ליצור, ללמוד ולהישאר בירושלים
תומר בליטי-דגן, מנהל התיכון לאמנויות בירושלים, מאמין שהחיבור בין יצירה, מצוינות וערכים יכול להשפיע הרבה מעבר לכותלי בית הספר. הוא מדבר על העיר שנכנסת אל היצירה של תלמידיו, על מערכת החינוך הירושלמית, על הרצון להשאיר בבירה את הדור היצירתי הבא ועל תפיסת עולם שלפיה: ״האמנות במיטבה מקלפת מהאדם מעמד, דת ואתניות ומראה לנו שכולנו שווים״. צילום: מיכל ביבס, יסמין סימן טוב, עידו חורב
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
יהונתן סלומון
ערב ראש השנה תשפ״ז, זמן קצר לאחר פתיחתה של שנת לימודים חדשה, תומר בליטי-דגן מסתכל על התיכון לאמנויות בירושלים ורואה הרבה יותר ממוסד שבו לומדים אמנות. מבחינתו, בית הספר נועד ללוות צעירים בדרכם כאמנים וכיוצרים, אך לא פחות מכך לסייע להם לצמוח כבני אדם מעורבים, סובלניים ואחראים.
התיכון, שפועל בלב ירושלים ומחבר בין לימודים, אמנות, יצירה ופעילות תרבותית, מרחיב בשנים האחרונות את פעילותו גם מעבר לשעות ולגילי בית הספר. בליטי-דגן מתאר מוסד שמבקש להיות חלק מהעיר עצמה, מארח אמנים ואנשי מקצוע, פונה גם לקהלים בוגרים ולוקח חלק בעשייה התרבותית והחינוכית בירושלים.
(תומר בליטי-דגן, מנהל התיכון לאומנויות)
בראיון ל״זמן ירושלים״ הוא מדבר על שנת הלימודים החדשה, על התלמידים שמגיעים לבית הספר מתוך בחירה ואהבה לאמנות, על ירושלים כמקור השראה ועל האתגר הגדול מבחינתו: לא רק לגדל בעיר דור חדש של יוצרים, אלא גם לגרום לו לבחור להישאר בה.
תומר, כשאתה מנסה להסביר מהו התיכון לאמנויות למי שלא מכיר אותו, מה הופך אותו בעיניך למקום שונה מבית ספר רגיל?
כבית ספר, התיכון לאמנויות מיוחד בכך שכל התלמידים מגיעים אליו מתוך בחירה עמוקה, מתוך אהבה למה שהם עושים, ובידיעה שיראו אותם בבית הספר במקום החזק והנפלא שלהם, וילוו אותם בצורה הטובה ביותר בגדילה שלהם כאנשים וכאמנים צעירים.
בית הספר גם מיוחד בכך שהוא פועל במספר אופנים עבור גילאים בוגרים יותר, משנות העשרים ועד הגיל השלישי. בסטודיו ייחודי למובמנט, ברזידנסי לאמנים פעילים, בהכשרת מורים, באירוח כנסים מקצועיים, בכיתת ותיקים ועוד. זו תפיסה פורצת דרך של בית ספר שעובד מסביב לשעון ורואה את עצמו כחלק אינטגרלי מהעשייה העירונית.
עם איזו רוח אתם נכנסים לשנת הלימודים החדשה?
אנחנו פותחים שנה בסימן שנת בחירות טובות, שנה שבה נעמיק בערכים של סובלנות, של לקיחת אחריות ושל רגישות לזולת. יותר מאשר אנחנו מצפים לחידושים, אנחנו מבקשים שנה רגועה, שנה של עשייה, יצירה ולמידה.
בבית ספר לאמנויות קל לדבר על כישרון ויצירה. איך אתם מחברים אליהם גם מצוינות, לימודים וערכים?
אנחנו מגדירים מצוינות כחתירה מתמשכת להיות טוב יותר ממה שהייתי אתמול, לא רק במיומנויות שלי, אלא גם בערכים שלי. כמובן, מתוך חיבור לתשוקה הפנימית שלי, ותוך ראייה מתמדת של הזולת והבנה של הקשרים בינינו.
אז מבחינתנו זה חינוך ערכי בהגדרה, מכיוון שזה מוביל לתפיסה שבה אני לא נגדך, אלא אני רוצה להיות טוב יותר, ואני מבין שאנחנו טובים יותר ביחד, ולכולנו יש את המקום להיות טובים יותר ושיהיה לנו טוב.
וכאשר האהבה והחוזקות של התלמידים באות לידי ביטוי, יש גם הרבה יותר פניות ללמידה ה״רגילה״, וגם רוכשים מיומנויות שמאפשרות לעשות יותר, רוכשים חוסן מנטלי ועוד.
