יום ראשון, 17 בינואר 2021, ד' שבט ה' תשפ"א
לפרסום חייגו: 02-5900070

חדשות במעלהנט

החדשות המקומיות

אם אמות, זו התמונה שתופיע בעיתון

עשר שנים עברו מאז נפל סרן עמנואל לוי (מנו) ז"ל, מהתרסקות מטוסו מעל מכתש רמון • לפני שנתיים וחצי פורסם כי מנו השתתף בתקיפת הכור הסורי והיה האיש שתכנן את נתיב הטיסה והחזרה של המטוסים שיצאו לתקיפה • בריאיון מיוחד מספרים שלושת אחיו – אבשלום, נעמי וחזי, על האח הבכור שהיה עבורם כאבא, כמודל לחיקוי וכדמות שמלווה אותם עד היום

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

דלית מור

כתבת מגזין וחדשות בעיתון זמן מעלה

השבוע יצוין עשור לנפילתו של רב סרן עמנואל לוי (מנו) ז"ל, נווט מטוס הקרב F16, שנפל כתוצאה מהתרסקות מטוסו באימונים מעל מכתש רמון. לפני כשנתיים וחצי, שנים אחרי התקפה הישראלית המוצלחת של הכור הסורי, פורסם באמצעי התקשורת כי עמנואל ז"ל היה האיש שתכנן את נתיב הטיסה והחזרה של שמונת המטוסים שתקפו את הכור הסורי, ואף השתתף בה. רק אחרי פרסום פרטי המבצע התברר עד כמה היה קריטי לשמור על החשאיות שבה פעלו הטייסים, כך שאפשר להבין היטב את התפקיד המרכזי שמנו מילא בתכנון התקיפה. שנים אחרי שהוא חזר בשלום ממשימתו המסוכנת, ב-10.11.2010, הוא נהרג בתאונת אימונים במכתש רמון עם חברו הטייס עמיחי איטקיס ז"ל, בהיותו בן 30. במקום נמצאה פיסה מסרבל הטיסה של מנו, ועליה שמו. 

עמנואל החל את שירותו הצבאי ביחידת פלח"ן צנחנים, סיים את המסלול בהצטיינות, נשלח לקורס קצינים ושב לפלח"ן כמפקד צוות. לקראת סיום שירות הקבע כקצין הוא ביקש להגשים חלום ויצא לקורס טייס כנווט קרב במטוסF-16I  סופה.  הוא השתתף במלחמת לבנון השנייה ובמבצע עופרת יצוקה, וכאמור, הוא זה שתכנן את נתיב התקיפה בכור הסורי והשתתף בהשמדתו. ביום הפרסום אמרה אמו, אהובה גזית, ל'זמן מעלה' כי "אין גבול לכאב כשבן נהרג, זאת טרגדיה נוראית, ואם זה מה שנגזר עליו, לפחות אני יודעת שעשה משהו ענק בחייו הקצרים".

מכיוון שהיה עוזר מאמן בנבחרת כדורסל "מכבי מעלה אדומים", בכל שנה מאז מותו הטראגי משפחתו וחבריו הרבים מנציחים אותו בטורניר כדורסל "טורניר מנו". לציון העשור תכננו משפחתו וחבריו, לצאת לטיול במכתש רמון, המקום בו הוא נפל, אך הקורונה הקפיאה את התוכניות. 

בראיון מיוחד מספרים עליו שלושת אחיו הצעירים ממנו - אבשלום, נעמי וחזי, שעבורם הוא היה האח הדומיננטי, הבכור והאהוב אשר שימש להם גם כאב ומנתב דרך אחרי שאביהם עזב את הבית כשהיו ילדים. אמו באותה התקופה עבדה כאחות במחלקת לב ריאה בבית החולים הדסה, והיא מספרת כי "נשארתי לבדי עם ארבעה ילדים קטנים, וביוזמתו מנו לקח על עצמו את ניהול הבית. כל אחד מהאחים לקח ממנו דבר משמעותי לחייו, והשפעתו ורוחו ניכרות גם היום". 

