יום ראשון, 17 בינואר 2021, ד' שבט ה' תשפ"א
לפרסום חייגו: 02-5900070

חדשות במעלהנט

החדשות המקומיות

מן החושך חזרתי

בני חייט, תושב העיר, בן 72, חלה בקורונה ואושפז בטיפול נמרץ "שערי צדק" כשהוא במצב קשה מאוד • משפחתו נקראה להיפרד ממנו, אלא שאז קרה הבלתי יאומן - הוא החלים לאחר שיורם, האח בבית החולים, שכנע אותו לקחת תרופה ניסיונית שהצילה את חייו • בריאיון משותף ממחלקת השיקום ב"הרצוג" מספרים בני חייט, בתו בתי והאח יורם, כולם תושבי העיר, על החודש הקשה בחייהם • "היה חשוב לנו להביא סיפור שונה, סיפור עם סוף שמח שייתן תקווה לכולם"

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

דלית מור

כתבת מגזין וחדשות בעיתון זמן מעלה

סוף שמח ואופטימי. הצוות הרפואי במחלקת קורונה בבית החולים "שערי צדק" המתין בהתרגשות עצומה לבני חייט, תושב מעלה אדומים, בן 72, שיצא מטיפול נמרץ אחרי שנטל את התרופה הניסיונית והחלים מקורונה. חייט התקבל במחיאות כפיים של אנשי הצוות, ואחת האחיות ניגשה אליו עם דמעות בעיניים ואמרה לו: "כמעט כיסיתי אותך בשמיכה". 

כחודש ימים נלחם בני חייט על חייו והתנדנד בין שמיים וארץ. הרופאים בישרו לבני משפחתו שהסוף קרוב, ובאחד הימים אף זימנו אותם וציידו אותם בחליפות מיגון כדי שיוכלו להתקרב אליו ולהיפרד ממנו. 

 רצינו להביא סיפור אחר

השבוע, כשהוא נמצא בשיקום בבית החולים "הרצוג", הוא מספר לנו בהתרגשות גדולה על התחושות שאחרי ועל המסע המטלטל שעבר. לידו נמצאת בתו, בתי אילוז חייט, תושבת מעלה אדומים גם היא, מורה ומחנכת בעיר, אשר מספרת כיצד המשפחה התמודדה עם אב במצב אנוש, מבלי יכולת לתמוך בו פיזית. היא מספרת על אמה, שנכנסה בעקבותיו לבידוד, ועל הסוף המרגש. 

"שבועיים ברציפות התפרסמו ב'זמן מעלה' כתבות קורעות לב על חולים, תושבי העיר, שנפטרו מקורונה", מספרת בתי בקול רועד, "אבא, מוותיקי מעלה אדומים, הוא איש מוכר לרבים. לכן חשוב לנו ולו להביא סיפור שונה, סיפור שהסתיים בחיוך וייתן תקווה לכולם". 

אל הריאיון מצטרף גם יורם, האח במחלקת טיפול נמרץ בבית החולים, תושב מעלה אדומים בעצמו, שלא עזב את חייט. הוא ליווה ותמך בו ובמשפחה בימים הקשים, היה שם למענם וטיפל במסירות ובדאגה ראויות להערכה. הוא גם היה זה ששכנע את חייט לקחת את התרופה הניסיונית, שבסופו של דבר הצילה את חייו. כעת הוא מספר על החודשים האחרונים, מהמורכבים והלא פשוטים שהיו לו במהלך 30 שנות עבודתו. 

בני, איך הבנת שהקורונה הגיעה גם אליך?

בני פותח את השיחה והריאיון בנימה אופטימית ובקול מחויך. ממיטתו בבית החולים השיקומי הרצוג הוא אומר: "אחרי חודש קשה, אני מרגיש טוב". 

יומיים לפני יום כיפור הוא הגיע לבדיקה שגרתית אצל הרופא הקרדיולוג שלו, ושם הוא שיתף אותו שהוא חש סחרחורות ובחילות. הרופא בדק אותו, לא התרשם שיש בעיה מיוחדת ושלח אותו לביתו. "בבית הסחרחורות הפכו לכאבי ראש קשים, והבחילות להקאות, שלשולים וקשיי נשימה. הבת שלי בתי הזמינה אמבולנס, ושם התברר שאני חולה בקורונה. תוך יומיים מצבי הידרדר והכניסו אותי לטיפול נמרץ. הכאבים היו איומים בכל הגוף". 

