מסביר לא מעט על הדרך שבה היא מביטה היום על תלמידים. מבחינתה, ילד או נער אינם רק תעודה, הישג, התנהגות או שיעור. מאחורי כל אחד מהם יש בית, סיפור, רגישות, התמודדות ומערכת שלמה של נסיבות שלא תמיד נראות לעין.
השבוע נסגר עבור מעוז מעגל מקצועי ואישי משמעותי במיוחד. לאחר שמונה שנים שבהן ניהלה את חטיבת הנעורים של עמל דקל וילנאי, היא מונתה למנהלת השש שנתי. במסגרת התפקיד החדש היא תוביל את הרצף החינוכי כולו, כאשר עיקר השינוי הוא קבלת ניהול התיכון עמל דקל וילנאי, שם היא מחליפה את דינה זייצב. עבור מעוז אין מדובר רק בקידום ניהולי, אלא בחזרה אל התיכון שבו קיבלה בתחילת הדרך את ההזדמנות הראשונה שלה להיות מורה ומחנכת.
"הגעתי לעולם החינוך מעולם ההייטק"
המסלול של מעוז אל עולם החינוך לא היה צפוי. לפני שנכנסה לכיתה כמורה וכמחנכת, היא עבדה בעולם אחר לגמרי, עולם של מערכות מידע, תכנות, ניתוח מערכות וטכנולוגיה. "הגעתי לעולם החינוך מעולם ההייטק", היא מספרת. "עבדתי באגף התקשוב במשרד החוץ, ובין השאר נסעתי לנציגויות שלנו בחו"ל ללמד על תוכנות מחשוב שפיתחנו במשרד החוץ".
זו הייתה קריירה מסודרת, מקצועית ומאתגרת. היא עסקה בטכנולוגיה, עבדה בתוך מערכת ממלכתית חשובה, נסעה לנציגויות ישראל בעולם והדריכה אנשים על מערכות שפיתחו במשרד. לכאורה, זה היה מסלול ברור עם אופק מקצועי. אלא שבמקביל לעבודה הזו, מעוז החזיקה עולם נוסף, שהלך ותפס מקום עמוק יותר בחייה. במשך שנים היא התנדבה בחינוך בלתי פורמלי, ושם, במפגש עם בני נוער, התחיל אצלה שינוי.
בר מעוז עם ראש הממשלה בנימין נתניהו, שר החינוך יואב קיש וראש העיר גיא יפרח, בכנס בתיכון דקל וינלאי
"במקביל התנדבתי שנים בחינוך א-פורמאלי, ונדלקתי. אהבתי את הקשר עם הנוער, את השיח בגובה העיניים ואת יכולת ההשפעה והיותך מבוגר משמעותי. עם ההתאהבות בא הרצון להפשיל שרוולים ולהתגייס לחינוך, כן, זה ממש גיוס". הבחירה במילה "גיוס" אינה מקרית. מבחינתה, מי שנכנס לחינוך מתחייב להיות שם עבור תלמידים ברגעים שבהם הם מתעצבים, בודקים גבולות, מחפשים זהות וזקוקים למבוגר משמעותי שיראה אותם באמת.
העולם הטכנולוגי ממשיך ללוות אותה גם היום, רק בתוך הקשר אחר. היכולת לחשוב מערכתית, להתבונן קדימה, להבין שינויים ולהטמיע תהליכים, הפכו בהמשך לכלים ניהוליים וחינוכיים. אלא שהפעם המערכת אינה תוכנה, אלא בית ספר; והמשתמשים אינם עובדי נציגויות, אלא תלמידים, מורים, הורים וקהילה שלמה.
"תוך כדי בית, משפחה ושלושה חמודים"
ההחלטה לעזוב את עולם ההייטק ולעבור לחינוך לא התקבלה בתקופה ריקה מאחריות. מעוז הייתה כבר בתוך חיים מלאים, עם בית, משפחה ושלושה ילדים. "תוך כדי בית, משפחה, שלושה חמודים, מתבגרים אישיים שלי ושל שי בעלי, החלטתי לעשות הסבה מתכנות וניתוח מערכות לחינוך כיתה", היא מספרת. "מורה להיסטוריה ולאזרחות, תחומי דעת מעניינים ומרתקים, דינמיים ומעוררי מחשבה ופעולה".