חזי: "הוא היה משמעותי עבורי, והלכתי אחריו בכל התחומים"

חזי, האח שקטן ממנו בשלוש שנים וחצי, עשה שלוש פעמים טריאתלון וחמש פעמים איש הברזל, ואף השתתף בתחרויות בין לאומיות. הוא חלק דירה בתל אביב עם מנו במשך מספר שנים, עד לאותו האסון. לימים שינה את שם משפחתו לעמנואל, "הוא לא הספיק להתחתן וללדת ילדים, ועכשיו, כששלושת ילדיי נושאים את שמו כשם המשפחה, זה מנציח את שמו. הוא לקח אותי תחת חסותו, היינו מאוד מאוד קרובים. בנובמבר 2005 השתחררתי מהצבא, וגם במהלך השירות ואחריו, בכל סוף שבוע נסעתי אליו לתל אביב. הקשר בינינו היה עוצמתי. כל מילה שתנסה להסביר את טיב הקשר שהיה לנו, רק תקטין אותו. הוא הציע שאגור איתו ועם השותף שלו מקורס טייס. למרות שהיה בינינו פער של שלוש שנים וחצי, זה מעולם הוא לא הורגש, גם לא כשהייתי תלמיד תיכון. הוא היה מכניס אותי לקשרי חברות עם חברים שלו ומחבר אותי אליו כל הזמן. כשחגגתי 26, גם החברים שלו הגיעו. זה היה טבעי. כשהייתי בכיתה ז' והוא בכיתה י' הוא היה עוזר מאמן כדורסל במכבי מעלה אדומים. הערצתי אותו, היינו משחקים באולם של שדי חמד והוא היה משמעותי עבורי גם כדמות מקצועית. הלכתי כל הזמן אחריו. בתיכון למדתי כמוהו מחשבים במכללת אורט גבעת רם, התגייסתי כמוהו לפלח"ן צנחנים, ולמעט קורס טייס הלכתי תמיד בעקבותיו. הוא נהרג לפני שסיים את לימודי תואר שני, וכדי לסגור את הפינה עשיתי תואר שני באותו מסלול ובאותו המקום שהוא התחיל. מה שהקסים אותי היה שהוא ידע לשלב צבא ואזרחות. הוא תמיד היה מוקף בחברים ממעלה אדומים, מהפלח"ן ומהטייס. מנהיג טבעי, משהו מולד". 

נעמי: "עמנואל חי בתוכי, והוא מאוד חסר לי"

נעמי, יועצת בנדל"ן בתיווך 'מרכז הנכסים', בעלת עסק של וינטאג' ובגדים יד שנייה כתשע שנים, גרושה טרייה ואם לשתי בנות, מספרת כי "הוא היה דמות להשראה ולהערצה עבורי. עוד כילדה הוא היה עבורי מאוד משמעותי. עמנואל לא נמצא איתנו פיזית, אך הוא חי בתוכנו, בתוכי. המוטו שלו היה: 'פחות דיבורים יותר מעשים', ואני משתמשת בזה. הייתי רוצה שייכתב עליו שיר, וכשישירו אותו  זאת תהיה דרך מצוינת שבה אנשים רבים יידעו מי הוא היה. אני הולכת לקבר שלו המון. לפני ארבעה חודשים, כשקיבלתי גט רשמי, הדבר הראשון שעשיתי זה ללכת להר הרצל, לקבר של מנו. אני מקבלת ממנו המון כוח ומוטיבציה. כשהייתי ילדה היו אומרים לי: 'את לא סתם ילדה, את אחות של מנו'. כשגדלתי הבנתי בדיוק למה הם מתכוונים. לפני ארבע שנים, בדיוק בתאריך נפילתו של עמנואל, ילדתי את תמר. זה היה בשעה של האזכרה של עמיחי, שנפל יחד איתו. הודעתי להם, וזו הייתה התרגשות עצומה. אמא הגיעה לשערי צדק, ומשם חצתה את הכביש לאזכרה של עמנואל בהר הרצל. השנה חוויתי גירושין קשים, וקיבלתי ממנו הרבה כוח. תמר היא מתנה ממנו. יש לי תמונה שלו על הקיר, ואני מספרת לתמר המון עליו. הוא מאוד חסר לי בכל כך הרבה מצבים, הוא היה עבורי הרבה יותר מאח. עשר שנים לא הייתי מסוגלת לדבר עליו, גם לא באזכרות, השנה זאת הפעם הראשונה שאני מצליחה".

