אני לא 'יסמינית'
שירן מירזאי, בת 35, נשואה לאלי ואם לשלושה, מועמדת מס'; ב"עוצמה יהודית", בריאיון נוקב לפני הבחירות; על קבוצות התושבים שהקימה ביום שבו המלחמה פרצה, על סיירת לה"ב שנלחמת בהתבוללות ועל כיתת החמושים ששומרת על העיר; מסבירה מדוע בעלי העסקים צריכים להעסיק עובדים יהודים; ומבטיחה שהיא באה לעבוד למען התושבים
פורסם בתאריך:
שירן מירזאי, בת 35, נשואה לאלי ואמא לשלושה ילדים מדהימים, גרה במעלה אדומים מזה 14 שנה. בעלה יליד העיר, ומשפחתו ממקימי העיר. "אני לא 'יסמינית', אני באה עם האמת שלי עד הסוף. ב-7.10 הוכחתי שאני מהעושים ולא מהמדברים. מה שראיתם במלחמה היה רק ההתחלה, באתי לתת עבודה. מעלה אדומים תראה מה זה נציגים שבאו לעשות ולא לדבר", כך אומרת שירן מירזאי, מס' 2 בעוצמה יהודית, בריאיון נוקב לפני קו הסיום.
מתי החלה הפעילות שלך בעיר?
"הכל התחיל ביום בו נכנסו שני אוטובוסים של בני מיעוטים מרהט לקניון ללא כל בדיקה. נכחתי במקום, ומיד שאלתי את הקב״ט מדוע הם נכנסים ככה חופשי, ללא כל בדיקה. התשובה הייתה מרתיחה: 'נראה לך שאבדוק את כל אלו?'. מיד העליתי פוסט זועם בפייסבוק, שהפך ברגע לוויראלי, ושם נחשפתי לזעקת התושבים לראשונה. תחושת הביטחון בעיר נשחקה. יחד עם שותפים לדרך פתחנו את קבוצת 'מחזירים את הביטחון לעיר', לשם התארגנות להפגנות מול הקניון ולדרישה להחלפת המאבטחים שהגיעו מהכפרים. מכאן התגלגלה הקבוצה הראשונה, שמאז כבר גדלה לחמש קבוצות של תושבים שדורשים את הדבר הבסיסי להם - ביטחון. זו הייתה קפיצת האש שלי לתחום הביטחון.
מפה לשם, אני מבינה שהשהות של בני מיעוטים בעיר לא נגמרת בסיבוב בקניון, שהפכנו להיות מרכז החיים שלהם, של מורי הנהיגה של הכפרים מסביב, ושכמעט בכל עסק בעיר העובדים הם בני מיעוטים, ואין מישהו שמנסה לעצור את התופעה. אבל זה היה רק קצה הקרחון, התופעה המדאיגה יותר נחשפה לנגד עיניי רק מאוחר יותר. לאחר הקורונה, הפארקים וגני השעשועים בעיר התרוקנו, ובחלל הזה נוצר שהפארקים וגני השעשועים שלנו הפכו להיות מתחם הבילויים של הכפרים מסביב. וכך בכל ערב היו נכנסים לפה ברכבים, בחלק מהמקרים זוגות שחיפשו פינה רחוקה מהכפר, ומפאת הצניעות לא אפרט מה היה קורה שם. מהר מאוד אני מבינה שזה לא רק זוגות שבאים מבחוץ, זה בנות העיר שנפגשות איתם. כאן בתוך העיר שלנו מתחילים להירקם קשרים באישון לילה, כאשר חלק גדול מהמקרים זה בכלל קטינות שלא מבינות לאן הן נכנסות. יחד עם חבריי הקמנו את 'סיירת לה"ב אדומים' והתחלנו לטפל בנושא ההתבוללות בעיר, ובלילה היינו יוצאים לסיורים כדי לפגוש את אותן הבנות ולסייע להן".