המשפט הזה מחזיק בתוכו את המורכבות של המהלך. לא מדובר בצעד שנעשה בתחילת החיים, לפני מחויבויות, אלא בהחלטה להתחיל מחדש תוך כדי משפחה, זוגיות ואמהות. היא לא רק החליפה מקצוע, אלא עברה מעולם שבו המדדים ברורים יחסית לעולם שבו העבודה מתרחשת בתוך קשרים אנושיים, תהליכים ארוכים, הצלחות קטנות ולעיתים גם התמודדויות מורכבות. הבחירה בהיסטוריה ובאזרחות אינה מקרית עבורה, משום ששני התחומים הללו, כפי שהיא מתארת, מעוררים מחשבה ופעולה, ומאפשרים לדבר עם תלמידים על זהות, חברה, אחריות, זכויות, חובות ומקומו של האדם בתוך קהילה ומדינה.
היותה אמא למתבגרים מלווה את תפיסתה החינוכית. היא אינה מדברת על בני נוער רק כמנהלת או כמחנכת, אלא גם כאמא שחיה את השאלות האלה בבית. הביטוי "המתבגרים האישיים שלי" מגלה את נקודת המבט הכפולה שלה: מצד אחד מי שמובילה מערכת חינוכית ופוגשת מאות תלמידים, ומצד שני מי שמכירה מקרוב את הצד של ההורים, את הדאגות, את ההתלבטויות ואת הצורך לדעת שהילדים נמצאים במקום בטוח, מצמיח ומחזיק.
מתוך המקום הזה היא מדברת על השותפות שבין בית הספר לבין ההורים. "עולם החינוך הוא המסדרון בין התקופות", היא אומרת. "הוא הגשר בין הגם מסכים וגם אנשים, הוא יחד עם ההורים יכולים להוות לילד קרקע איתנה ופוריה לצמוח מתוכה". זו אחת האמירות המרכזיות שלה. בית הספר, בעיניה, אינו אמור להחליף את הבית ואינו יכול לפעול לבד. ההורים אינם גורם חיצוני או מי שמגיעים רק כשיש בעיה. הם שותפים ליצירת הקרקע שעליה הילדים גדלים.
"חינוך כיתה היה מבחינתי הגשמת חלום"
לאחר ההסבה המקצועית הגיעה מעוז לתיכון עמל דקל וילנאי. מי שקיבל אותה אז היה הראל הורביץ, מנהל התיכון באותם ימים. היא זוכרת היטב את השיחה ההיא, ובעיקר את הרגע שבו קיבלה את ההזדמנות הראשונה להיות לא רק מורה, אלא גם מחנכת. "לאחר ההסבה הגעתי להראל", היא מספרת. "רגע לפני שיצאתי מהשיחה הוא שאל אם מעניין אותי גם חינוך כיתה. זה היה מבחינתי הגשמת חלום. מאז אני חיה את החלום".
חינוך כיתה, מבחינתה, היה לב העניין. לא רק ללמד היסטוריה או אזרחות, אלא להיות דמות שמלווה תלמידים לאורך זמן, מכירה אותם, רואה את השינויים שהם עוברים ויכולה להיות עבורם נוכחות משמעותית. מאז אותה שיחה היא עברה כמעט כל תחנה אפשרית בבית הספר: מחנכת, מורה להיסטוריה, מורה לאזרחות, רכזת שכבה, חברת הנהלה, מנהלת חטיבת הנעורים וכעת מנהלת השש שנתי.
במובן הזה, המינוי החדש אינו מציב אותה במקום זר. היא חוזרת אל אותו תיכון שבו התחילה את דרכה החינוכית, אך הפעם בתפקיד הבכיר ביותר. היא מכירה את בית הספר מבפנים, לא רק דרך חדר המנהל אלא דרך הכיתה, חדר המורים, ריכוז השכבה, הנהלת בית הספר וחטיבת הנעורים. זהו מסלול של צמיחה פנימית, שבו התפקיד החדש נשען על שנים של עבודה יומיומית בתוך המערכת, על היכרות עם תלמידים, עם צוותים, עם הורים ועם התרבות הבית ספרית שנבנתה לאורך השנים.