 אבשלום: "הוא היה דמות אב לכל דבר, מודל לחיקוי"

אבשלום, סמג"ד בשריון, נזכר במנו בחיוך ואומר כי "הוא היה דמות אב לכל דבר. הוא היה קונה לי מתנות ליום הולדת, מחזיר ולוקח אותי לחוג, דמות לחיקוי. תמיד היו לו המון חברים. למדתי באורט תעופה וחלל, וזה אומר להיות תומך לוחמה. כשהתגייסתי הבנתי שאני חייב להיות לוחם כמו שני האחים שלי, אז מנו סייע לי בתהליך ויצאתי לשריון. הוא תמך שאהיה קצין. הוא ידע תמיד להיות אופטימי והסביר שבעיות הופכות לכאלו בהתאם ליחס שלנו. אני זוכר שעשיתי תאונת דרכים עם הפג׳ו שלו, בשעת לילה מאוחרת, והאוטו היה טוטאל לוס. כשהתקשרתי להודיע לו שכנראה על הפג׳ו אף אחד לא ייסע יותר, הדבר הראשון שהוא שאל היה: 'אתה בסדר?'. כשעניתי לו שכן, הוא אמר בקור רוח: 'לא נורא, זה קורה. נדבר כבר מחר', וככה נפתרה הבעיה שמעולם לא קרתה. שכשמישהו היה עושה משהו לא בסדר, מנו בחיים לא היה מעיר לו בפומבי. הוא היה תופס אותו בארבע עיניים ואומר לו מה היה לא בסדר, וגם אז זה לא היה בשביל למתוח ביקורת אלא כדי שיוכל להשתפר לפעם הבאה. אם מנו היה רוצה לעשות משהו מסוים, הוא היה הולך ועושה אותו. הוא תמיד היה אומר שאין כזה דבר שלא מטפסים על הר כי הוא גבוה מדי, לא שוחים בים כי הוא סוער מדי או לא יוצאים לקורס טייס כי אתה כבר מבוגר מדי. לא פעם הוא אמר לי שגם אם לא הצלחת במשהו, לפחות בפנים תדע שניסית ולא ויתרת מראש. 

למנו תמיד היה חיוך על הפנים, אבל מצד שני, אם הוא היה צריך להיות רציני הוא ידע לעשות זאת בהתאמה. לא פעם מנו נתקל בחייל שהיה 'מקרה אבוד', אבל מנו לא ויתר עליו. הוא הצליח לזהות את הפוטנציאל שיש בכל אחד, ועם קצת עזרה והכוונה של מנו כל אחד שהיה 'מקרה אבוד' - הצליח. מנו בעיניי היה נכנס לכל קרב, משחק או תחרות כאילו הוא כאן בשביל לנצח. מחשבה יוצרת מציאות. מנו ידע לשלב בין צבא, משפחה, חברים, חברה, מכבי, ריצה, שחיה, גלישה, צלילה, פוקר, סוני או לא משנה מה היה השיגעון באותו רגע. מנו לא היה אומר 'אין לי זמן', כי ברגע שאומרים על משהו 'אין לי זמן' זה אומר שהוא נמצא בתחתית סדר העדיפויות שלך".

לפני שנתיים וחצי פורסם באופן רשמי בכל אמצעי התקשורת כי, מנו הוא זה שתכנן את נתיב תקיפת הכור ואף השתתף בו. הרגשתם שהוא שותף למשהו משמעותי בממדים כאלה?

