החוקר
אחרי חצי יובל שמומי לובינר פיקד על תחנת הכיבוי של מעלה אדומים, הוא מסיים את תפקידו ועובר לכהן כראש ענף חקירות • בריאיון מיוחד הוא מספר על תחילת דרכו כרועה צאן, על האירועים שנחרטו לו בזיכרון ועל המשפחה, כולם פעילים בכוחות הביטחון
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
דלית מור
כתבת מגזין וחדשות בעיתון זמן מעלה
אחרי 25 שנה, מומי לובינר, תושב נופי פרת, עוזב את תפקידו כמפקד תחנת הכיבוי של מעלה אדומים, ועובר לכהן כראש ענף חקירות. "תמיד רציתי להיות חוקר, אני אוהב את האתגר שיש בזה", הוא אומר.
את תחילת דרכו בחייו הבוגרים החל כרועה צאן, וכבר חצי יובל, כאמור, שהוא מפקד על התחנה. בתפקידו הוא היה נוכח באירועים רבים, חלקם חרוטים לכולנו בזיכרון, שימש כיו"ר ועדת חילוץ, הדריך בארץ ובצרפת את יחידת החילוצים המיוחדים ממים ומגובה, הרצה והדריך על זהירות משריפות ועל זהירות בדרכים ועוד. גם בני משפחתו פעילים ותורמים בכוחות הביטחון.
בזמן שאנו יושבים לריאיון מקבל מומי טלפון מהמבצעים, ובשיחה נמסר לו כי בחורה צעירה, כבת 20, נהרגה בתאונת דרכים בכביש הבקעה כשהתנגשה עם רכב אחר. צוותי הכיבוי בדרכם לחלץ את גופתה, ומומי הופך לחסר מנוחה. "אני יודע שיש שם קצין רציני וצוות מצוין, אך זה כל כך בוער בי להניע את הרכב, להגיע למקום ולסייע", הוא אומר זאת ואף חוזר על כך מספר פעמים במהלך הריאיון.
התחלת כרועה צאן והפכת למפקד תחנת כיבוי. איך זה קרה?
"החלום שלי היה להיות בוקר ברמת הגולן, וחבר משילה הציע לנו להתארח אצלו בשבת. זמן קצר אחרי זה כבר עברנו להתגורר שם ונשארנו שמונה שנים. הייתי שם רועה צאן ושמרתי על אדמות מדינה שהיום כבר יש עליהן יישובים. פעם אריק שרון הגיע לביקור, ולאחר מספר שנים הייתה הפגנה בכיכר ציון ואריק נאם שם כשמאחוריו התנוססו תמונות של התיישבות וחקלאות, ובאופן מפתיע גם תמונה שלי עם הטלאים. פתאום התחלתי לקבל זרם טלפונים מאנשים שראו את התמונה שלי. העדר לא הכניס כספים, ולכן הייתי גם רכז ביטחון יישובי, וכשראש המועצה ביקש שאהיה קב"ט במועצה, הקמנו יחידת חילוץ כדוגמת חילוץ מגילות ואז גם נפרדתי מהכבשים.
יום אחד הוזעקנו על ידי השב"כ והמשטרה להוציא גופת פלסטינאי מבור מים. הייתי צוללן בחיל הים ולכן נרתמתי למשימה וניהלתי את האירוע. כשיצאתי משם, מפקד הכבאות שהיה שם ביקש להיפגש איתי והציע לי להיות מפקד בכבאות. בתחילה סירבתי ואמרתי שאין לי שום הבנה בנושא, אך הוא אמר שהוא ידאג לי להכשרות, וכך היה. במשך עשור שימשתי גם כיו"ר ועדת חילוץ, שבע שנים בהתנדבות כקצין חילוץ ארצי. הכשרתי לוחמים בארץ ובצרפת ליחידת חילוץ בגובה ובמים, ולפני שש שנים נעשיתי מפקד תחנה אזורית. מדובר בגזרה גדולה מאוד של כל אזור מעלה אדומים, מודיעין עלית, גבעת זאב, עפרה ומגילות. זה בעצם 12 נקודות עם 250 מתנדבים בוגרים שנמצאים בכוננות על בסיס רכבי כיבוי יישוביים".