"בית ושייכות"
מעוז מדברת על שייכות לא כמושג תיאורטי, אלא כחוויה שצריכה להיות מורגשת במסדרונות, בכיתות, בחדר המורים ובקשר עם ההורים. כאשר ביקשו ממנה לסכם את כל השנים שלה בבית הספר בשתי מילים, היא לא בחרה במונחים ניהוליים או חינוכיים גדולים, אלא במילים הפשוטות והמדויקות מבחינתה: "בית, גם עבור הצוות, גם עבור התלמידים, גם עבור ההורים הרבה פעמים, ושייכות. שאם אנחנו מרגישים שייכים למקום הזה, זהו, כולנו יוצאים נשכרים".
האמירה הזו אינה סיסמה עבורה. היא חוזרת בדרכים שונות כמעט בכל תחנה במסלול שלה: בילדות שבה למדה מהי מציאות משפחתית מורכבת, בהתנדבות שבה גילתה את הכוח של קשר עם נוער, בחינוך הכיתה שראתה בו הגשמת חלום, ובניהול חטיבת הנעורים שבה ביקשה ליצור מרחב שבו תלמידים וצוותים מרגישים חלק ממשהו רחב יותר.
השייכות, מבחינתה, אינה רק תחושה נעימה. היא תנאי לצמיחה, ללמידה, לאמון וליכולת של תלמידים ואנשי צוות להביא את עצמם באמת.
"סמכתי על הצוות, ועשיתי נכון"
אם יש נושא אחד שחוזר בדבריה של מעוז יותר מכל, זהו הצוות. היא אינה מציגה את ההצלחה של חטיבת הנעורים כהישג אישי שלה בלבד, אלא כתוצאה של עבודה משותפת. כאשר נשאלה איזו עצה הייתה נותנת לעצמה ביום הראשון כמנהלת, היא השיבה בלי היסוס: "שזה שסמכתי על הצוות, עשיתי נכון".
היא מסבירה זאת באופן פשוט: "ידעתי שההון האנושי, בטח פה בחטיבה, אלוף, ובו צריך להשקיע כי הוא הבסיס לכל מה שקורה כאן. וזה היה נכון וזו ראייה חשובה למנהל". מבחינתה, מנהל טוב אינו מי שמחזיק הכול לבדו, אלא מי שמזהה את האנשים סביבו, נותן בהם אמון, מאפשר להם להוביל ומבין שהמערכת בנויה עליהם.
בדבריה לקראת כניסתה לתפקיד החדש היא מרחיבה את אותו רעיון. "חטיבת דקל וילנאי היא צוות", היא אומרת. "מורים, מנהלה, הנהלה, תומכות הוראה, כולם יחד מובילים תחומי דעת ועניין מתוך סקרנות ומבט אל עתיד התלמידים בעולם של שינויים וחוסר ודאות". גם כשהיא מדברת על המעבר לניהול השש שנתי, היא מדגישה את שני הצוותים שאיתם תפעל: צוות חטיבת הנעורים וצוות החטיבה העליונה. "כל צוות מוביל בדרכו וכל מורה ובעל תפקיד בתחומו, אלוף".
במקום שבו קל לדבר על ניהול במונחים של יעדים, מדדים, מבנים ותוכניות, מעוז חוזרת שוב ושוב אל האנשים. לא מפני שהיעדים אינם חשובים, אלא מפני שבעיניה הם אינם יכולים להתממש בלי ההון האנושי שמחזיק את בית הספר בכל יום מחדש. המורים, אנשי המנהלה, ההנהלה ותומכות ההוראה הינם הרקע לעשייה החינוכית, אלא העשייה עצמה.
"לא רציתי לעזוב את התיכון"
לפני שמונה שנים הגיעה אחת התחנות המשמעותיות ביותר במסלול שלה. באותה תקופה הייתה רכזת שכבה בתיכון. הראל הורביץ קרא לה לשיחה והודיע לה שהיא עוברת לחטיבה. "לא היו לי הרבה ברירות", היא מספרת בחיוך. "הראל, שהיה מנהל התיכון, כשהוא ראה מהלכים קדימה סמכנו עליו לגמרי. הוא קרא לי ואמר: בסוף השנה הזו את הולכת לחטיבה. המנהלת שם פורשת ואת נכנסת".