נעמי: "הוא היה מעולה בקבלת החלטות, יסודי וחכם מאוד. הוא אמר בארוחת שישי: 'אני עובד על משהו, אני ממש על זה, ואתם עוד תשמעו על זה בתקשורת'. חודשיים אחרי זה אמר לי חזי שזו עבודה של מנו. בזמן התכנון נאמר לנו בדיעבד שהיחידים שידעו בטייסת זה מנו ומפקד הטייסת. לפני כשנתיים, כאשר שמו פורסם בתקשורת, הגיע המפקד לספר לנו אישית".

חזי מספר כי באותה התקופה הוא היה סגור בחדרו בדירתם המשותפת, ואמר לכולם שהוא עובד על משהו מאוד גדול. "ראיתי הרבה רשימות אקסל, ראיתי שיש לו תכנונים של כמויות דלק מתחת לכרית, הבנתי שמתוכנן מבצע, ולא בשמי הארץ כי זה לא מצדיק חישובי דלק. הבנתי שזה דבר רציני. בבוקר שבו דיברו על כך שהכור הופצץ, הוא בדיוק חזר הביתה עם חיוך מאוזן לאוזן ושאל אותי: 'שמעת חדשות?'. הוא לא הוסיף מילה, וגם אני לא משכתי אותו במילים, אבל ההתלהבות שלו גרמה לי להבין שיש לו תפקיד בזה". 

נעמי מוסיפה ואומרת כי "הפסדנו מנהיג שקרוב לוודאי היה משתלב בצמרת חיל האוויר. אדם ערכי. נאמר לנו היום שמפקדי טייסות בקורסי טייס משתמשים ומספרים על דמותו כדי לטפח את החניכים. החברים מספרים עליו המון סיפורים, בין היתר סיפרו לנו שיצאו למבצע בצוק איתן ושאלו את עצמם מה מנו היה עושה במצב הזה. גם כמפקד בפלח"ן הוא השאיר רושם עז, וגם משם קיבלנו סיפורים מעוררי השראה".  

כיצד נודע לכם על האסון?

נעמי נזכרת ומספרת כי "הייתי בבית עם אמא ובעלה, שגם שמו עמנואל. השעה הייתה 23:00, ודפקו בדלת. לא פתחתי את הדלת כי השעה מאוחרת וזה היה נראה לי מוזר, אבל לבסוף עמנואל גזית, בעלה של אמא, פתח את הדלת. החיילים שעמדו ליד הדלת לבשו מדים ירוקים, אחריהם עמדו חיילים מחיל האוויר. מכיוון שראינו את הירוקים בלבד ואבשלום היה באותה התקופה מפקד בשריון, היינו בטוחים שמדובר בו. הם הודיעו לנו שמנו נעדר בגלל התרסקות המטוס, ורק אחרי מספר ימים מצאו חתיכה מסרבל הטיסה שלבש, ששמו מופיע עליה. אמא לא האמינה ואמרה: 'מה אתם עושים כאן? לכו לחפש אותו'. להלוויה הגיעו האלוף נחושתן, שהיה מפקד חייל האוויר והרמטכ"ל אשכנזי".

אבשלום קיבל את הידיעה בלילה, במהלך קורס בצבא, "הייתי במפקדים, זה היה רק השבוע הראשון, והגיעו אליי לבסיס שיזפון בשתיים בלילה. נסענו נסיעה ארוכה והבנתי שלא נמצאה גופה. זה ברור גם למה, אבל בגלל שהכרתי את מנו כשורד שיוצא מכל דבר ומנצח, כל הדרך חשבתי שיש סיכוי שנפלט מהמטוס ושכרגע הוא שוכב במדבר פצוע ובטח ימצאו אותו. אי אפשר אחרת". 