בשבוע שעבר נחנך המבנה החדש של תחנת הכיבוי בשכונת נופי הסלע, עד אז ישבתם בגבעת המייסדים.
"התחלתי עם אדם אחד בלבד. היינו כבאי ואני על כל העיר והסביבה. עם הזמן המקום גדל והתפתח, והיום יש שבעה קצינים, צוותים ולוחמים, מתוכם יש מתמחי חומרים מסוכנים ויחידת חילוץ בגובה ובמים. מדור לבטיחות אש ימשיך לשרת בגבעת המייסדים".
פיקדת באירועים רבים, איזה מהם נחרט בליבך?
"יש הרבה, וכמה מהם חזקים במיוחד. הייתי מפקד כוח בחילוץ 26 גופות באסון הכרמל. זאת הייתה יממה של חיפושים, אירוע שקשה מאוד לשכוח. בשלב מסוים, כשאנו מרימים בעזרת אומגה את הפצועים, המפקד של עפולה דוחף לי לכיס טלפון נייד ואומר לי שזה הנייד של אלעד ריבן ז"ל, בן ה-16, שהתנדב בצופי האש, הגיע לאירוע ביוזמתו כששמע על האסון ומצא את מותו. במשך כל האירוע הרגשתי את הטלפון רוטט לי בכיס, אבל היינו כל כך עסוקים שהתעלמתי מזה. גם לא היה לי מושג מי זה אלעד. אמרו שיש שלושה נעדרים, מצאו שניים מהם, ואז אני מניח את הטלפון על השולחן ואומר שיש לי נייד של איזה בחור בשם אלעד. התגובה הייתה: 'סגרת לנו מעגל', כי לפי הנייד היו משוכנעים שהוא מסתובב בגזרה ואז הבינו שכנראה הוא ההרוג. את אמא שלו פגשתי אחרי שנתיים בכנסת, ושם סיפרתי לה על האירוע הזה.
היה גם את אסון ורסאי שבו עזרנו מאוד. באזור שלנו היו הרבה אירועים מאוד לא פשוטים, כמו האוטובוס שבו נהרגו 26 נוסעים, בתוכם גם ילד, או השריפה הגדולה בנווה צוף, שבו נשרפו 25 בתים. לא אשכח סיטואציה מצמררת ונוראית שבה אחד הכבאים יצא מבית שנשרף, ואני שאלתי אותו אם הוא מכיר את המשפחה. הוא ענה לי שהוא לא מכיר אותם, אבל יודע שהם אתיופים. מסתבר שהם לא היו אתיופים, הם היו מפויחים. היו לי אירועים מאוד קשים ולא פשוטים.
ניהלתי אירוע שבו הצוות חילץ פצועה מתאונה במשך 45 דקות, הרופא קבע מוות לפצועה, אבל הפראמדיק לא ויתר והחזיר אותה לחיים. הוא הועברה לבית חולים עם מסוק, ואני הוזמנתי למסיבת הודיה. מאז היא כבר התחתנה.
לא פעם אחרי תאונות דרכים קשות אני מלווה את הפצועים לבית החולים ונקשר אליהם. יש כמה שאני מלווה עד היום. ניהלתי אירוע שבו הצוות חילץ פצועה מתאונה במשך 45 דקות, הרופא קבע מוות לפצועה, אבל הפראמדיק לא ויתר והחזיר אותה לחיים. הוא הועברה לבית חולים עם מסוק, ואני הוזמנתי למסיבת הודיה. מאז היא כבר התחתנה. הייתה גם תאונת דרכים מאוד קשה שהיו מעורבים בה שלושה צעירים. שניים נהרגו, ואחד נפצע. הרופאים דיברו עם המשפחה של הפצוע על כריתת יד, וכשהגעתי לבית החולים כדי לבקר ביקשתי ממנו שילחץ לי יד ביד הפצועה שלו. נשארנו בקשר, אמרתי לו שהוא עוד יתגייס לצבא, ואמא שלו אמרה לי אז: 'בזמן שכולם הרימו ידיים, אתה נתת לנו תקווה'. כל אירוע אני נוהג לצלם ולתעד לטובת תחקור והדרכות.
