"אי אפשר לחבק את מי שלא רוצה חיבוק"
היא עלתה לארץ מאתיופיה בגיל שמונה, ילדה קטנה, ללא אף אחד מבני משפחתה. היא הגיעה לקיבוץ, למדה עברית, התגייסה לצה"ל וסיימה לימודי משפטים. היום היא עו"ד מצליחה, נשואה לצבר ואם לארבעה, גרה ברחוב הקרן וחולמת לראות יותר מבני העדה האתיופית בעשייה הציבורית בעיר. עו"ד מימי דורון, מספרת בריאיון מיוחד, על החלומות שהגשימה, הדרך שעברה, החינוך שקיבלה בבית אבא והביקורת שיש לה על החברה הישראלית, אבל גם על בני העדה האתיופית
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
דלית מור
כתבת מגזין וחדשות בעיתון זמן מעלה
מימי דורון, תושבת העיר, בת 40, נשואה ואם לארבעה, שני בנים ובתי בנות, מספרת על הדרך שעשתה מאז עלתה לארץ לבדה, כשהייתה בת שמונה בלבד, ועד היום, כשהיא עורכת דין מצליחה.
מימי עלתה לארץ כשהייתה רק בת שמונה, ילדה קטנה, ללא משפחה, רק עם תשעה ילדים נוספים מאתיופיה שעלו יחד איתה במסגרת פרויקט מיוחד של המדינה. "הייתי הקטנה מבין הילדים, ואיש לא הסביר לי שאנחנו טסים לארץ", היא מספרת על הימים ההם.
במהלך השנים, בעקשנות יתרה, היא סיימה את לימודיה במשפטים - והיום היא עורכת דין. היא מתגוררת ברחוב הקרן בעיר, לצד חברי הקהילה האתיופית, ונשואה ל"צבר" שאינו משתייך לקהילה. היא חושבת שחשוב לשמר את המסורת שהביאו מאתיופיה, מאוכזבת שיש כאלה שעדיין מתקשים לקבל ולהטמיע את הקהילה בחברה הישראלית ומצפה שהקהילה תהיה פעילה יותר כי "אי אפשר לחבק את מי שלא רוצה חיבוק".
היום את עורכת דין, נוף ילדותך היה שונה לחלוטין. תארי את ילדותך.
"גרנו בכפר קטן ליד העיר גונדר, בתוך חמולה, סבתא וסבא, הדודים והדודות ויתר משפחתי, כדי לשמר את היהדות ומכיוון שהייתה בערים התבוללות. בגלל שהגענו לשם אחרי חורבן בית ראשון, לא הכרנו הרבה התפתחויות ביהדות שקרו במהלך השנים. שמרנו שבת וחגגנו את שלושת הרגלים, אבל למשל על חג פורים אפילו לא שמענו. הכפר היה ממוקם סמוך ליער, היו הרבה מאוד עצים סביבנו, והתפרנסנו מחקלאות, מרעה ומסחר. את הכפר עזבנו לעיר הבירה אדיס אבבה קצת לפני שעליתי לארץ. להורים שלי היה חשוב שנלמד, ולכן למדתי קרוא וכתוב, ומאוד אהבתי את זה. הזיכרון הכי חזק של התרגשות אמיתית שהייתה לי בילדות זו התחושה שהייתה לי כשהחזקתי מחברת ועיפרון. מעולם לא ציירנו, לא היו לנו צבעים או טושים. למדתי עד גיל שבע קריאה וכתיבה, ואז הפסקתי ללמוד ורק התאמנתי על זה הרבה. באדיס אבבה נאלצנו להסתיר את יהדותנו בגלל אנטישמיות, ואולי גם בגלל מבצע העלייה".
ישבתי על ספסל, משטרה עצרה לידי ואני שאלתי אותם אם הם ראו משהו חשוד. הם ענו לי שהם לא רגילים לראות בסביבה אדם יושב ככה לבד, ואני שאלתי אם הם מתכוונים לאדם עם צבע עור שלי. הם ביקשו תעודה מזהה, הוצאתי תעודת עורך דין והגשתי להם. המבט של השוטר היה תמוה והוא שאל: 'עורכת דין?!'
עלית לארץ לבדך, ילדה קטנה שכולם זרים סביבה, איך הייתה ההרגשה?