היה מקרה שנגע בך באופן אישי?
"הגעתי לבחורה צעירה שניהלה קשר עם פלסטיני מעזריה שהיה מתעלל בה נפשית ופיזית. לאחר חצי שנה של שיחות בינינו, הבחורה התקשרה אליי וסיפרה שקיבלה מכות קשות מבן זוגה. בכיתי איתה, זה היה קשה, אבל לא ויתרתי. עשינו שיחות לתוך הלילה יום יום, והיום ב"ה היא יצאה משם, התחילה פרק חדש בחיים, בעלת תשובה ומחפשת להתחתן. התחושה שעזרתי לבחורה לצאת מזה היא סיפוק שאין לתאר. מנגד, יש לילות ללא שינה. כשאני שומעת ומכירה מקרה חדש, זה לא עוזב אותי, אני חושבת כל היום על הבחורה ובמה אפשר לעזור לה".
זה לא משהו שאפשר לעשות לבד.
"נכון, לכן הקמנו סדנאות לנשים שרוצות לקחת חלק במלחמה נגד התבוללות ולהיות אוזן קשבת לבנות שעוברות זוגיות רעילה. הגיעו המון נשים יקרות שרוצות לקחת חלק בהתנדבות ולעזור עד כמה שניתן, ושם בעצם גם הכרתי את ליזי מנסורי, שכבר שנים פעילה בתחום של הצלת נשים ממעגל אלימות במשפחה וכבר הצילה כמה נשים, גם במקרים שעמדה חוצץ פיזית בין הבעל לאישה, חטפה את המכות וברחה עם האישה".
בתקשורת לא כל כך מחבבים את הפעילות שלך בלשון המעטה, איך את מתמודדת עם זה?
"נתחיל בזה שלא מזיז לי מה יגידו עליי בתקשורת, אני עם האמת שלי. הפוך, זה רק נותן לי יותר דרייב ורצון להמשיך. כתבו עליי ב'הארץ', דיברו עליי בגל"צ, הגיעו עד לעיר בשביל לעשות עליי כתבה ב'כאן 11'. הייתה לי תחושה שינסו להפיל אותי, אבל הלכתי להתראיין כי אני רואה את עצמי כשליחת ציבור ואני חייבת להשמיע את זעקת התושבים. ואם יש כמה יפי נפש שלא אוהבים לשמוע את האמת, שיהיו חזקים. כשהכתבה שודרה, מבול החיזוקים מהתושבים היה שובר שיאים.
זה לא הסוף, גם לאחר הגשת הרשימות חיפשו אותי בנרות. ארגון שמאל, שאני לא זוכרת את שמו, הגיש ליועמ"שית עתירה נגד ההתמודדות של עוצמה יהודית. תפרו תיק שלם, חיפשו לפסול אותנו מלרוץ. זה היה כזה תפור, שהם הגישו את העתירה עוד לפני שבפועל הגשנו את הרשימה. ב"ה בסוף זה נדחה על הסף. זה היה מבחינתי חוצפה שארגון שכלל לא שייך לעיר בא ומתערב לנו בנעשה כאן. אני מייצגת את הכאב של התושבים. מי אתם שגרים במרכז הארץ, תבואו ותחליטו לנו על החיים? הייתי בנסיעה חזור הביתה עם שלושה ילדים באוטו, וזרקו עלינו צמיג בוער".
את מרגישה שאת משפיעה?
"לפני שנתיים מישהו בכלל דיבר על נושא הביטחון בעיר? על הבני מיעוטים? והנה היום, כל המפלגות שמות את זה בפרונט של הקמפיין שלהם. במלחמה ארגנתי הפגנות יחד עם סיירת לה"ב נגד כניסת פלסטינים לעיר בזמן מלחמה. כיום זה דף המסרים של המתמודדים לראשות העיר. אז כן, גם מהיציע האחורי אני משפיעה. גם אם מה שנאמר זה לצורכי בחירות".
