יום שלישי, 11 באוגוסט 2020, כ"א אב ה' תש"פ
לפרסום חייגו: 02-5900070

חדשות במעלהנט

החדשות המקומיות

הפרויקטור פורש

אבי אלקובי, המנהל המיתולוגי של הקאנטרי במתנ"ס, פורש מתפקידו אחרי 40 שנות עבודה. בריאיון מיוחד הוא מספר על חדר הכושר שניהל במחסן קטנטנן שצמוד לבריכה, על האהבה לאמנות ובניית בובות העדלאידע של העיר ועל החזון להתרחב ולהפוך למרכז ספורט עירוני. "אני רוצה להמשיך להיות מחובר לעיר, ולכן אני מתכנן להשתלב בפעילויות העירוניות ולהמשיך לתרום את חלקי"

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

דלית מור

כתבת מגזין וחדשות בעיתון זמן מעלה

לפני כשבוע יצא לגמלאות אבי אלקובי, שניהל את הקאנטרי במתנ"ס מיום פתיחתו ועד עכשיו והיה חלק בלתי נפרד מהמתנ"ס מיום הקמתו. בנוסף, הוא הפך לדמות משמעותית ומוכרת בעיר לאחר שבזכותו הייתה העיר מתקשטת בפרויקטים רבים כמו בתהלוכת העדלאידע של חג פורים בבובות ענק מרשימות שאותן הוא הכין במו ידיו, הקמת חדרי סטודיו, שיפוצים שחסכו מאות אלפי שקלים.

ערב פרישתו מתפקיד מנהל הקאנטרי אנחנו נפגשים בביתו אחרי עשרות שנים שהתרגלנו, תושבי העיר, לראות אותו בכל רגע נתון כשהוא נמצא תמיד בעשייה מבוקר ועד חשכה. לשאלתי האם הוא מצליח לדמיין את עצמו קם בבוקר לחופש מוחלט, הוא משיב לי כי "זה ידגדג לי בידיים, לא אצליח לשבת ורק לצפות טלוויזיה". בשיחה בסלון ביתו הוא מגלגל היסטוריה של 40 שנה, כשהמתנ"ס היה חדרון אחד בלבד.  

אחרי 38 שנה במעלה אדומים ו-37 שנים כעובד מתנ"ס, יש לך זיכרונות שלהרבה תושבים אין.  

"למעלה אדומים הגעתי בשנת 1982, השנה בה החלה ההתיישבות. גרנו בירושלים, ויום אחד נסענו לים המלח וראינו שמעלינו ישנם שלטים 'כאן בונים'. הבנתי שזה המקום שבו ארצה לגדל את ילדיי. נכנסנו לבית ברחוב הנחלים בחודש יוני, כשעוד לא היה פה כלום, אפילו לא חשמל. זאת הייתה תקופה נהדרת. כשהמתנ"ס נפתח זה היה בכיכר קדם, שהיום כבר איננו, וזה היה חדר אחד שבו ישב המנהל הראשון, דני אדרעי, ומזכירה. הפעילויות התקיימו בבית הספר 'תומר רחל' ובאולם הספורט היחיד בעיר שהיה בו. אני הייתי אב בית, והיינו מארגנים ערבי דיסקו לנוער".

שנתיים אחר כך קיבלת את תפקיד 'מנהל הקאנטרי, בו נשארת עד היום.

"בחודש מאי 1984 התחילו לבנות את הבריכה במעלה אדומים. זאת הייתה הבריכה הסגורה שנמצאת עד היום בעיר, וממנה ניתן היה לצאת לחצר קטנה במיוחד עם מדשאה ברוחב מטר. הייתי תמיד 'הנדימן' ועם רקע מכני, ולכן ראש המועצה, עמוס טרטמן, וישראל גולדנשטיין ז"ל, החליטו לשלוח אותי לקורס הראשון בארץ של מפעילי בריכות שנפתח בוינגייט בשנת 1985. משם המשכתי ללמוד ניהול מרכזי ספורט. קצת מצחיק להיזכר במרכז הספורט ההוא. מאוד היה חשוב לי למשוך בני נוער, כך שאת המחסן הקטנטן שצמוד לבריכה הפכתי לחדר כושר עם שני הליכונים ומשקולות. שנה אחר כך הוצאתי מזרונים ומספר מכשירים לחתיכת דשא שהייתה שם, כדי שיוכלו להגיע יותר אנשים. חדר הכושר נבנה במהלך השנים, ולאט לאט הלך וגדל. בהתחלה בניתי צמוד לבניין מבנה נוסף בבנייה קלה, וכך הוא התרחב עם השנים. 

לאחר שנתיים בלבד קיבלתי עובד מצטיין מעמוס טרטמן, דני אדרעי וישראל גולדנשטיין ז"ל, ושנה אחר כך הוזמנתי לבית סוקולוב בתל אביב, שם קיבלתי את העובד המצטיין הארצי שניתן לי על ידי משרד הפנים וכלל תעודת הערכה על הפעילות והפיתוח. יחד איתי פעלה לאורך השנים המנהלנית, לינור רחמים".

