הנה ברוש לבדו בזוית אישית/ אורי מסיל
אורי מסיל, מנכ"ל המתנ"ס, בטור אישי על החוויה העצובה שבה נאלץ להוציא 450 עובדים לחל"ת ולסגור את המתנ"ס
פורסם בתאריך:
עד לפני כמה ימים הייתי מנכ"ל של אחד המרכזים הקהילתיים הכי גדולים בישראל, הארגון החברתי, קהילתי הכי משמעותי בעיר מעלה אדומים.
מתנ"ס מעלה אדומים שהעניק שירותים חוצי גילאים, מגזרים ואוכלוסיות, הגוף שמוביל בעיר את כל תחום החינוך הלא פורמאלי, היה ציר מרכזי בחיי התרבות, הפנאי וספורט, מוביל ויוזם פעולות חברתיות וקהילתיות לרוב - סוגר את שעריו.
משבר מגפת הקורונה לא פסח גם על המרכזים הקהילתיים. בעקבות זאת 450 עובדי המתנ"ס יצאו לחל"ת והעתיד? לוט בערפל.
נכון, אנחנו לא ארגון מושלם, יש לנו מה לשפר ולהתקדם. הרבה פעמים קל לנגח ולהשמיץ אותנו, אבל חשוב לי להבהיר שהארגון הזה התברך בעובדים מדהימים שבשכר מינימאלי הקדישו את זמנם, מרצם, נפשם ולבם למען קהילת מעלה אדומים. רק בזכות האנשים הללו לקחנו על עצמנו אתגרים לא פשוטים שאף אחד אחר בעיר לא יכול היה להתמודד איתם. אין קריאה למאמץ חברתי כזה או אחר שהם לא התייצבו אליה בהמוניהם.
עוד דבר שחשוב שתדעו, מדובר בגוף ממש לא עשיר, גוף שהוא ממש לא עושק, לא רווחי וסובל כמו כל חברה או עסק אחר מיוקר ההפעלה, המיסים וההתחייבויות. אם היו למתנ"ס הזה רווחי ענק כמו שמציירים אותו, אז לא היינו חייבים לשלוח את העובדים הביתה ונשארים חסרי כל.
כעת נותרתי עם צוות מאוד מצומצם שעל שתי ידי אני יכול לספור ואיתו אנחנו ננסה לעשות ביחד דבר או שניים למען תושבי העיר עד שהכל יעבור. אגב, באמת נשארו איתי כמה גיבורים וגיבורות שנושאים על כתפיהם עול ענק. חשוב לי להודות ולפרגן להם שהיו לצדי בשעתי הקשה.
אין לאף אחד מושג מה עובר מנהל שעד לפני דקה היה מרים יד והיו מתייצבים לצדו עשרות ומאות עובדים ועכשיו מרגיש לבד.
נכנסתי לתפקיד חיי לפני שנתיים וחצי, מי חלם אז שאני אהיה האיש שיסגור את שערי המתנ"ס? מה אני אמור לעשות עכשיו עם אסטרטגיית ותרבות הניהול שלי? מה עם הדוגמא האישית, הערבות ההדדית, למי אני אמור להגיד עכשיו "אחרי"?
אין לי ספק שעובד שיצא לחל"ת נמצא בסיטואציה קשה מאוד ואני? לבי כואב 450 פעמים על כל אחד מהם.
אני בן אדם רגיש, אבל ממש לא בכיין, גם אם אני ממש מתאמץ אני לא זוכר את הפעם האחרונה שהזלתי דמעה. ביום ראשון האחרון כינסתי את הצוות ובישרתי לכולם, פנים אל פנים, את הבשורה המרה ואז ירדה לי איזו דמעה. עכשיו אני בטוח אזכור מתי בכיתי בפעם האחרונה.
אז כל חבריי וחברותיי עובדי המתנ"ס, אני אוהב אתכם, ליבי יוצא אליכם, אני מצר על המצב אבל (בינתיים) אני כאן ואני אשמור על הגחלת עד שניפגש כאן שוב מחדש ולא תהיה לנו חנייה.
פעם שהיה לי קשה, חבר שלח לי את השיר "הנה ברוש לבדו" - מילים של אהוד מנור ז"ל, אני ממליץ לכולם לקרוא ולשמוע... אז ברוח השיר, הלוואי ויהיה לי הכוח - "לו רק ניתן ואלמד את דרכו של עץ אחד".
אורי מסיל,
מנכ"ל המעט שנשאר מהמתנ"ס