והעסקים בעיר ישרדו ללא עובדים פלשתינים?
"זה עניין של החלטה ורצון, קודם כל של העירייה. בתחילת המלחמה, שלא היו עובדים ובעלי העסקים חיפשו מחליפים, לבסוף מצאו עובדים יהודים. מתברר שזה אפשרי, זה לא קל אבל אפשרי. אני מגויסת לעניין, וכל פנייה אני ישר מפרסמת ומנסה לסייע. מעבר לנושא הביטחוני, גם במישור הכלכלי זה עדיף לנו כעיר שהכסף נשאר אצל תושבי העיר ולא הולך לרשות הפלסטינית ומשם לטרור. זה דבר שאנו שמים לנגד עינינו - לחזק את העסקים בעיר ולתת תמריצים לבעלי עסקים שיעסיקו את תושבי העיר".
ספרי על הפעילות שלך בזמן המלחמה.
"ב-07.10 בעלי מעיר אותי, אני שומרת שבת בדרך כלל, ואני קמה ורואה שהטלוויזיה דלוקה על חדשות ושיש דיווח על חדירת מחבלים בעוטף. דבר ראשון הדלקתי את הפלאפון והתקשרתי לאחותי שגרה בשדרות ולהורים שלי. לא בטוחה שעוד הבנתי מה קורה, אבל מהר מאוד התאפסתי והבנתי לאן האירוע מתגלגל. הראש ישר התחיל לעבוד, יש גיוס חירום, כוחות ההגנה בעיר זה בעיקר חברות אבטחה המבוססות על חיילים משוחררים, והמשמעות היא שאין אבטחה. אני פותחת מהר קבוצה, קוראת לה 'חמושים מעלה אדומים', ומתחילה להריץ בקבוצות שלי. מרימה טלפונים ומתחילה לגייס מתנדבים, חמ"ל שלם של אישה אחת. בתוך עשר דקות הקבוצה התמלאה ב-400 מתנדבים חמושים. כבר במוצ״ש נפגשנו לתדריך לפני יציאה לשטח עם מפקד תחנת מעלה אדומים, יפתח אורי, ומנהלי ביטחון העיר, שבאו לברך על היוזמה ולתת הכוונה. לתדריך הצטרף גם מוטי פרץ, שבהמשך חבר ליחידת הרחפנים בעיר ופעל להבאת נשקים לכיתות הכוננות בעיר בסיועו של השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר. ליוזמה הצטרף שותף יקר לניהול ותפעול של יחידת החמושים, עמיחי ויינשטיין, המאבטח שנפגע בפיגוע ירי פה בעיר. כמובן שגם חנן ביטון מהרדימה שלנו התנדב מדי לילה. קיבלנו כובעי זיהוי, צ'קלקות, כל אחד קיבל אזור בעיר ויצא לאבטח. כמובן לא שכחנו גם את גבעת המייסדים, שהם שכונה מבודדת בפני עצמה הנמצאת במישור אדומים הרחק מהעיר".
איך התנהלה התקופה הזו מבחינתך?
"הייתי מקבלת כל יום המון הודעות מתושבים, אנשים היו ממש בפאניקה מטורפת. בלילות הראשונים לא היה בנאדם ברחוב, אנשים פחדו לצאת. נערים ונערות היו מתקשרים אליי ואומרים שההורים ישנים והם מפחדים. הייתי מרגיעה כדי שידעו שהכל בסדר ואנחנו בחוץ יחד עם כוחות הביטחון לשמור ולהגן עליהם. ככה בעצם הייתי שולחת הודעות מרגיעות לתושבים לפחות שלוש פעמים בלילה, מתוך הבנה שהתושבים מפוחדים. הגעתי לבתים של נשים שקיבלו התקפי חרדה וחשבו ששומעות משהו ונבהלו, רק יושבת איתן ומרגיעה. עשה לי טוב לדעת שהצלחתי להרגיע עוד משפחה. אנשים כבר זכרו את הפס קול שלי: 'ערב טוב לכולם, אנחנו בחוץ, העיר רגועה ב"ה, יש מתנדבים חמושים, משטרות, מג"ב, אין מה לדאוג'. ממש מראה להם את התמונה מהעין שלי, שיהיו רגועים שידעו שיש מי ששומר עליהם בחוץ. עד היום אני מקבלת פידבקים מאנשים ברחוב שמודים על ההודעות, וגם לא מעט מאלו שהיו במילואים, שהאישה נשארה בדאגה בבית וההודעות שלי הורידו את מפלס הלחץ".