בתי מספרת שבנוסף לאותם הסימפטומים הוא גם החל לדבר דיבור כבד ומבולבל, והאבחנה הראשונה, עוד לפני שהבינו שזאת קורונה, הייתה שהוא עובד שבץ מוחי.

מה היה לך הכי קשה בתקופה הזו?

"היה לי מאוד קשה שלא יכולתי לפגוש את המשפחה במשך 28 ימים. זו הייתה בדידות וריחוק מהאנשים הקרובים אליי ביותר. אמנם לא באמת הייתי בודד בגלל שהייתי בטיפול נמרץ ויש שם השגחה מלאה, שזה אומר שכל הזמן יש איתנו בחדר שלושה רופאים, שני סטאז'רים וכוח עזר. היה שם גם את האח יורם, שראה אותי והבין שגם אני ממעלה אדומים. הוא דאג לי כל הזמן, איש מקסים. לא יכולתי לראות את הפנים של אנשי הצוות בגלל החליפות שהם לבשו, אז לא ידעתי אם עומד לידי רופא או רופאה, אח או אחות. הדבר שהכי שימח אותי היה שבכל ערב כל הצוות הרפואי היה עושה הכל כדי לשמח אותנו, הם היו שרים לנו ומנגנים בגיטרות, אנשים מדהימים. מצב החמצן בדם עלה וירד כל הזמן, היו לי קשיי נשימה והמצב שלי הידרדר".

לקחת תרופה ניסיונית, שבדיעבד הצילה אותך.

"בהתחלה לא הסכמתי לקחת את התרופה, אבל בזכות האח יורם הסכמתי שיתנו לי אותה. הוא זה ששכנע אותי. המצב שלי ממש הידרדר, והוא הסביר לי שהמצב שלי מאוד קשה, שאין לי כבר הרבה סיכויים ושנראה שזה הסיכוי היחיד שיכול לעזור לי. גם טראמפ לקח את התרופה הזו", הוא אומר בחיוך.

בתי, איך התחושה כשאבא במצב קריטי, אבל אי אפשר להיות לצדו?

"זה היה קשה מאוד. אנחנו ארבעה אחים, ורק אני מתגוררת כאן. הקמנו חמ"ל, ולכל אחד מהאחים היה תפקיד שהוא היה אחראי עליו. אמא שלי הייתה בבידוד במשך שבועיים, ואני קיבלתי את התפקיד להיות אחראית עליה. כשרצינו משהו, דיברנו עם המחלקה גם ב-4:00 לפנות בוקר, זאת מחלקה פעילה 24/7 ואנחנו כל הזמן התעדכנו והיינו איתם בקשר. הצוות שם מדהים, הוא דאג לעלות את כולנו בזום כדי שאבא יראה אותנו. כל הזמן דיברנו עם יורם, האח במחלקה, הוא ממש אימץ אותנו ואת אבא". 

 ואז הגיעה ההודעה: "תתכוננו"

בתי מספרת על הרגע הקשה מכל, "מצבו של אבא המשיך להידרדר, ואז קיבלנו את ההודעה הקשה והמפחידה ביותר: 'תתכוננו'. הייתי צריכה לבשר לאמא, וזה היה קשה מאוד. נסענו לבית החולים, אבא היה במצב קריטי, ראינו אותו מהקונטרול דרך המסך, אבל אז הפעלנו קשרים כי פחדנו שהוא יהיה לבד ברגעים האלה, ולכן הצלחנו להתמגן ולקבל אישור להתקרב אליו. לשמחתנו הגדולה קרה לנו נס, ואבא יצא מזה והבריא כנגד כל הסיכויים".