התגובה הראשונית שלה הייתה הסתייגות ברורה. "אמרתי לו: מה? לא רוצה לעזוב את התיכון. איך הם יקשיבו לי, הקטנים?" החשש היה אמיתי. היא אהבה את התיכון, הכירה את הגיל, והמעבר לעבודה עם תלמידים צעירים יותר נראה לה בתחילה כמו יציאה מאזור מוכר. אלא שדווקא שם, במקום שלא תכננה להגיע אליו, היא מצאה אחד הפרקים המרכזיים בחייה המקצועיים.
"מרגע שהגעתי, זהו, הקסם קרה", היא אומרת. "זה גיל מדהים. לא סתם אנחנו כבר לא נקראים חטיבת ביניים אלא חטיבת נעורים. גיל הנערות הוא גיל שכל כולו להסתקרן ולעבור תהליך וללמוד על עצמך ולחזק את עצמך. אני מוקסמת מהגיל הזה". בדבריה היא מדייקת את התפיסה: "גיל הנעורים הוא לא אמצע או ביניים. הוא גיל מרכזי, משמעותי, בו מתעצבת לה זהות בעולם משתנה".
ההבדל בין "ביניים" לבין "נעורים" אינו סמנטי בלבד. מבחינת מעוז, המילה "ביניים" מצמצמת את החשיבות של הגיל הזה, כאילו מדובר בתחנת מעבר בדרך למשהו אחר. היא רואה בו גיל מכריע בפני עצמו, זמן שבו תלמידים שואלים שאלות על עצמם, על מקומם, על הערכים שלהם ועל העולם שאליו הם גדלים. זהו גיל שבו הסקרנות, המבוכה, הצורך בשייכות והרצון בעצמאות מתקיימים יחד, ולכן הוא דורש מבית הספר רגישות, גבולות, מרחב בטוח והרבה מאוד אמון.
"הרגשתי שאני צריכה להיות שם עבורו"
כאשר מעוז נשאלת אם יש תלמיד או תלמידה שהיא זוכרת במיוחד לאורך השנים, היא מנסה תחילה להימנע מבחירה. "האמת שנראה לי שאת כולם יש לי איזשהו חיבור אליהם", היא אומרת. אבל לאחר מכן היא מספרת על תלמיד אחד שנשאר איתה בקשר עד היום, וסיפורו ממחיש היטב את הדרך שבה היא מבינה את תפקיד המחנכת.
"יש תלמיד אחד מאוד מאוד מיוחד שעד היום בקשר איתי", היא מספרת. "הוא אפילו מתחתן בקרוב, הזמין אותי לחתונה. הרגשתי ישר מההתחלה שהוא צריך את התמיכה". לדבריה, מדובר בצעיר ערכי, לוחם, שהחיים לא תמיד חייכו אליו, וגם המדינה לא תמיד קיבלה אותו כפי שראוי היה. "הוא לוחם והוא תרם המון למדינה, והוא די חטף סטירות לחי מהמדינה", היא אומרת. "הרגשתי שאני צריכה להיות שם עבורו גם הרבה אחרי שסיים את לימודיו אצלי".
"עד היום הוא בקשר איתי. הוא מגיע אליי עם זר פרחים מעת לעת, הוא מרגש אותי מאוד, וחשבנו יחד על הרבה מהלכים שלו בחיים. היום הוא לומד לרפואה". בתוך הסיפור הזה נמצאת אולי תמצית החינוך מבחינתה: להיות מבוגר משמעותי, לראות תלמיד מעבר לרגע הנוכחי, להמשיך להאמין בו גם כשחייו כבר מתרחשים מחוץ לשערי בית הספר.
הסיפור הזה גם מציב מראה לסוג ההשפעה שמעוז מחפשת. לא רק הישג רגעי, לא רק ציון טוב, לא רק תעודה בסוף שנה.
מבחינתה, הקשר החינוכי נבחן גם ביכולת שלו להישאר משמעותי לאורך זמן, ברגעים שבהם תלמיד הופך לבוגר, ללוחם, לסטודנט, לאדם שבונה את חייו ועדיין זוכר שהיה מי שעמד לצידו.