לא פשוט להקים כיתת חמושים ברגע, איך הצלחת?
"צריך יוזמה וחתירה למגע. יום אחד קיבלתי טלפון שאני צריכה להגיע לפגישה בתחנה, והבנתי שלא מוצא חן בעיני מישהו שאני מנהלת את המתנדבים החמושים בטענה שאני לא מהתחום ולא מבינה. הגעתי לפגישה עם פלאפון, מפתחות של הרכב וסיגריות. הגיעו כל מיני נציגים בעיר שאני לא רוצה לנקוב בשמם, לא נכנסת ללשון הרע. עם פמליה של מומחי ביטחון וקלסרים מטעם שלושה נציגים שעכשיו מתמודדים לבחירות בעיר, שכל מה שבער להם זה לקחת ממני את המתנדבים החמושים. מפקד התחנה נתן לכל אחד את הזכות להסביר ולהביע את דעתו למה יחידת החמושים צריכה לעבור אליו. כל אחד שם נתן הרצאה על תפיסת הביטחון. אליי הגיעו אחרונה. באתי בלי קלסרים ובלי הרצאה מוכנה מראש. הסתכלתי למפקד התחנה בעיניים ואמרתי לו: 'אני הקמתי את זה ברגע שהבנתי מה קורה ב-07.10, הבנתי שהעיר שלנו צריכה עזרה בביטחון, אם אתה חושב שיושב פה מישהו שיכול לעשות את זה יותר טוב ממני, אתה מוזמן להעביר את זה אליו'. מפקד התחנה חשב רגע, הסתכל על כולם והחליט שהאחריות נשארת אצלי, ומי שבוער לו יכול להתנדב ביחידה של שירן, אף אחד מהם לא הגיע להתנדב. מודה שבאותו רגע הרגשתי ניצחון קטן, שאני יכולה ויודעת להקים פה מערך אבטחה גם בלי שאני קצינה לשעבר או בוגרת יחידה מיוחדת. היכולת לעשות מתחילה קודם מהרצון הבוער בלב ובנשמה לעשות למען העיר שלי. בסוף אני יכולה להעיד על עצמי שהגעתי מהשטח, הכרתי את הביטחון מבפנים, את המאבטחים והמאבטחות האלופים שעושים ימים ולילות למען העיר. בסיירת לה"ב היינו נפגשים כל ערב, הרבה לפני המלחמה. זה המקום לזכור את המחויבות שלנו לתת גיבוי ושכר הגון לגורמי האבטחה בעיר".
מעבר לתחום הביטחון, הייתה לך עוד עשייה במלחמה?
"בקבוצות הוואצאפ עד עכשיו אני מפרסמת על חיילים ואזרחים הזקוקים לעזרה, וזה מדהים שתמיד יש היענות. במלחמה גייסתי תרומות של עשרות אלפי שקלים עבור חיילים, טרמפים לחיילים לבסיסים, ובכל מה שפנו אליי ויכולתי לתת מענה עשיתי זאת באהבה עצומה. בתואר 'המרגיעה הלאומית' שקיבלתי במהלך המלחמה, דאגתי גם להרמת המורל. נראה לי שכולם זוכרים את הערב שעשינו סבב בכל העיר עם מוסיקה יחד עם אליאור ביטון, שהגיע בהתנדבות. זה היה מרומם, תחושת שליחות. בשונה מהקורונה שהיה מותר לצאת רק למרפסות, אנשים ירדו לרחוב והתחילו לרקוד איתנו, פתאום פריקת לחץ שיוצאת ושבירת שגרה".
