זה לא אותו דבר מלבד הגעגוע
שמונה חודשים אחרי שהאזעקות ביטלו את משחק הבכורה שלו לקחתי סוף סוף את בני עמית לטדי הוא ראה אווירה מטורפת אני ראיתי קבוצה בלי תכלס, מאמן בלי פתרונות ושופט שלקח לבית"ר שתי נקודות בדקה ה-96 בית"ר ירושלים תחת אלמוג כהן נראית כבויה והגעגועים ליצחקי רק גוברים. צילום: ליאת אבשלומי
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
גיא אדרי
בעונה שעברה הייתי אמור לקחת את בני עמית, אז בן שלוש, למשחק הבכורה שלו בטדי, מול עירוני טבריה בשעה 15:00. הכנו הכל מראש: הבאנו צעיפים והגענו לשבת אצל חמותי בגילה, כדי ללכת ברגל לטדי. ואז, בשמונה בבוקר, הגיעו האזעקות והירידה למקלטים בעקבות המלחמה עם איראן.
שמונה חודשים עברו, ובית"ר ירושלים אירחה סוף סוף בשעה 15:00, שעה שאפשר לקחת בה ילדים לכדורגל. והריפיט חזר: שבת אצל סבתא עליזה, ועמית, אוטוטו בן ארבע, יוצא לטדי עם צעיפים צהובים-שחורים ועם חליפת דורטמונד בצהוב-שחור, עם הספרה 10 והשם Amit Edri על החולצה.
חמישה קילומטרים של הליכה, עם התרגשות מטורפת מצדו ופי ארבעה אצלי. סוף סוף הגשמתי חלום: לקחת את הילד שלי למשחק של בית"ר. כל הדרך עמית שאל שאלות על מכוניות, איזו מכונית זאת ואיזו זו. ואני צעדתי בחום הלוהט, במזג אוויר מושלם לכדורגל, ורק רציתי שנגיע בזמן ושעמית לא יפספס את תחילת החוויה.
הצעיפים על כביש בגין
כשהתקרבנו לכביש בגין, עמית ראה את הצעיפים על המכוניות ואת המשפחות עם הילדים יורדות מהרכבים בשולי הכביש. הוא נדהם וצעק: "אבא, הנה צעיף של בית"ר! ועוד צעיף! ועוד צעיף!”. בראש עברה לי תפילה ליושב במרומים: בבקשה, שהיום הזה ייגמר בשלוש נקודות. אין כמו רושם ראשוני אצל ילד, וחוויה כזו הוא לוקח איתו לכל החיים.
מחרזי ועד יצחקי
כשהגענו לטדי, תמונות מהילדות רצו לי מול העיניים: תחילת שנות ה-90, כשאבא שלי, ייבדל לחיים ארוכים, סחב אותי איתו לטדי, עוד כשהקבוצה רצה לעלייה מהליגה הארצית. לא אשכח לעולם, כילד בן שש, איך רונן חרזי הרעיד את טדי אחרי כדור ארוך של אילן אלהרר, בבעיטה ברגל ימין. ההד היחיד שהתקרב לזה היה השער של ברק יצחקי נגד קופנהגן ב-2007.
(עומר אצילי - כבר כמה משחקים מחוץ לפוקוס)
הכניסה לאצטדיון הייתה מרגשת. עמית נכנס בהתלהבות דרך שער 4, כניסת העיתונאים, והרגיש כאילו הוא עצמו עולה להופעת בכורה בבית"ר. הוא נדהם מהתפאורה ומהאווירה, שהזכירה כל כך את הניינטיז. אחרי שהרחנו את הדשא, ועמית חיפש ושאל איפה שועה ואצילי, עלינו ליציע. מערכת הכריזה הייתה רועשת לו והוא כיסה את האוזניים. בכל זאת, הוא עוד לא בן ארבע. את ההמנון של בית"ר "ללב נכנסת התאהבתי בך", שנכנס ישר ללב, הוא שר בהנאה צרופה ובמחיאות כפיים. ואז נשמעה שריקת הפתיחה, וההתרגשות התחלפה בלחץ לא נורמלי.
איפה המהירות?
כפי שכתבתי בשבוע שעבר, בית"ר איבדה את הברק, לא רק במשחק עצמו אלא גם את המאמן תרתי משמע. כבר מפרסום ההרכב לא הבנתי איך אנסה, מלך השערים של הקבוצה יחד עם עומר אצילי, נשאר מחוץ לסגל במשחק כזה, ושוב קאלו הועדף על פניו. "איפה המהירות?" שאלתי את החברים ביציע. איך אפשר לוותר על מהירות מול קבוצה שאמורה להסתגר ולהתבסס על התקפות מעבר?