פחות מעשור, והמתחם הפך למרכז אטרקטיבי ופורח.

"ראש העיר, בני כשריאל, היה מההתחלה המנוע שהניע את המרכז. הוא אמר לי בתחילת שנות ה-90 שצריך כאן משהו גדול יותר. בשנת 1995 הוא קיים מספר פגישות ולקח הלוואות, וכך בנו שתי בריכות חיצוניות. המדשאה הורחבה, וזה עמד על סכום לא מבוטל של 3.6 מיליון שקלים. בזמנו עבר בסמיכות כביש שאני חזיתי שעוד יזוז, והוא באמת הוסט לצורך בניית הבריכות".

משנת 1994 ועד 1996 אבי ושרית אקסלרוד כהן פתחו פעילות לנשים בימי שישי, וזו הייתה פעילות שמשכה את נשות העיר. "שרית הגיעה עם אין סוף רעיונות, התחלנו לקיים פעילויות מושקעות בדשא, הגיעו מרצים בתחומים מעניינים והיו מכירות. זה היה ממש הפנינג שמח עם כיבוד והמון פינוקים. אני יזמתי את 'שלישי משפחתי' בגלל שזה יום לימודים קצר במעלה אדומים, ואז הצענו כניסה לבריכה במחירים מוזלים, והבאתי להטוטנים, קוסמים, ליצנים ופינות יצירה. בנוסף יזמתי מנוי תלת חודשי לנוער, וזה תפס מצוין בעיר בתקופת החופש הגדול. הרבה בני נוער שהתנסו במנוי הזה גם המשיכו אותו".

הופעות אמנים במדשאת הקאנטרי.

הבריכה מהר מאוד הפכה למקום מפגש של העיר, ואבי מספר בגעגוע גדול על הימים בהם כל הופעות האמנים הגדולים בארץ הגיעו למדשאת הבריכה עוד לפני שהעיר גדלה וההופעות עברו לפארק המרכזי. "חיים משה, בשיא הקריירה שלו, הופיע במדשאה. כך גם הכל עובר חביבי, מיכל ינאי, הופה היי עם יגאל בשן, מיקי גבריאלוב, דני סנדרסון, יהודה פוליקר, אריק סיני ועוד רבים וטובים. התושבים היו נוהרים להופעות במוצאי שבת במדשאה, וזה היה מרכז הבילוי של העיר".

לפני 15 שנה חדר הכושר עבר מתיחת פנים.

"בשנת 2005 כבר נבנה חדר הכושר הגדול. זאת הייתה קפיצה מדהימה מבחינתנו, עם הרבה מאוד מנויים. התפוסה הייתה תמיד מלאה בחדר הכושר, ולאורך השנים ראש העיר, בני כשריאל, דאג שכל הזמן נשמור על רמה גבוהה של חדר כושר לתושבים. הוא דאג לגייס סכום של 1.6 מיליון שקלים, וכך יכולנו להשתדרג עם מכשירים חדישים. כשהגענו לשיא של מנויים היו לנו 2950 מנויים. ראש העיר תמיד היה תומך נלהב, ובכל פעם שבאתי בבקשה הוא נרתם וסייע. הזמנתי אותו מספר פעמים לסיור בשעות העומס כדי שיראה שהמקום כבר קטן מדי למספר המנויים, והוא נתן לנו תמריץ ואפשרות להתפתח. כך הגענו לחדר כושר גדול מחדר הכושר באימקא, ואיש מבין מנהלי חדרי הכושר בארץ לא הצליח להאמין באותו התקופה שיש לנו כל כך הרבה מנויים".

בזמן שאתם המשכתם להרחיב את חדר הכושר, נפתח סטודיו מטי - עד כמה זה טלטל אתכם?

"מטי גרע ונגס נתח מאיתנו, כך שחלק מהמנויים עזבו. אבל המקום עדיין בתפוסה יפה מאוד. יש לנו יתרונות משלנו, כמו הבריכה והמקום הגדול שיש ברשותנו, ולכן אנחנו יכולים להמשיך לבנות ולהתרחב. יש לנו עוד 800 מטרים לבנות ואנחנו יכולים לבנות גם קומה נוספת על הגג. בשנה וחצי האחרונות שיפצנו את מקלחות הנשים, והיום זה נראה כמו מלון ברמה גבוהה מאוד. השלב הבא יהיה שיפוץ מקלחות גברים, יש סאונה יבשה ורטובה, נעשו עבודות פיתוח ב-400 אלף שקלים לנגישות כמו רמפה, מעלית, שדרוג הכניסה לבריכה גם בבריכה החיצונית עבור כבדי גוף ומבוגרים שקשה להם להיכנס למים ועוד. באופן כללי, הקאנטרי יכול ליצור המון פעילויות שמטי מוגבלים בהם".

איפה אתה בכל זאת מוצא בעיה?