לאיזה תיק מכוונת?
"זה לא סוד שאני רוצה את תיק הביטחון, הוכחתי שאני יודעת להיות האיש הנכון בזמן הנכון ולעשות באופן מהיר ויעיל את מה שאחרים לא עשו. ביטחון זה קודם כל יוזמה וחתירה למגע, לא לחכות שדברים יקרו מאליהם. ב-07.10 אף אחד לא אמר לי לפתוח יחידת חמושים. הבנתי לבד את הסיטואציה, יזמתי וחתרתי למגע".
מה עם הדור הצעיר?
"כשיצאנו לבחירות המסר שלנו היה 'שומרים על הבית'. מעבר להיבט הביטחוני, אנו מודאגים מנטישת הצעירים את העיר. יש הגירה שלילית מהעיר, וזה חייב להיעצר. אנו מזרחית לירושלים, יש לנו מחויבות. כיום בגני שעשועים אין ילדים. בית ללא דור המשך, לא יחזיק מעמד. העירייה צריכה להיכנס תחת האלונקה. עיר שאין בה היצע של מקומות תעסוקה, וברירת המחדל של מרבית התושבים היא עבודה מחוץ לעיר, זה לא תקין. מעלה אדומים צריכה להפוך למטרופולין, ודבר ראשון זה תעסוקה. בעיר שלנו כל שנה מסיימים באחוזים גבוהים בגרות, עם 5 יחידות מתמטיקה, פיזיקה, אנגלית, זו עיר שיכולה לתת מענה להייטק. למה אין במישור הייטק? למה בכל העיר אין בניין משרדים אחד? בכל בוקר עו"ד, רואה חשבון, אדריכל ועוד, נוסעים למשרד בירושלים. הם צריכים רק משרד, אי אפשר לתת לזה מענה בעיר? נדרוש שתהיה משוואה שעל כל סך דירות בעיר שנבנות, נפתחים מקומות תעסוקה. אין שום סיבה שלא נצליח לגייס יזמים ומשקיעים להקים הייטק במישור. זה צעד שיקל משמעותית על התושבים. זה נושא שמתמודד מספר 3 אצלנו, נתן בן שושן, רתום כל כולו לזה. הוא אומר כל הזמן, לפני שדואגים פה לכמה אירועי תרבות יהיו בשנה, קודם כל שידאגו שלתושבים יישאר זמן ביום להגיע לאותם אירועים. הפתרון לשאלה כמה כיתות יפתחו בשנה הבאה לא תלוי במחזיק תיק החינוך אלא במי שידאג לקידום עסקים בעיר. גם בתחום הבנייה יש לשנות גישה. העיר בנויה על שלוחות הרים, והפרויקטים נבנים בשטח שהפיתוח יקר מאוד, וזה מוטל על הקבלן שמגלגל לקונים. זה לא צריך להיות ככה, העירייה צריכה לקחת חלק בעלויות ולגייס תקציבים לפיתוח ולתשתיות, להביא היצע דירות במחיר שווה לכל נפש".
לסיום?
"אני בנאדם שבא לעבוד, ומאמינה שאצליח לשנות. מגיעה בכל הכוח עם האמת שלי, בלי להתבלבל. אני חושבת שהנבחרת שהרכבנו היא פסיפס יפה של העיר. בשביל שנוכל להשפיע, נהיה חייבים את התמיכה של תושבי העיר. בהצבעה למועצה ולראשות יש שני פתקים, פתק צהוב לראשות העיר, שכל אחד יבחר כראות עיניו. למועצה, בפתק הלבן, אך ורק האות ב'".