מהירות היא שם המשחק בכדורגל המודרני, וזה בא לידי ביטוי כבר בדקות הראשונות ולאורך כל המשחק. זו בדיוק הייתה השיטה של שי ברדה, מאמן קריית שמונה: לשחק על החורים במרכז ההגנה של בית"ר ולנצל את המהירות של סניה. כבר במהלך הראשון זה כמעט קרה, כשסניה נשלח לכדור ארוך, עבר את קרבאלי, ורק בנס הבעיטה שלו חלפה סמוך לקורה.
אנטווי: הכל חוץ מהמסירה האחרונה
אחרי המהלך הזה בית"ר נכנסה לעניינים ושיחקה מהר, בעיקר על קו ימין, עם אנטווי שהיה פנטסטי באותן דקות. הוא שרף את הקו, פרץ מימין לאמצע והשאיר את שחקני קריית שמונה מאחור. אבל כרגיל אצל בית"ר העונה, מה שבלט היה הסיומת, המסירה האחרונה.
לאנטווי יש כל מה ששחקן חולם עליו: מהירות, דריבל, יציאה מהמקום. אבל הוא לוקה במה שלוקים בו רוב השחקנים המהירים שמגיעים לישראל, וזו הסיומת. זה קורה לו יותר מדי פעמים. הוא אתלט נהדר, אבל כדי להרוויח ממנו גם במספרים, בית"ר חייבת לעבוד איתו על המסירה האחרונה.
והבעיה של בית"ר ושל אלמוג כהן היא שלאורך מחצית שנייה שלמה הקבוצה לא שיחקה על המגן הימני הנפלא שלה. אנטווי נעלם התקפית, ודווקא ברגעי המומנטום הטובים בית"ר לא השכילה לנצל את המהירות שלו ולא הפעילה אותו מספיק.
לבית"ר אין גולרים
אחת הבעיות המרכזיות של הצהובים-שחורים ממשיכה להיות ההתקפה. כמו שכתבתי כאן לא מעט פעמים, במיוחד מאז המשחקים באירופה, לבית"ר יש בעיה קשה מאוד בחלק הקדמי: אין לה גולרים. סמואל קאלו שוב פתח בהרכב והמשיך במשחק השבלוני שלו. נכון, יש לו יכולת פריצה טובה והוא מסוגל לעבור שחקנים, אבל אין לו תכלס ואין לו חוכמת משחק.
אחד המהלכים שהכי הרגיזו את הקהל הגיע אחרי כדור קרן של בית"ר. כל השחקנים כבר היו למעלה, וקאלו השתלט על הכדור בכנף שמאל. במקום מסירה פשוטה לאחור כדי להמשיך את ההתקפה, הוא החליט לעשות תרגיל ואיבד את הכדור החוצה. שם אפשר היה להרגיש את חוסר הסבלנות של הקהל כלפיו.
זו השנה השנייה שאני טוען שמדובר בשחקן בינוני שלא מתאים לבית"ר. הייתי בטוח שהשנה בית"ר תשדרג את הזרים ותביא שחקן התקפה גולר ברמה גבוהה. לצערי זה לא קרה, ואחזור כמו תקליט שבור: אני לא רואה איך סמואל קאלו עוזר לבית"ר להתמודד על האליפות.
הדקה ה-96
הרגע הכי מביש הגיע בדקה ה-96, כשדקל צינו, שופט המשחק, גמר לבית"ר את המשחק בהחלטה מזעזעת שעוד ידובר בה רבות. אין ספק שההחלטה הזאת עלתה לבית"ר בשתי נקודות יקרות: פנדל שלא היה ולא נברא, אחרי מגע של טימותי מוזי בסניה. ומעבר להחלטה עצמה, עוד יותר תמוה בעיניי למה לקח לצינו חמש שניות להחליט ולשרוק. ביציע העיתונאים, ברגע ששרק, הייתי פשוט בשוק ולא האמנתי למראה עיניי, במיוחד בגלל השניות שחלפו עד ההחלטה.