"הדור היום יודע להסתגל לחוסר ודאות"
מעוז מסתכלת על בני הנוער של היום לא במבט נוסטלגי ולא במבט מאשים. היא רואה דור שחי בתוך מציאות מורכבת, מהירה ורוויית מסכים, אבל גם דור בעל יכולות הסתגלות גבוהות.
"הדור היום יודע להסתגל לתנאי חוסר ודאות יותר מכפי שאנו היינו", היא אומרת. "הוא נכון לבאות, מעריך ידע זמין, רעיונות, יצירתיות, כנות, וגם מסורת בריאה וריטואלים".
היא אינה מתעלמת מהמחירים של העולם הדיגיטלי. "מחד הוא ניזון מתקשורת זורמת ברשתות, ומנגד מבין שלמפגשי אדם לאדם, עיניים ומה שביניהן, אין תחליף", היא אומרת. בעיניה, בני הנוער אינם זקוקים רק לעוד ידע או לעוד טכנולוגיה. הם זקוקים גם למבוגרים שיציבו גבולות, יסייעו להם להתמודד עם הצפה ויזכירו להם שיש ערך למפגש אנושי אמיתי.
"הוא משווע לעידוד ביצירת מסגרת שתיתן גבולות להצפה העולה מהשימוש במסכים, הצפה שמאיימת לגלוש לו מבין האצבעות, וזה מוערך ומבורך", היא מוסיפה. כאן חוזרת שוב תפיסת ההורים כשותפים. בית הספר, לשיטתה, יכול להיות גשר בין תקופות, אך עליו לעשות זאת יחד עם הבית, מתוך הבנה שהילדים זקוקים לקרקע יציבה בעולם משתנה.
"בין מה שהיה לפני ה-AI למה שעוד צפוי לנו"
הרקע הטכנולוגי של מעוז ניכר היטב בדרך שבה היא מדברת על עתיד החינוך. היא אינה נבהלת מהבינה המלאכותית ואינה מתייחסת אליה כאל אופנה חולפת, אלא כאל שינוי עומק שמחייב את בתי הספר לחשוב אחרת. "אנחנו בעולם חדשני שהוא עצמו תקופת ביניים בין מה שהיה לפני ה-AI ומה שכנראה עוד צפוי לנו בעקבותיו".
בדקל וילנאי, היא מספרת, החדשנות אינה נשארת ברמת הכותרת. "בימים אלו ניסוי שפיתחנו בבית הספר נמצא בתחנת החלל הבינלאומית ומופעל על ידי אסטרונאוטים", היא אומרת. "מדי שנה אנו עוסקים בתחום סינגולרי אחר, יזמות בתחום משתנה שלא יחזור, ואנו מאתגרים עצמנו במגוון תחומים, רעיונות וחידושים".
היא מתארת בית ספר שבו מתקיימת למידה מגוונת: "יש בדקל מתחמי חדשנות, למידה מגוונת של ספר, מחברת ומורה, וכן טאבלטים, דיגיטציה, רב תחומיות, למידה עצמאית ובוודאי שקבוצתית". לצד זאת היא מזכירה פיילוט 720, מרכז למדעי המוח, תחומי סייבר ומחשבים, כלכלה, אומנויות, מנהיגות צעירה של מש"צים, משלחות נוער לחו"ל ואפילו לימודי גלישת גלים.
הרשימה הארוכה הזו אינה נועדה רק להרשים, אלא להראות כיצד היא תופסת בית ספר: מקום שמפגיש תלמידים עם עולמות שונים ומאפשר להם לגלות תחומי עניין, יכולות ושאלות חדשות.
מבחינתה, חדשנות אינה רק אמצעי טכנולוגי, אלא הזמנה לסקרנות, יזמות, התנסות ויכולת לפעול בעולם שעדיין משתנה לנגד עינינו.
"אנחנו לומדים ומלמדים בחברותות"
אחד הקווים המעניינים בתפיסתה של מעוז הוא החיבור בין חדשנות לבין מסורת. מצד אחד, היא מדברת על AI, חלל, סייבר ומדעי המוח. מצד שני, היא מדברת באותה נשימה על חברותות, ארון הספרים היהודי, מורשת וזהות. מבחינתה אין סתירה בין העולמות, אלא אפשרות לבנות תלמידים שיש להם גם כלים לעתיד וגם שורשים.