"לקחו עשרה ילדים שהיו בסביבות גיל 14, ואני הקטנה מכולם, רק בת שמונה. כשהיינו באדיס אבבה כל כך התגעגעתי לכפר, ממש חלמתי לחזור לשם, אז אמא סיפרה לי שלוקחים אותי בחזרה לכפר, אולי בגלל שהיה לה קשה להתמודד עם זה שאני נוסעת לארץ זרה. שמחתי שאני חוזרת לכפר, וארזתי הכל לבדי. לא הייתה אז טיסה ישירה, כך שעברנו מספר טיסות. אני לא בכיתי ולא שאלתי שאלות, חושבת שהייתי בשוק. רק כשנחתנו בארץ הבנתי לאן הגענו. לקחו אותנו לפנימיית חופים בעכו, מקום מהמם, יפהפה, עם מרחבים פתוחים, ירוק, עצי דקל ושקט. היו לי הרבה מקומות להתבודד בהם. היו גם הרבה דברים שנראו לי מוזר. למשל, הריבה, לא הבנתי איך משהו שאוכלים יכול להיות בצבע אדום בוהק. עד היום אני לא נוגעת בריבה. בנוסף, היו כל כך הרבה אנשים סביבי שהם בצבע שונה משלי, וזה הרגיש לי זרות. הילדים למדו באולפן, אבל אני הייתי קטנה מדי ולכן למדתי עברית במהלך הזמן בעצמי. תרגלתי מילים, ולשמחתי היו שם מדריכות 'לבנות' שדיברו אמהרית מעולה כך שהיה לי עם מי לתקשר ועל מי להישען. מאוחר יותר עברתי לפנימיית תלפיות בחדרה, ושם גם התחלתי ללמוד".
אנשים מהקהילה שהם חברים בוועדי הורים בגנים ובבתי הספר במעלה אדומים. לא מספיק רואים את חברי הקהילה שלנו במקומות של עשייה חברתית. חסרה נציגות של אתיופים בנוף, והתחושה שלי היא שזה חסר וזה חשוב. הייתי רוצה לראות יותר אתיופים בקבלת קהל בעירייה, בבנקים, במשרדים ממשלתיים ובעמדות מפתח.
החלטת להשתלב בחברה ובחרת לשרת בצבא ולא בשירות לאומי, למה ואיך זה תרם לך?
"מגיל קטן הייתי בחופש מוחלט, יכולתי להידרדר לסמים או לזנות, והיו בנות סביבי שזה מה שקרה להן. חלקן כבר לא בחיים. כשהגיע זמן השירות, הבנות סביבי הלכו לשירות לאומי, אבל אני הגעתי להבנה שיום יבוא ואהיה אמא, הילדים שלי בוודאות כבר ילכו לצבא ולכן אני חייבת להתגייס כדי לחוות את זה. רציתי לחוות את מה שהילדים שיהיו לי יעברו בעצמם. בשירות הצבאי רוב הזמן עסוקים. הבסיס היה בערבה, קרוב מאוד לשיזפון, ואני עבדתי 14 שעות ברצף בבסיס. שם למעשה הבנתי את ערך ניצול הזמן, ואמרתי לעצמי שאם עכשיו אני מסוגלת לעבוד כל כך הרבה שעות, כשאשתחרר אשקיע בעצמי בדיוק אותו דבר. אחרי השירות ניסיתי את מזלי בקיבוץ יהל, שהייתה בו תכנית מיוחדת לצעירים אתיופים, שם למדתי קורס והוצאתי רישיון נהיגה, אבל הרגשתי שהקיבוץ לא חושף אותי לדברים שאני צריכה באמת".
מה גרם לך לבחור ללמוד דווקא משפטים?
"הגעתי לנקודה שבה אני מתלבטת מה לעשות, וכדי לבחור נכון שאלתי את עצמי: 'על מה אתחרט אם לא אלמד?', התשובה הייתה חד משמעית: משפטים. אם לא אלמד משפטים, אתחרט על זה. הסיבה שהיה חשוב לי ללמוד משפטים הייתה הצורך שלי להבין את החוקים בארץ, מה הזכויות שלנו והחובות שלנו כאזרחים. החברה שלנו נאבקת קשה גם היום, ואני פוגשת עוולות רבות. הלימודים היו לא קלים, עבדתי מאוד קשה ועברתי אותם בהצלחה".