אני רוצה שאיגוד השופטים יפרסם את ההקלטה של צוות השיפוט. כל עולם הכדורגל צריך לדעת למה נשרק הפנדל. האם צינו קיבל קריאה באוזנייה מהשופט הרביעי, גרינפלד? האם קיבל הוראה מה-VAR באותו רגע? ואנחנו גם צריכים לדעת למה שופטי ה-VAR החליטו לא להתערב. לא ייתכן שב-2026, עם כל הטכנולוגיה שעומדת לרשות השופטים, הם עדיין טועים טעויות קריטיות שמשפיעות על תוצאות. לדעתי, כל צוות השיפוט שהיה מעורב במחדל הזה צריך להיות מושעה עד תום העונה.
אחת הבעיות בשנים האחרונות, במיוחד בטדי, היא ששופטים מגיעים לאצטדיון בגישה מתנשאת ויהירה ומדברים בחוסר כבוד לשחקנים. וזו לא הפעם הראשונה שצינו מעורב בשערוריית שיפוט: בעונה שעברה הוא הרחיק את שועה בשני כרטיסים צהובים בתוך חצי דקה מול הפועל פתח תקווה.
ואני בז לקריאות שבית"ר לא הייתה טובה, הייתה חלשה ולא הגיע לה לנצח. סליחה, בגלל שבית"ר לא הייתה טובה אפשר לנרמל המצאה של פנדל נגדה? מה הקשר? האם אין בעולם קבוצות גדולות מבית"ר שמציגות יכולת חלשה ובכל זאת מנצחות 1:0, בשיניים?
קבוצה שכבתה
ועכשיו לצד המקצועי. לא מובן לי איך אפשר להעלים קבוצה בשלושה חודשים. אני אומר את זה מאז המשחקים באירופה: משהו אצל השחקנים כבוי. בית"ר עשתה שינויים מינוריים בסגל, 90% מהבסיס של העונה שעברה נשאר, והקבוצה "התחזקה" בכמה שחקנים שהרחיבו את הסגל. אבל להגיד לכם את האמת? הם הורידו לה את האיכות.
אני אומר את זה לא מעט בשידורי "גלי ישראל", שם אני מפרשן את המשחקים: ההגעה של וייסמן פגעה בהתקפה של בית"ר, ולמרות הסגל הרחב, השחקנים שעולים מהספסל מחלישים את הקבוצה ולא תורמים לה. זו לא הפעם הראשונה שהחילופים של אלמוג כהן נעשים באיחור רב וגורמים לירידת קצב ולחולשה גדולה. בעונה שעברה שחקני הספסל עלו ושינו משחקים לטובת הצהובים-שחורים. העונה בית"ר פשוט נחלשה ולא כובשת מספיק במחצית השנייה. רק חמישה מתוך 13 שערי הקבוצה נכבשו אחרי ההפסקה, וזה אומר הכל.
המשחק של בית"ר שבלוני, בלי תכלית, בלי איכות ובלי תכלס. החניכים של אלמוג כהן מגיעים לרחבה ופשוט מנסים להיכנס עם הכדור לשער. לא מעט פעמים הייתה להם אפשרות לבעוט, והם ניסו שוב ושוב עוד מסירה ועוד מסירה, עד שהכדור לא הגיע ליעדו. הפערים בין ההתקפה לקישור גדולים מאוד, ואני לא רואה תנועה בלי כדור.
אצל אצילי ושועה זה כבר כמה משחקים לא זה. הקפטן הראשון של בית"ר לא מפסיק לאבד כדורים ולהעיר לשחקנים, ואצילי נראה כבר כמה משחקים לא חד וחסר ריכוז. גם יונה, שפתח לראשונה מזה שמונה חודשים בעקבות פציעה, נעלם ליותר מדי דקות. בוריס אינו, שהיה נהדר נגד הפועל רמת גן, נעלם בשלושת המשחקים האחרונים ונראה כמו צל של עצמו. היחיד שעוד מראה ניצוצות באמצע הוא אלכסיס סרנה, שמחלץ כדורים, אבל צריך להיות מעורב יותר במשחק ההתקפה.
(אלמוג כהן - התפקיד גדול עליו?)
ומה שהכי קשה לי לראות הוא הנעת הכדור: בלי עומק, עם יותר מדי מסירות לאחור, למיגל סילבה ולשחקני ההגנה. וכל זה רק בגלל שבחלק הקדמי השחקנים של אלמוג כהן דורשים את הכדור לרגל.
