נדבקתי, תיכף אשוב
פיני לוי, תושב העיר, נדבק בנגיף הקורונה. ממיטתו במלון "דן ירושלים" הוא מספר על התסמינים שהחלו בהדרגה, על המאבק של משפחתו כדי שיקבל את הבדיקה, על התוצאה החיובית ועל האשפוז ב"חדר המזוהם" בהדסה עין כרם. "אלה שעות וימים של מחשבות רבות. פתאום מעריכים את כל הדברים הקטנים שבשגרה. החיים נכנסים לפרופורציה, ואני רוצה כבר לחזור לשגרה"
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
דלית מור
כתבת מגזין וחדשות בעיתון זמן מעלה
"זה לא משחק ילדים, ואף אחד לא יכול לומר בוודאות: 'לי זה לא יקרה", כך סיים את שיחתנו פיני לוי, תושב מעלה אדומים, שנדבק בנגיף הקורונה.
פיני משחק במספר תיאטראות בירושלים ובמעלה אדומים. במשך שנים רבות פגשנו אותו על הבמה - איש שמח, איש של אנשים, איש שאוהב להצחיק, לבדר ולעשות טוב. היום, כשהוא בבידוד ואינו יכול לפגוש את משפחתו וחבריו, הוא מודאג ואינו יודע כמה זמן יצטרך לראות את ארבעת הקירות שסוגרים עליו. "מזל שיש שיחות וידיאו, אחרת המצב היה קשה יותר".
הוא אושפז ב"הדסה עין כרם", וכעת הוא נמצא במלון "דן ירושלים", ממתין שהווירוס יחלוף ושהסיוט יהיה מאחוריו.
תמונת הפרופיל שלך מפרוץ המגפה היא "נשארים בבית", ובכל זאת חלית. יש לך מושג איך נדבקת?
"לצערי מצאתי את עצמי לא מעט פעמים בבית החולים 'הדסה הר הצופים' במחלקות ובמיון. לפני שנה עשיתי ניתוח קיצור קיבה, והבת שלי עשתה את הניתוח הזה בסביבות חג פורים. הייתי איתה כשהיא הייתה בניתוח במחלקת כירורגיה, וחזרנו למיון אחרי הניתוח כי היו סיבוכים והתפתח זיהום. אני מאמין שההסתובבות הזאת בבית החולים חשפה אותי לנגיף ושם נדבקתי, אבל באותו הזמן לא חשבתי על הנגיף כי הדאגה לבת שלי ולבריאותה הייתה חשובה יותר".
איך הבנת שמשהו לא כשורה?
"התסמינים אצלי התחילו בהדרגה. הרגשתי חולשה בכל הגוף, אבל לא ייחסתי לזה חשיבות והייתי בטוח שזה כתוצאה מהמתח. לאחר מכן התחיל לעלות לי החום, וזה היה כמו נדנדה - פעם יש חום ופעם לא. לא היו לי קוצר נשימה או שיעול. מספר ימים אחר כך לא היה לי תיאבון ואיבדתי לגמרי את חוש הטעם. רק מאוחר יותר התחילו לי גם כאבי ראש ושיעול. התסמינים למחלה הם מאוד לא פשוטים, ובאותו שלב כבר נדלקה לי נורה אדומה".
יש תלונות רבות על הקושי להיבדק, איך ומתי אתה נבדקת?
פיני מספר שהוא היה ערני למצבו, וכבר כשהרגיש שמשהו אינו תקין בגופו הוא הכניס את עצמו לבידוד עצמי בחדר. לדבריו, במשך שבועיים נמשכו התסמינים והחולי, עד שידע בוודאות שהנגיף הגיע גם אליו. אלא שגם הוא, כמו רבים, מספר שהוא ובני משפחתו נאלצו במשך מספר ימים להתחנן כדי להיבדק.
"זאת הייתה מלחמה קשה מאוד. הבת שלי לירון התחננה ובכתה כדי שנקבל את הבדיקה. כשהבנו שכל התסמינים מובילים לנגיף וכשראינו שכבר שבועיים אני לא מרגיש טוב - החום עולה ויורד, יש לי שיעול וחוסר טעם, הבנו שזה בוודאות לא איזו שפעת. אז התחילה מלחמה קשה שלנו מול מד"א. נופר, הבת שלי, הפכה עולמות כדי שנקבל את הבדיקה, אבל הם פשוט סירבו להגיע לבדוק אותי. פנינו למאוחדת, ובשלב הזה החום ירד והרופא נתן לי דקסמול. יום אחרי זה שוב החום עלה, ולחצנו בכל כיוון אפשרי אבל לא היה עם מי לדבר. נכנסנו למאוחדת דיגיטל, והרופא אמר שיעביר את הבקשה שלי לרופא המחוזי. במקביל הילדים הפעילו לחץ ואמרו שהם לוקחים אותי למיון הר הצופים, אבל שם לא הסכימו לקבל אותי כי המקומות שמטפלים בהם בחולי קורונה הם שערי צדק ועין כרם. קיבלתי הסבר מפורט לכך שבלי הפנייה תהיה לי בעיה, והבנתי שמדובר בבירוקרטיה קשה. בסופו של דבר המלחמה השתלמה. כשמצבי כבר היה לא טוב והרגשתי ממש נורא, לירון הבת שלי לקחה אותי לבדיקה בטדי. יומיים אחרי אותה הבדיקה קיבלתי תשובה חיובית".