"אנחנו לומדים ומלמדים בחברותות, ממש כך", היא אומרת. "תלמידים מובילים תחומי עניין דרך מבט אל המקורות היהודיים, מתוך ארון הספרים היהודי ודרך מורשת ומסורת יהודית וישראלית. מתוך מנהיגות אישית, לאור רוח יהודית וקידום תודעה אזרחית, בתוך מסגרת בטוחה לצמיחה, לשאילת שאלות, לטעויות ולהתנסויות".
המשפט האחרון חשוב במיוחד, משום שהוא מציב את בית הספר לא רק כמקום שבו יודעים את התשובות, אלא כמקום שמותר לשאול בו שאלות ולטעות. בעידן שבו תלמידים חשופים להשוואה מתמדת ברשתות, ללחץ חברתי ולצורך להצליח מהר, מעוז מדברת דווקא על תהליך, התנסות וצמיחה. המרחב החינוכי שהיא מתארת אינו מבקש להחליף את המסורת בחדשנות או את החדשנות במסורת, אלא ליצור ביניהן דיאלוג חי.
"בית הספר הטרוגני, ואני אוהבת את זה"
מעוז רואה בהטרוגניות של בית הספר יתרון חינוכי. "בית הספר הטרוגני על מוריו ועל תלמידיו ואני אוהבת את זה. מודלינג לעולם הגדול. הכנת התלמידים דרך מפגשים עם אנשים, זה העניין. מפגשים בין אנשים, גשרים וחיבורים, התנסויות, חוויות לימודיות ולמידה על עצמי וזהותי".
החטיבה, לדבריה, מספקת לתלמידים ולצוות "קרקע פורייה לצמיחה אישית". בתוך המרחב הזה היא מזכירה גם את תלמידי התקשורת, שאותם היא מכנה "הדובדבן שבקצפת - כמו שהם מרגישים וצומחים, זה אומר מי אנחנו". המשפט הזה מציב מדד עמוק לבית ספר: לא רק כיצד מרגישים התלמידים החזקים או המובילים, אלא כיצד מרגישים וצומחים תלמידים שזקוקים להתאמות, רגישות ומרחב בטוח.
לצד תלמידי התקשורת היא מזכירה גם את "זום על הרצף" ואת כיתות הוותיקים. "יש מעל ל-80 בני הגיל השלישי, כיתות ותיקים, שברוח צעירה, מוקירה ואוהבת באים עם חולצת בית הספר, ליום לימודים, חוויות וקשר בין אישי בלתי מתפשר", היא מספרת. מבחינתה, בית הספר אינו מסתיים בגילאי התלמידים הרשומים בו. הוא מקום שמייצר מפגש בין דורות, בין אנשים ובין חלקים שונים של הקהילה.
"לכבוד לנו לעשות זאת כל שנה באהבת ארץ גדולה"
הקהילתיות של דקל וילנאי באה לידי ביטוי גם בירידקל, היריד המסורתי למען חיילי צה"ל. "בית הספר הוא בית לקהילה ושמח לפתוח את שעריו לקהילת העיר", אומרת מעוז. "על ירידקל לחייל המסורתי בטוח שמעת. כל בית הספר מתגייס להפעיל יריד אדיר שכל רווחיו לטובת חיילי צה"ל. השנה הועברו יותר מ-6,000 שקלים לחיל התותחנים שביקשו עזרה עם מדים טקטיים לשירות בגבול הצפוני".
היא מסכמת את המיזם במשפט שמחבר בין חינוך, קהילה וציונות: "לכבוד לנו לעשות זאת כל שנה באהבת ארץ גדולה". אהבת הארץ חוזרת בדבריה גם דרך שמו של בית הספר. מעוז מזכירה את זאב וילנאי, שעל שמו נקרא המקום, ואת דמותו כמטייל, היסטוריון, ארכיאולוג ואוהב הארץ. היא מזכירה את ספרו "ואהבת לארצך כמוך", ומחברת את השאלה הזו לעשייה הבית ספרית: "אנו בדקל, כמוהו, שואלים את עצמנו כיצד אנו אוהבים את הארץ, מה עוד ביכולתנו לעשות למענה, בטח כאנשי חינוך".