"אחת החוויות החזקות ביותר שחוויתי בכיבוי הייתה כשנסעתי לדרום כדי להחליף את המפקד לארבעה ימים. זה היה בתקופת בקבוקי התבערה, ונשארתי שם חודש. אשתי הגיעה לשם בסופי שבוע, לאוגדת עזה, והייתה הנהגת שלי. היו לנו 30 אירועי תבערה, עם 25 צוותים שפיקדתי עליהם. זה היה מבחינתי חודש מדהים, חוויה ענקית.
גם אירוע המוות של סתיו פרטוש ז"ל היה קשור אלינו. אני זה שחילצתי אותה מתחת לאוטובוס, ורק בסיום החילוץ הבנתי שמדובר בסתיו, הבת של חברים קרובים אליי. האבא הוא קצין בכבאות שהיה שותף איתי בהרבה אירועים, והאמא היא אילנה מהעירייה".
ספר על בני משפחתך שהלכו בדרכך ופעילים בכוחות הביטחון.
"מאוד מרגש אותי לראות את המשפחה שלי. אשתי אפרת היא נהגת אמבולנס, רעות היא חובשת בכירה ונהגת אמבולנס בעברה, עמית מפקד צוות בכבאות בפתח תקווה, חובש בכיר ונהג אמבולנס, אשתו פראמדיקית, אוריה כבאי בירושלים, חובש בכיר ונהג אמבולנס, וגם אשתו מתנדבת במד"א, אילון מתנדב גם במד"א וגם באיחוד והצלה, אשתו מנחת רופאים, ועמי לוחם בגבעתי, והוא מתנדב יחד עם חברתו במד"א. יש לנו במשפחה שלושה אופנועים להקפצות לאירועים.
פעם אחת ישבנו לארוחת שישי עם חברים שהזמנו מהיישוב, ופתאום הביפרים צפצפו. השארנו את האורחים לבד עם האוכל, וכל המשפחה יצאה לאותה התאונה. אני הייתי עם הרכב פיקוד, ופינינו לאמבולנס. אני זוכר שזה היה ערב עם גשם זלעפות, ואני הולך ראשון ומדווח על האירוע. הפראמדיק ניגש אליי וביקש ממני להסתובב ולהסתכל, והמחזה שראיתי מצמרר אותי בכל פעם שאני נזכר בתמונה הזאת. ראיתי את אשתי והילדים שלי מחזיקים אלונקה, לצדם עמית עם ילד מדמם בידיים, וכולם צועדים לכיוון האמבולנס. זאת תמונה שנחרטה לי כל כך חזק. זה היה לראות את כל המשפחה בעוצמתה ובמיטבה. מדהים לראות את זה".
"התחלתי עם אדם אחד בלבד. היינו כבאי ואני על כל העיר והסביבה. עם הזמן המקום גדל והתפתח, והיום יש שבעה קצינים, צוותים ולוחמים, מתוכם יש מתמחי חומרים מסוכנים ויחידת חילוץ בגובה ובמים. מדור לבטיחות אש ימשיך לשרת בגבעת המייסדים".
עכשיו כשאתה עוזב את התחנה, מה אתה משאיר אחריך?