זה נגיף שיש סביבו בעיקר חוסר ודאות, איך מגיבים כשמגיעה תשובה חיובית?
"הייתה לי כבר תחושת בטן חזקה מאוד שאני חולה ושהתשובה תהיה חיובית. קיוויתי מאוד שלא, אבל כשהטלפון צלצל והגיעה התשובה ידעתי מה היא תהיה. הבנות שלי לקחו את זה מאוד קשה, ואני לא חיפשתי אשמים. כל הבית, כולל החברים של הבנות שלי, נכנסו לרכב והלכו להיבדק בטדי. לשמחתי התשובות יצאו שליליות, זה ממש נס".
ואז באים לקחת אותך, איך התחושות?
"פיקוד העורף הודיעו לי שייקחו אותי למלונית. זה היה כבר לילה, וחיכיתי שיבואו. בינתיים החלה החמרה במצבי והיו לי שיעולים שמלווים בקוצר נשימה. פחדתי מאוד, והמשפחה התקשרה למד"א. בשעה אחת וחצי בלילה הם הגיעו, לבושים כמו אסטרונאוטים, נראים כאילו הם שחקנים בסרט. התחושות מבולבלות, מלחיצות. אמרו לי שאנחנו נוסעים לשערי צדק, אבל בדרך אמרו להם שאין שם מקום ולכן המשכנו לעין כרם. מעלים אותי לקומה השביעית, ואני רואה שלט בצבע אדום: 'חדר מזוהם'. המחשבה שאני זה שאני נכנס לחדר המזוהם, גורמת לתחושה של הלם ופחד מהבלתי נודע. בחדר שכבו עוד שלושה אנשים, כולם מחוברים לחמצן. קיבלתי כדורים נגד מלריה ואנטיביוטיקה. למחרת, אחרי בדיקות דם, סטורציה וצילום חזה, ראו שהבדיקות מעודדות ומצבי טוב באופן יחסי, ואז הודיעו לי שאעבור למלון".
טעות אנוש
ביממה בו הוא שהה בבית החולים, משפחתו עברה טלטלה לא פשוטה כשאחות בית החולים, כתוצאה מטעות אנוש, בישרה להם שמצבו קשה ומידרדר. באותו זמן פיני ישן ולא ענה להם לטלפון, מבלי לדעת איזו דרמה הם עוברים בביתם שבמעלה אדומים.
הגעת למלון, איך ההרגשה להיות כלוא בחדר שנועד לחופשה אך הוסב לבית חולים?
"במלון יש הרבה מאוד חרדים מאושפזים. אין לי חלילה שום דבר נגדם, רק שלא רציתי לקבל חדר משותף לאדם חרדי כי אז לא הייתי מרגיש מספיק משוחרר כדי לשוחח בטלפון בשבת למשל. שוב נופר לחצה והתחננה בפני כל גורם אפשרי, וקיבלתי חדר לבד. הסבירו לי שזה יכול להימשך גם עוד ארבעה שבועות עד שאחלים ושזה יכול להיות גם פחות. אני כבר הייתי חולה שבועיים לפני שבכלל נבדקתי. מתייחסים אלינו מקסים כאן. זה מאוד מוזר להיות במלון בסיטואציה כזאת. מאוחדת ציידו אותי בערכה שיש בה מכשיר לבדיקה עצמית של חמצן בגוף ומודד חום, וברגע שהחום ירד למשך 48 שעות והכל יהיה יציב, אוכל שוב להיבדק לראות אם עדיין אני חולה. אם התוצאה תהיה שלילית, יבצעו אחרי 24 שעות בדיקה נוספת - ורק אם גם היא תצא שלילית אוכל לשוב לחיים שלי בחזרה. אני שותה הרבה תה חם, שזאת המלצה לשיעולים של הקורונה. אני לא מתחבר פה לאנשים אחרים. הם יותר עם עצמם, מתפללים ביחד, ואני באופן כללי מעדיף לא להיות ליד שאר החולים ולנקוט בזהירות למרות שגם אני חולה. אני לא רגיל להיות לבד, וזה מאוד קשה. את האוכל הם מביאים בעגלות למסדרון, עם בגדים ממוגנים, חליפות חלל, ואז מודיעים בכריזה שיש אוכל. ההתארגנות כאן מדהימה, ובכל זאת, מלון אמור להיות לנופש ולא לאשפוז חולים".
מה חשוב לך לומר לסיום?
"אני אישית נקטתי כל אמצעי זהירות כדי לא להידבק, אבל הייתי בהדסה באותה התקופה מספר פעמים וכנראה שככה זה הגיע אליי. זה לא נעים בכלל. אלה שעות וימים של מחשבות רבות, ופתאום מעריכים את כל הדברים הקטנים שבשגרה. החיים נכנסים לפרופורציה. האטרקציה הכי גדולה זה לשוחח שיחת וידאו עם המשפחה והחברים. אני מתגעגע אליהם ומתגעגע לבמה. רוצה כבר לחזור לשגרה. יש מגפה שמשתוללת בחוץ ולא בוחרת באנשים. היא יכולה להגיע לכל אחד ואחת. אל תאמרו: 'לי זה לא יקרה', תעשו הכל כדי להגן על עצמכם".
אלחנן | 17:39 07.04.20