כשהניהול המקצועי המאכזב פוגש את כר הדשא
בית"ר ירושלים הובסה בפתיחת העונה מול מכבי נתניה, והתוצאה עוד עשתה עמה חסד. בלי דרך, בלי שיטה ועם בניית סגל תמוהה - הכתובת הייתה על הקיר. טור דעה נוקב על הקיץ המבוזבז, סימני השאלה סביב אלמוג כהן, והדרישה המוצדקת של הקהל מברק אברמוב לפתוח את הכיס. הטור נכתב לפני המשחק מול הפועל תל אביב. צילום: ליאת אבשלומי
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
גיא אדרי
בית"ר ירושלים הובסה במשחק פתיחת העונה והתוצאה הסופית עוד עשתה עמה חסד. כשאין דרך ברורה ואין שיטה על המגרש - זו בדיוק התוצאה שמקבלים.
לומר את האמת? עצם ההפסד של בית"ר כלל לא הפתיע אותי.
מה שכן הפתיע, ובעוצמה רבה, היו התבוסה, היכולת המחפירה והקלות הבלתי נסבלת שבה שחקני נתניה הגיעו פעם אחר פעם למצבי הבקעה מול מיגל סילבה. הקלות הזו שידרה חוסר אונים מוחלט בכל מערכי הקבוצה, לצד חוסר אכפתיות מופגן – כאילו הכל עובר ליד השחקנים. בית"ר במוצאי שבת הייתה צל של עצמה, וזו הייתה אולי ההופעה המבישה ביותר של המועדון בעידן ברק אברמוב.
מופע אימים לעיני 20 אלף צהובים-שחורים
התבוסה הזו במשחק הפתיחה באצטדיון בלומפילד, שנערכה לעיני 20 אלף אוהדי בית"ר שסיפקו תפאורה אירופית לכל דבר ועניין, הייתה מבזה יותר מכל המפלות הזכורות בשנים האחרונות. היא הייתה כואבת ומביכה יותר מהחמישייה שספגה הקבוצה של יוסי אבוקסיס מול הפועל באר שבע, מהרביעייה שחטפה מול מכבי תל אביב עם סגל טלאים דל, ואפילו מהתבוסה 5:0 מול אותה מכבי תל אביב במשחק האליפות שלה לפני שתי עונות.
היכולת שנראתה על הדשא הייתה מזעזעת החל מהדקה ה-15. מכבי נתניה שיחקה בדיוק כפי שקבוצה מאומנת צריכה לשחק נגד יריבה בלתי מאומנת בעליל – כזו שמפקירה את ההגנה שלה פעם אחר פעם ושולחת כמעט את כל שחקניה קדימה בחוסר אחריות. אם נתניה הייתה מעט יותר מרוכזת בפעולה האחרונה, ולולא הופעה הירואית של השוער מיגל סילבה, הנקמה הספורטיבית של היהלומים על ה-8:2 המפורסם בביתם בעונה שעברה הייתה נמחקת ונרשמת מחדש בדפי ההיסטוריה.
בניית סגל לוקה בחסר ושחרורים כואבים
עוד מתחילת הקיץ אני כותב, מתריע ומזהיר מפני הבנייה הלקויה של הקבוצה בבירה. המנהל המקצועי שהפך בעצמו למאמן הביא לירושלים שחקנים שירדו ליגה עם קבוצותיהם – יוג'ין אנסה ונועם מוצ'ה – ובנוסף החתים המועדון שני שחקנים מהליגה הלאומית: דניאל וורקו ונבו שדו.
עם כל הכבוד וההערכה לכישרון ולפוטנציאל של וורקו, אלה לא הפרופילים שצריכים ויכולים להוביל את בית"ר ירושלים למאבק על תואר האליפות. שחקנים מסוג זה אפשר לשלב בהדרגה כשחקנים משלימים בסגל הרחב, אך לבנות עליהם כעוגנים שיובילו את המועדון לפסגת הכדורגל הישראלי? זו כבר אופרה אחרת לחלוטין ותלושה מהמציאות.
(נבו שדה)
במקביל לבנייה התמוהה, העזיבות של שחקני מפתח הותירו בור עצום. עזיבתם של גרגורי מורוזוב, ובעיקר של ירין לוי ודור מיכה, פירקה לחלוטין את מרכז השדה של הקבוצה, שהפך ללא קיים. כבר באמצע העונה שעברה תהיתי מדוע בית"ר אינה מחדשת את החוזה לדור מיכה ומשאירה אותו בבית וגן עד לסיום הקריירה. לבית"ר אין כיום מנהיג אמיתי, לא על כר הדשא ולא על הספסל, ומיכה היה דמות דומיננטית במיוחד בחדר ההלבשה – כזה שמביא עמו ניסיון עשיר, שקט ומכוון את הדור הצעיר. תשאלו את זיו בן שימול וירין לוי כיצד מיכה שידרג אותם וקידם את היכולת שלהם מהרגע הראשון שבו נחתו במועדון.
ההשלכות של החלל במרכז המגרש בולטות לעין: מאז עזיבתו של ירין לוי, ניתן לראות כבר שבעה משחקים ברציפות שבוריס אינו הפך לצל של עצמו, ממש נעלם על המגרש, וזה לחלוטין לא השחקן הדומיננטי והמוכר שהתרגלנו לראות.