"אני משאיר תחנה עם לוחמים ברמה מקצועית גבוהה מאוד. נבנו קשרים מעולים עם כל גורמי החירום בפיקוד העורף, במד"א, בצה"ל, במינהל האזרחי, במשטרה, קבט"ים, ראשי הערים והכיבוי הפלסטינאי. הלוחמים שלנו מלאי נתינה לסובבים, והם עובדים מכל הלב. צוות המתנדבים מהווה מכפיל כוח משמעותי באזורנו. יש סיפורים מרגשים אצלנו של קשרים ייחודיים. שגית למשל, התקבלה לעבוד כרל"שית מלאת רצון לתרום למערכת, ונעשתה אחראית הדרכה והסברה למתנדבים. היא קידמה את צופי האש וחופש המידע ברמה גבוהה ביותר וביחס אנושי, השתתפה בתרגילים ואירועים והייתה יד ימיני. יש לנו את הקצין אופיר לוי, שאני אוהב לספר עליו והוא שומע אותי נוהג לספר את הסיפור שלו. כשהגעתי לתחנה רציתי לעבוד גם עם נוער, והייתה לי כמות אדירה של מתנדבים. אני זוכר שסיפרו לי שאופיר רוצה להתנדב, ולכל מקום שהוא מציע את עצמו כולם מסרבים לקבל אותו. דווקא בגלל זה רציתי שיתנדב אצלנו, והיום הוא בין הקצינים הבכירים והמצליחים ביותר שלנו. הוא משמש כסגן מפקד היל"מ ומדריך בקורס קצינים. אופיר הוא מסר לבני נוער".
אתה עומד להיות ראש ענף חקירות במחוז, זה חלום ישן?
"תמיד רציתי לעסוק בחקירות. פעם חשבתי שאעבוד במשרד חוקרים. מדובר במקצוע מאתגר ושנון ביותר, וגם כמפקד תחנה עסקתי בתחום. מדובר בניתוח אירוע, כשמתוך אירוע אחד בעצם לומדים לאירוע אחר. למשל, מתוך ניתוחי אירוע ניתן ללמוד שגלאי עשן מציל לא פעם חיים, זה משהו שחשוב שיהיה בכל מוסד ובית. פעם הגעתי לחקירה בבית מסוים שנשרף בו לוח החשמל, הזוג סיפר לי את מה שאירע ואשתו סיפרה שהיא ראתה את בעלה מתכנן לשפוך מים וצעקה לו שלא יעשה את זה. היא סיפרה שלפני 22 שנה, כשפתחה את גן הילדים בו היא עובדת, הגעתי להדריך ואמרתי שאסור לכבות שריפה עם מים כשמעורב חשמל. גם שסוגרים לוח חשמל עדיין מוזרם חשמל מהחברה, ולכן צריך להתקשר 102 ולהרחיק את כולם מהמקום, ובשום אופן לא להיכנס שוב פנימה. אם אפשר לפני שיוצאים לסגור לוח חשמל וגז, כמובן שעדיף.
החקירות מושכות אותי כי האתגר הוא עצום. מגיעים למקום מפויח לחלוטין ומתחילים לבנות פאזל עד שמגיעים לתוצאה, ואין סיפוק גדול מזה. זאת צלילה לנבכי המקצועי. כשאני מגיע לרכב שרוף לחלוטין, אני כמובן מצלם אותו, ולא פעם בזכות הצילומים אני מגלה הרבה דברים, כמו למשל פח שעבר תאונה, ואז יכול להבין שאולי גם השריפה מכוונת ועוד".
יש אירועים שניסית לחקור ולבסוף הרמת ידיים?
"יש מקרים שיש טשטוש ראיות. יש גורמים שלא מבינים שאסור להיכנס לזירה עד שחוקר מגיע למקום, וזה יכול לפגום ולגלות מה היה מוקד השריפה".
לסיום?
"חשוב לי לומר שהנציב דדי שמחי שם מולו חזון ורצון לשנות את פני הכבאות, ועושה זאת נהדר ובאופן מקצועי, כולל הכנסת ציוד טכנולוגי מתקדם ביותר. מפקד המחוז עושה הכל לשדרוג השירות, בדגש על מתנדבים. הוא דואג לקרב ולהעצים מתנדבים במערך הכיבוי. לסיום, חשוב לי להודות למשפחתי שמאפשרת לי לעבוד עד שעות מאוחרות ולצאת באמצע הלילה. אני מקבל את מלוא התמיכה, וזה לא ברור מאליו".