במובן הזה, אהבת הארץ אינה מופיעה בדבריה כסיסמה חגיגית בלבד. היא מתורגמת לעשייה, לנתינה, לקשר עם חיילי צה"ל, לחינוך אזרחי, למפגש עם מורשת ולשאלה יומיומית מה עוד אפשר לעשות למען החברה והקהילה. זו גם הסיבה שהיא מחברת שוב ושוב בין אהבת הארץ לבין אהבת אדם, ורואה בשתיהן יסודות של אותה תפיסה חינוכית.
"1+1=3"
כעת, עם כניסתה לתפקיד מנהלת השש שנתי, מעוז מדברת על חיבור בין חטיבת הנעורים לחטיבה העליונה. היא אינה מתארת את החיבור הזה כעניין טכני או ארגוני בלבד, אלא כהזדמנות חינוכית. "אני נכנסת לתפקיד הובלת השש שנתי, חטיבה עליונה וחטיבת הנעורים, מתוך אהבת הארץ ואהבת אדם", היא אומרת, "מתוך הוקרה על הזכות לעשות למען נערות ונערי ההווה שבקרוב יהיו אזרחי המחר, מתוך הזכות לפעול לטובת קהילת העיר ואהבת הארץ".
היא מדגישה כי מאחורי העשייה החינוכית עומדים גם רשת עמל, ראש העיר והעירייה. "אני יודעת שמאחורינו ניצבות גם רשת עמל וגם ראש העיר גיא יפרח והעירייה, וכולם רואים בעשייה החינוכית תשתית יהודית, דמוקרטית וישראלית לטיפוח וצמיחת דור העתיד", היא אומרת. מבחינתה, החיבור בין חטיבת הנעורים לבין החטיבה העליונה יכול ליצור משהו גדול יותר מסך חלקיו. "בדרך זו של ייחודיות וחיבורים בין הנעורים לעליונה, 1+1=3".
לקראת סיום היא חוזרת אל השפה שמלווה אותה לכל אורך הדרך: צוות, שייכות, קהילה, אמון ועשייה משותפת. "אני נרגשת להיות חלק ולפעול יחד עם צוותי החינוך", היא אומרת. "צוות חטיבת הנעורים וצוות החטיבה העליונה. כל צוות מוביל בדרכו וכל מורה ובעל תפקיד בתחומו, אלוף". ואז, בסיום אישי וצנוע, היא מוסיפה: "זכיתי וקטונתי. יחד נעשה ונצליח".
ראש העיר גיא יפרח בירך על המינוי
ראש העיר מעלה אדומים, גיא יפרח, הודיע על מינויה של בר מעוז בחשבון הפייסבוק שלו ובירך אותה על כניסתה לתפקיד: "לאחר שנים של עשייה חינוכית, מנהיגות והובלה מקצועית בחטיבת הנעורים, בר מעוז ממשיכה לאתגר הבא ומקבלת לידיה גם את ניהול התיכון. אני מודה לה על תרומתה ומאחל לה הצלחה רבה בתפקידה החדש".
יפרח הוסיף: "בהצלחה בר. סומכים עלייך שתובילי את בית הספר להישגים וגבהים חדשים. אני מבקש להודות מעומק הלב למנהלת היוצאת, דינה זייצב, על שירות ארוך שנים למען החינוך בעיר ולמען ילדינו".
מנהל אגף החינוך, הראל הורביץ, הצטרף לברכות ואמר: "מדובר במינוי מבורך לבית הספר ולעיר: "בר מעוז היא מנהיגה חינוכית שנים רבות בתיכון ובחטיבה. היא הובילה בגאון את חטיבת הביניים לשיאים של הצלחה וזכתה להוקרה בדמות פרסי חינוך יוקרתיים. היא מנהלת עם לב רחב שרואה כל תלמיד ואדם, ואני בטוח שתוביל את בית הספר השש שנתי לפסגות חדשות בהצלחה גדולה. אני מודה מקרב לב לדינה זייצב, המנהלת היוצאת, על פועלה הרב והמורשת שהשאירה".