אי אפשר להפריד בית ספר לאמנויות בירושלים מהעיר שסביבו. איפה ירושלים פוגשת את התלמידים בתוך היצירה והלימודים?
ירושלים היא עיר נפלאה, מגוונת ובעלת היסטוריה, עומק ועושר רוחני ותרבותי. התלמידים שלנו נחשפים לצדדים השונים של העיר, ממזרח וממערב, בהווה ובעבר. הם חיים בה ונושמים אותה.
תענוג לראות את העיר, על יופייה ומורכבויותיה, נוכחת במציאות של התלמידים, בסרטים, באמנות החזותית, באדריכלות, למשל בקורס שעוסק בשימור מבנים בעיר, ועוד.
ומה נותנת ירושלים לדור הבא של האמנים והיוצרים שאולי עיר אחרת לא הייתה יכולה לתת?
קודם כל, יש כאן עושר תרבותי ויצירתי נפלא. אני חושב שיש כאן גיוון אנושי נהדר, שאנחנו מבקשים להיעזר בו גם כדי לגבש זהות עצמאית ויחד עם זאת פלורליסטית.
אנחנו רואים בשנים האחרונות שיותר ויותר תלמידים ובוגרים שלנו מחוברים לחברה הישראלית ורוצים להפוך את המקום הזה לטוב יותר. אחד האתגרים מבחינתי הוא גם לעזור להם לבחור לגור בעיר בחייהם הבוגרים.
אחת השאלות הגדולות של ירושלים היא כיצד משאירים בה משפחות צעירות ואוכלוסייה יצירתית ויצרנית. מה אתה רואה מהזווית של מערכת החינוך הממלכתית?
אני חושב שמי שחי בירושלים זוכה למערכת חינוך נהדרת, אולי הטובה בארץ, שאני גאה להשתייך אליה. נשות ואנשי חינוך מעולים, אכפתיים, שטובת הילדים והנוער לנגד עיניהם. כן, יש אתגרים, אבל אני מלא תקווה. למה הכוונה? לכך שאנחנו שותפים ויוזמים פעולות שמסייעות, ולו מעט, למשוך לפה את המעמד היצירתי והיצרני ולהשאיר אותו פה.
עד כמה התמיכה העירונית מאפשרת לבית הספר להתפתח ולממש את התפיסה הזאת?
עיריית ירושלים הייתה בעצם הראשונה להבין את הערך שבבחירת המשפחות את בתי הספר, כלומר את החופש של הנער והנערה ללמוד היכן שליבם חפץ, ועושה זאת תוך מחויבות לקדם גם את ערך השוויון בין האוכלוסיות השונות.
העירייה הייתה שותפה פעילה בהקמת האגף החדש של התיכון, שיחד עם הבניין הקודם, ההיסטורי, יוצרים את אחד הקמפוסים היפים שאני מכיר, אבל אני לא אובייקטיבי. בשאיפה, גם בעתיד הקרוב העירייה תסייע בשיפוץ האגף ההיסטורי. מעבר לכך, מינהל החינוך מלווה אותנו באהבה, כמו את שאר בתי הספר.
בסופו של דבר, אחרי שש שנות לימודים, איזו תפיסת עולם היית רוצה שתלמיד שיוצא מכאן ייקח איתו לחיים?
הייתי שמח שיידע קודם כל שכולנו רקמה אחת חיה. לתפיסתי, האמנות במיטבה היא הומניסטית. היא מקלפת מהאדם קליפות של מעמד, דת, אתניות וכו׳, ומראה לנו שכולנו שווים, לצד העובדה שכולנו מיוחדים, וכמו כן, שכולנו קשורים זה בזה.
האמנות מסייעת לנו להירפא, לדמיין עולם טוב יותר, להיות ביחד ועוד. אני שומע מלא מעט בוגרות ובוגרים שלנו שהם חיים את התובנות הללו.
ואם ניפגש כאן שוב בעוד חמש שנים, מה היית רוצה לראות שהשתנה?
בעוד חמש שנים אני מאחל לנו להיות אחרי הקמה של אגף נוסף, שישלב בין אמנויות ומדעים וישרת גם את העיר. בנוסף, אני חולם שלתיכון לאמנויות יהיו עוד תיכונים ״אחים צעירים״ במקומות נוספים בארץ.
ועוד אני חולם על שותפות תרבותית קהילתית סביב מתחם גן הפעמון, שבעתיד הרכבת המהירה תגיע אליו, כשבאמצעות השותפות הזאת נוכל אנחנו לתת עוד מעצמנו לעיר ולתושביה כולם.