 מתקשה להתאושש ממותו של יוסי אדרי ז"ל

האח יורם הגיע לעבודה בבית החולים לאחר שעבד כהנדסאי והבין שמקומו בבית החולים, "אני 30 שנה אח במקצועי. הייתי הנדסאי, אבל הבנתי שהיעוד שלי זה בית חולים. עבדתי בביקור חולים, ואחרי המשבר שם עברתי לטיפול נמרץ פנימית שערי צדק. כשנפתחה מחלקת כתר, עבדתי שם, וזו עבודה שונה לחלוטין ממה שהכרנו. לפני הכל אני חייב לציין שאני מתקשה להתאושש ממותו של יוסי אדרי ז"ל, תושב מעלה אדומים שנפטר לפני שבועיים. המחלה הזאת איומה ולא ברורה, יוסי נכנס צועד על שתי רגליים, איש מיוחד שכולנו התאהבנו בו ונלחמנו עליו מאוד קשה כשהמצב שלו הידרדר, אני ממש בכיתי שזה נגמר כך.

יורם, ספר על העבודה עם חולי הקורונה.

"אני כל כך אוהב את העבודה שלי, מתחבר לאנשים ולבני המשפחה. גם היום אני שומר על קשר עם חולים שהחלימו. ממעלה אדומים היו לנו שישה חולים, ולצערנו, אחד נפטר. בני חייט היה במצב מאוד קשה. לא האמנו שהוא יצליח לשרוד, ניסיתי לעודד אותו כל הזמן. מאוד חשובה לי התקשורת עם החולים, ועם חליפות החלל שלנו זה לא פשוט, לכן אנחנו שמים על החליפות תמונה שלנו, כדי שהחולים ידעו מי האדם בתוך החליפה. עם בני היה קשה מאוד כי הייתה לו אספקת חמצן קשה ביותר. בבתי הכנסת התגייסו להתפלל למענו. מאוד שמחתי שבסוף הצלחתי לשכנע אותו לקחת את התרופה הניסיונית, וכשראינו שהוא לאט לאט משתקם - ההתרגשות הייתה עצומה. העבודה בימי הקורונה קשה ביותר, כל משמרת היא 12 שעות ברציפות. להיות בתוך חליפות זה לא פשוט בכלל, אך מה שבעיקר קשה זה לראות את החולים הרבים בטיפול נמרץ, כשהם מתקשים לנשום ומצבם מידרדר ברגע. להתרוצץ כל הזמן וללא הפסקה מחולה אחד לשני כדי לא לאבד אותם וכדי לתת יחס וטיפול טוב לכולם, זה נורא. אי אפשר לתאר את זה. יש בגל השני הרבה חולים צעירים יחסית לגל הראשון. אנחנו בעיקר שומרים שם על אופטימיות, אנחנו כל יום רוקדים ושרים לחולים, ומנסים להצחיק אותם. אני כל כך מחובר לחולים, ואת הימים הקשים האלה אני הצלחתי לעבוד בעיקר בזכות התמיכה וההקשבה המתמדת של אשתי, שזו ההזדמנות להודות לה על הכל".  

ותודה לצוות המדהים בבית החולים 

בתי ממשיכה ומספרת שכאשר אביה היה במצב אנוש, יורם האח עדכן את המתפללים בבית הכנסת שלו ודאג שיתפללו למענו, "בבית הכנסת עשו פדיון נפש למען אבא. הקהילה במעלה אדומים התגייסה בדאגה ובתפילות לרפואתו. בנס גדול הוא יצא מזה. האחות אמרה שכמעט כיסתה אותו כי הייתה בטוחה שזהו, ואחרת אמרה שקראה פעמיים את השם שלו כי לא האמינה שהוא יוצא מטיפול נמרץ. כל הצוות המתין לו במחיאות כפיים, כולם אמרו לו: 'לראות אותך ככה, אתה הכוח שלנו'. צריך להבין שזה צוות שמתמודד עם משברים איומים, הם נחשפים לסיפורים קשים ומבשרים למשפחות את הנורא מכל. יורם האח אמר לנו שהוא עזב הכל רק כדי לחבק את אבא, וכשהוא חיבק אותו הוא אמר לו: 'נולד לי אח'. אנחנו רוצים להודות לצוות המדהים שעובד יום ולילה ועושה עבודת קודש של ממש. אנחנו באמת לא יודעים איך ניתן להודות על כל המאמצים והדאגה שהם משקיעים שם. החולים עוברים קושי פיזי נוראי יחד עם בדידות גדולה, ובכל זאת הם מקבלים מהצוות חום אנושי ודאגה אין סופית".

 

תגובות