אגיד לכם את האמת: ראיתי את הדרבי התל אביבי ביום חמישי האחרון, ראיתי את הפועל תל אביב והבנתי כמה הפערים בין שתי הקבוצות עצומים. מצד אחד החניכים של ברדה לא מפסיקים לרוץ ומשחקים כדורגל אנרגטי ושמח. מצד שני בית"ר, שאין לה שיטת משחק מלבד רצון ללחוץ גבוה. מעבר לזה, אין שם משהו מיוחד.
התפקיד גדול על אלמוג כהן
אני חושב שאלמוג כהן לא הביא בשורה חדשה לבית"ר. רוב הקהל רואה את זה ומדבר על זה, ולא ברור לי למה המאמן לא מקבל החלטה שתעזור לו ולבית"ר: להודות בטעות, לעשות צעד אחורה ולחזור לתפקיד שבו נחל הצלחה גדולה. תשעה מחזורים עברו, ומלבד מחצית ראשונה טובה אחת נגד מכבי תל אביב, לא ראיתי שום דבר מיוחד בקדנציה שלו.
בית"ר נראית כמו קבוצה לא מאומנת, עם מרחקים כל כך גדולים בין השחקנים, שכל מאמן מנוסה היה מזהה את זה בדקות הסיום. איך קבוצה שהמאמן שלה מצהיר שהיא רוצה לרוץ לאליפות מפקירה ככה את ההגנה שלה בדקות הסיום? פעם אחת בית"ר ניצלה מבעיטה של אריאל שרצקי למשקוף, אחרי סגירה לקויה של הקישור. בפעם השנייה זה הגיע אחרי הוצאת חוץ הזויה של אנטווי, שעלתה בשתי נקודות יקרות. אבל זו לא רק הוצאת החוץ. זה התחיל דקה קודם, כשיוספי ושחקני ההתקפה לא קראו את הסיטואציה. במקום להרוג את המשחק ולבזבז זמן ליד דגל הקרן, הם שיחקו כאילו המשחק רק התחיל. בית"ר שלחה קדימה את כל שחקניה, קו ההגנה פשוט לא היה קיים, ומסירה אחת של שרצקי השאירה את סניה חשוף ולבד מול מיגל סילבה. קבוצה מאומנת שרוצה לקחת תארים לא יכולה להרשות לעצמה מצב כזה.
(עמית | צילום: גיא אדרי)
זה יישמע קשה, אבל מי שמכיר אותי יודע שאני תמיד הולך עם האמת שלי: התפקיד גדול על אלמוג כהן. בית"ר לא במצב שמאפשר לה להיות שפן ניסיונות של אף אחד. עם כל הכבוד לאברמוב ולהערכה המקצועית שהוא רוחש לאלמוג כהן, שאולי עוד יתפתח בעתיד למאמן גדול, את הסטאז' שלו הוא לא יכול לעשות על הגב של 20 אלף מנויי בית"ר, של כמעט 30 אלף אוהדים שמגיעים מדי שבוע לטדי ושל אלפים שתומכים בקבוצה במשחקי החוץ.
נותרו עוד 27 מחזורים, ועוד לא מאוחר להציל את הספינה מטביעה. לאברמוב יש כאן לא מעט נורות אזהרה בוהקות. כדי לשמור על הקהל הזה, שעומד מאחוריו ותומך בו, דרושות החלטות קשות, כאלה שבהן ההיגיון גובר על הרגש.
לאוהדי בית"ר ירושלים מגיעה קבוצה הרבה יותר טובה, ואפשר להוציא ממנה הרבה יותר ממה שאלמוג מוציא כרגע. במיוחד כשהליגה לא כזו מדהימה: גם הפועל באר שבע ומכבי תל אביב ביכולת פושרת. ובכל זאת הן טובות יותר מבית"ר, כי יש להן צוותי אימון טובים ובשלים יותר. כרגע, כפי שבית"ר נראית, היא רחוקה מאוד מאליפות, ואם המצב יימשך היא תסיים במקומות 6–4. הלוואי שבסוף העונה אצטרך לאכול 70 כובעים.
הניצחון שלי
לצערי, במשחק הבכורה שלו עמית לא ראה ניצחון. אבל את הניצחון שלי הרווחתי: הילד חווה לראשונה את טדי ואת האווירה המטורפת, שעוד צריכה להשתפר. אין לי ספק שהוא עוד יראה הרבה ניצחונות, ובתקווה גם תארים.
אני מקווה שיעשו עוד כמה משחקים כאלה העונה.