התחתנת עם בחור שלא שייך לקהילה, הבאתם ארבעה ילדים, ואת מספרת שאת פוגשת עוולות כלפי הקהילה, איפה זה פוגש אותך?
"בבית באתיופיה החינוך שקיבלנו היה לכבד ולאהוב כל אדם. זה מאוד בסיסי ומושרש בנו. גם בבית של בעלי מעולם לא נתנו לי להרגיש חוויה לא נעימה או שונה. בתרבות שממנה אני באה מכבדים אנשים מבלי להתייחס להשתייכות שלהם, לדת שלהם או לכל דבר ששונה ממך. הרעיון הבסיסי הוא שכל אדם הוא בריאה של אלוהים, וכשאנחנו לא מכבדים את האחר אנחנו בעצם לא מכבדים את אלוהים. נתקלתי בגזענות, לצערי לשאלה הזאת כולם בעדה שלנו ישיבו בחיוב. אחד הסיפורים התרחש כשהייתי כבר נשואה ועורכת דין. גרנו בירושלים, יצאתי לשבת קצת עם עצמי בפארק כי לפעמים אני זקוקה לפסק זמן ואני עושה זאת דרך ספורט או על ידי כך שאני נושמת קצת אוויר בפארק. ישבתי על ספסל, משטרה עצרה לידי ואני שאלתי אותם אם הם ראו משהו חשוד. הם ענו לי שהם לא רגילים לראות בסביבה אדם יושב ככה לבד, ואני שאלתי אם הם מתכוונים לאדם עם צבע עור שלי. הם ביקשו תעודה מזהה, הוצאתי תעודת עורך דין והגשתי להם. המבט של השוטר היה תמוה והוא שאל: 'עורכת דין?!'. לא נעלבתי בשל היחס המזלזל בגלל סממן חיצוני, יותר כאב לי על הפגיעה בעקרונות שלי, שיש אנשים שחורגים מכבוד לאדם באשר הוא אדם".
קראת לילדים שלך בשמות מאוד ייחודיים שאת המצאת.
"כן, קראתי לילדים שלי בשמות שלא שומעים בכל מקום. יש לנו את בר-אור, כי בר זה דבר מובחר שמקרין אור. יש לנו גם את לב-רון, שזאת שמחה בלב. יש את נובה, שזאת בת הזיקונים, משהו חדש עם משמעות. ויש את השם נויה שבעלי בחר כי הוא אמר שהיא היופי מהאל".
את מדברת על חשיבות שילוב הקהילה בחברה, עד כמה את מרגישה שאנחנו רחוקים משם?
"הרושם שאני מקבלת הוא שרוב האנשים עסוקים בתוך עצמם. אני אישית לא ראיתי בכלל, ואולי יש אבל לא מספיק, אנשים מהקהילה שהם חברים בוועדי הורים בגנים ובבתי הספר במעלה אדומים. לא מספיק רואים את חברי הקהילה שלנו במקומות של עשייה חברתית. חסרה נציגות של אתיופים בנוף, והתחושה שלי היא שזה חסר וזה חשוב. הייתי רוצה לראות יותר אתיופים בקבלת קהל בעירייה, בבנקים, במשרדים ממשלתיים ובעמדות מפתח, ולא רק אתיופים אלא יותר גוון עור אחר, אנשים בכל הצבעים. פעם, כשהייתה איזו עסקה שסגרתי במסגרת העבודה בנתניה, נכנסתי לבנק והיו שם שלושה בנקאים מהקהילה. זה היה כיף לראות את זה, ואני מרגישה שזה לא כך בכל המקומות. אנחנו עדיין לא שם. אין ספק שצריך להיות גם שינוי בתוך הקהילה, עכשיו הדור שלי והדור שנולד חייבים לשנות ולהתערות בקהילה, כי אי אפשר לחבק את מי שלא רוצה חיבוק".
מה המסר החשוב ביותר שלך, המוטו לחיים?
"תדע שהעולם נברא בשבילך, ולא ממקום אגואיסטי אלא כדי להבין שלכל אחד יש משמעות בעולם הזה. אני מאמינה שכשאנחנו עוזרים לאנשים ועושים טוב לאחר, זה מעניק לנו אושר עצום. זאת משמעות האושר. יחד עם זאת, לעולם לא לבטל את עצמך ולא לוותר לעצמך, חשוב להיות תמיד עם שאיפות ומטרות בחיים".