"הבעיה העיקרית לדעתי היא שפעילויות הספורט מפוזרות בעיר ולא מתרכזות במקום אחד. אדם מגיע לחוג מסוים בקאנטרי, ומגלה שהוא צריך בעצם לנסוע לקצה אחר של העיר. לכן חשוב בעיניי לנצל את המקום ולבנות אותו כך שהכל יתנקז במקום אחד וזה יהיה מרכז הספורט של מעלה אדומים".

  במה אתה גאה במיוחד?

"יש סרטון שצולם לפני יותר מ-20 שנה, ובו אני עומד בפיסת הדשא הקטנה שהייתה אז, כשלצידנו כביש ירושלים/יריחו, ואני אומר את החזון שלי - שיום אחד יזיזו את הכביש ואפשר יהיה לבנות בריכות חיצוניות ולהתרחב. אני תמיד חושב מחוץ לקופסא ומשתף את האחרים במחשבות שלי, ולשמחתי זה קרה".

רגע לפני שאתה עוזב, איזה עוד חלומות ותכניות העברת הלאה לבא אחריך?

"צריך לעשות עוד כמה שיפוצים במקום, כמו: להחליף את הרצפה שהיא קשה מאוד לניקוי, להרחיב את המקום, לחדש את גג הבריכה ועוד. לפני חודשיים חידשתי את כל עבודות העץ בסאונה היבשה, ולמעשה השארתי מתנה. יש שם עובדים מצוינים, בהם גם עובד האחזקה איברהים, שהוא ואני בנינו הרבה דברים יחד. באופן כללי אני לא מסוגל לשבת יותר מדי זמן, ולכן למרות שתפקידי היה ניהולי, הייתי גם משקה את הדשא, שתלתי עצים ובניתי הרבה דברים במקום הזה. מחליף אותי עמית שרון, שהוא תושב מודיעין עם ניסיון עשיר בתחום. בתקופת החפיפה התרשמתי ממנו מאוד. הוא נמרץ, עם רעיונות מצוינים ועם מוטיבציה גבוהה. אני מאוד מאמין בו, ויחד עם שרית אקסלרוד כהן היצירתית אין לי ספק שהם יגיעו להישגים מצוינים. הקאנטרי ימשיך לגדול ולהתפתח".

אתה זה שיוצר את בובות הענק בעדלאידע ואת הפסלים שמוצבים בקאנטרי, איך כל זה התחיל?

"את העדלאידע הראשונה בעיר אני יזמתי, וזו הייתה תהלוכה עם בובות ענק. אני מאוד אוהב עבודות ידיים, ולכן אני עוסק בנגרות ובפיסול בברזל. למדתי בניית בובות מעיסות נייר, פיתחתי את זה ולשמחתי זה משך הרבה מאוד אנשים גם מחוץ לעיר. כבר לפני 25 שנה הבובות שלי הוצבו בבניין העמודים בירושלים בחג הפורים, ומאז הם גם מגיעות למתחם התחנה. בתקופת 'צוק איתן' העברתי את הבובות לשדרות, כדי לשמח את התושבים שם. העדלאידע שלנו שודרה גם בערוץ 2 בטלוויזיה, והעברתי קורס לרכזי אומנות במבנה שהוקצה לנו במישור אדומים. את הבובות אני בונה במשך מספר חודשים, כשאני מתחיל בשיא החורף, בתוך אוהל, ומסיים לקראת פורים. בכל שנה אנחנו מתמקדים בנושא אחר. גם הילדים שלי הם אמנים שעוסקים בתחומי אמנות, למשל אדריכלות. יש לי ילד שמנהל את פיקו קידס".

אחרי כל כך הרבה שנות עבודה, אתה מתכנן את ימי המנוחה?

"אני לא יודע באמת לנוח. גם בשבתות הייתי עובד. החופשות המשפחתיות שלנו מעולם לא היו בתקופת חופשת הקיץ כי לא הייתי מסוגל לחשוב שיש עומס בבריכה ואני לא שם. במהלך כל השנים הצלתי שלוש פעמים ילד מטביעה, וגם ביצעתי החייאה".

מה אתה מאחל לעצמך? ונשמח גם לקבל טיפ איך אתה נראה כל כך טוב בגיל 68.

"אולי אני נראה צעיר לגילי כי אני עוסק בספורט. מאז ומתמיד, עוד מימי שירותי הצבאי בצנחנים, עסקתי בספורט. אני מאחל לעצמי להמשיך ולהתעסק באמנות כי זה מדגדג לי בידיים, ולטייל בשבילי הארץ. עוד כנער חניך בתנועת הצופים אהבתי לטייל, יצאתי לצעדות שהיו בארץ כמו צעדת הגלבוע, מצדה וים המלח, ועכשיו יש לי זמן לחזור לזה. אני רוצה להמשיך להיות מחובר לעיר, ולכן אני גם מתכנן להשתלב פה בפעילויות, לקחת בהן חלק ולתרום את חלקי".

תגובות