שיטת ה"בילד-אפ" קורסת: חוסר הניסיון על הקווים
הצהובים-שחורים לא הפסיקו לאבד כדורים פשוטים בעקבות הדבקות הנוקשה בשיטת המשחק של אלמוג כהן – שיטת הנעת הכדור מאחור (בילד-אפ). מה שלא עבד טוב במסגרת האירופית, פשוט לא יכול לעבוד כרגע בישראל. קבוצות מאומנות וממושמעות כמו מכבי נתניה, שמודרכות על ידי מאמן מנוסה על הקווים, הביכו פעם אחר פעם את "האין-הגנה" של בית"ר. בכל התקפת מעבר מצאו את עצמם שחקני נתניה לבד לגמרי מול מיגל סילבה, שבמו ידיו מנע תבוסה בתוצאה היסטורית עוד יותר.
חוסר האונים וחוסר הניסיון של אלמוג כהן על הקווים מוכיחים בצורה מוחצת כי מה שעבד מכיסא המנהל המקצועי למעלה, לא בהכרח עובד כמאמן למטה על הדשא. עמדת המאמן הראשית אינה מתאימה לכל אחד, ודאי ללא ניסיון מתאים – תשאלו את ג'ורדי קרויף שחווה את המעבר הזה בדיוק על בשרו במכבי תל אביב.
לברק אברמוב ולאלמוג כהן עמד קיץ שלם כדי להנחית בירושלים שחקנים איכותיים וראויים, דוגמת אדריאן אוגריסה וכריסטיאן מרטינס. האחרון נרכש בכ-700 אלף דולר על ידי קבוצתו, שכבר קצרה את הפירות לאחר שבמו רגליו העלה אותה לשלב הבתים של ליגת האלופות והכניס לקופתה סכומי עתק שכיסו את ההשקעה כולה. נשאלת השאלה המקצועית הנוקבת: כיצד לא נעשה מאמץ להביא שחקנים ברמתם של מרטינס ואוגריסה, שיכלו לשדרג מהותית את בית"ר ולקחת אותה צעד ענק קדימה?
לאן הלכו 45 מיליון שקלים?
"איפה הכסף?" - זו השאלה המהדהדת ששואלים רבבות אוהדי בית"ר מאז התבוסה 4:1 לנתניה, והם שואלים זאת בצדק מוחלט. דניאל וורקו ונועם מוצ'ה הגיעו בדמי השבחה נמוכים יחסית שנקבעו בוועדה למעמד השחקן, ושון וייסמן ותומר יוספי הוחתמו כשחקנים חופשיים. אם כך, לאן הלך הכסף שהכניסו האוהדים ממכירת המנויים?
(דניאל וורקו)
כ-45 מיליון ש"ח הכניס הקהל המסור לקופת המועדון ברכישת מנויים, מתוך ציפייה לגיטימית ומוצדקת לראות על המגרש שחקנים בכירים ואיכותיים שיובילו ריצה אמיתית לאליפות.
חובת ההוכחה על ההנהלה
אם לומר את האמת, התבוסה הזו והמכה המצלצלת הזו עשויות לעשות רק טוב לבית"ר ירושלים בעיתוי הנוכחי. הסטירה הזו הורידה את כולם לקרקע והוכיחה מעל לכל ספק לברק אברמוב כי הוא חייב להשקיע ברכש משמעותי, להביא שחקנים איכותיים בהרבה, ובראש ובראשונה לחזק את הקבוצה בקשר אחורי איכותי (קשר 6).
לי אישית לא ברור מה עשה אלמוג כהן במשך עונה שלמה. כמנהל מקצועי, חובתך להכין את הסגל לעונה הבאה כבר מחודש ינואר. אלמוג הרי ידע והבין שבית"ר תסיים בצמרת הטבלה ותשחק באירופה -אז היכן הייתה ההכנה המקצועית הראויה לקראת העונה הנוכחית בהחתמת השחקנים הנכונים בזמן?
הסגל הנוכחי של בית"ר פחות טוב מזה של העונה שעברה, בדגש בולט על מרכז המגרש. אחד החסרונות הבולטים ביותר של הירושלמים הוא היעדר שחקנים בעלי מהירות ועוצמה בחלק הקדמי, וחיסרון זה יהיה בעוכרי הקבוצה לאורך זמן.
טענתי מהרגע הראשון שבו הוחלט למנות את אלמוג כהן למאמן: מדובר בטעות מערכתית חמורה. כהן היה חייב להישאר בתפקיד המנהל המקצועי, ובית"ר הייתה מחויבת למנות מאמן בעל שיעור קומה מוכח – בסדר הגודל של ברק בכר או רן קוז'וך - ברגע שהוחלט לא להמשיך את ההתקשרות עם ברק יצחקי.
ההחלטות של ברק אברמוב מעוררות בצדק תסיסה ורחשים גוברים בקרב הקהל. העונה האוהדים כבר לא יגלו סובלנות לבינוניות - הקהל דורש, ובצדק, לראות קפיצת מדרגה ושדרוג מקצועי אמיתי.