חזי, שחלק עם מנו דירה משותפת, נזכר שבאותו לילה יצא לבלות במסיבה, "הייתי במסיבה, וקיבלתי שיחת טלפון מגיא (קיפי), חבר של מנו מהטייס שגר איתנו בתל אביב. הוא שאל איפה אני ואמר שהוא תקוע בלי מפתח. אמרתי לו שאני במסיבה בדיזנגוף, ואחר כך נזכרתי שבאותו הערב היו לי שיחות בלתי פוסקות ממספר חסוי, וכשעניתי ניתקו. החבר הגיע עם חבר נוסף תוך 20 דקות, והיה להם מבט שמעיד שקרה משהו. הם ביקשו שאצא לדבר איתם. הם לקחו אותי למדרגות של כיכר דיזינגוף, ואני כל הזמן שואל אותם: מה קרה?, אני מתעקש והם ממשיכים ללכת. הבנתי שקרה משהו אבל לא ידעתי מה. ראיתי את הרב הצבאי ופמליה, ולא היה צריך לומר דבר נוסף. נסענו למעלה אדומים. יש לי הודעה שאני שומר מאותו לילה בשעה 1:13, ובה כתבתי לעמנואל: 'דבר איתי דחוף'. גם התקשרתי אליו, אבל הוא לא ענה. אמרו שהוא נעדר, ולי היה ברור שהוא נהרג ושלא ניתן לזהות אחרי אסון כזה את הגופה. הבנתי שקרה אסון, ועכשיו ההתנהלות היא פורמאלית".

מה חשוב לכם שיזכרו ממנו?

נעמי משיבה כי "מנו היה בשבילי אבא. היום אני אם לשתי בנות, ואני מעבירה את הדרך שלו אליהם. על העורף שלי קעקעתי את מה שרשום גם על הקבר שלו, הפסוק: "אִם אֶסַּק שָׁמַיִם שָׁם אָתָּה". חשובה לי ההנצחה שלו. בכניסה לבית הספר אורט תעופה וחלל הקימו אנדרטת זיכרון עם ספסל ומטוס, ואני חולמת שזמר מוכר יכתוב, ילחין וישיר שיר עליו, שאנשים ישירו ויזמזמו את מנו, שידעו עליו".

חזי, ששינה את שם משפחתו לעמנואל, מארגן טורניר כדורסל לזכרו בכל שנה, "זה הפנינג משפחתי. כולם מגיעים, החברים שלו יחד עם בני המשפחות והילדים שלהם, אמנים לילדים ומשפחה. יש שם גם אוכל ואווירה, זה לא רק ספורט. מבחינתי זאת דרך נפלאה להנציח את מנו. בארבע השנים הראשונות עשינו את זה במעלה אדומים, וגיא יפרח ואורי מסיל נתנו לנו חיבוק ענק וסייעו. זה הצריך ממני המון עבודה פיזית, היינו מגיעים בחמש בבוקר ומתחילים לארגן את המקום. הצבנו שם מקררים לשתייה, מחצלות וצליות. זו לוגיסטיקה עצומה. אחות של אשתי הציעה שנתחיל לעשות את הטורניר באולם מקורה ברמת גן, מה שמקל על הלוגיסטיקה ומקל על האנשים שמגיעים מהמרכז, ומאז זה מתקיים שם ואנו ממשיכים במסורת. השנה מאוד רצינו לצאת לטיול במכתש רמון לזכרו, אבל נמתין שהקורונה תעבור. אני יודע ומרגיש שאני מנציח אותו באופן מכובד. החודש סובב סביב מנו, הוא נולד בתאריך 10.10 ונהרג בתאריך 10.11. החודש אנחנו מקיימים את הטורניר, וכמובן יש את האזכרה".  

אבשלום מוסיף ואומר כי "אני לוקח את החיילים שלי ואת המ"מ והקצינים לסיור בהר הרצל, מסיים את הסיור ליד הקבר שלו ומספר את סיפורו. הדבר המרכזי שלקחתי ממנו זה החיוביות והמוטיבציה לצאת ממצבים. הוא היה מסיים דברים על הצד הטוב ביותר. אני זוכר באחת מהפעמים שהלכנו לגלוש בחוף יפו, השמש כבר שקעה והחשיך, ועדיין היינו בתוך הים אבל הגלים לא הגיעו. אמרתי לו: 'יאללה, נצא בחתירה?, והוא בתגובה אמר לי: 'מה פתאום, לא מחפפים בסוף. יוצאים רק כשמצליחים לתפוס גל'. וכך באמת היה, יצאנו כשהיה חושך מוחלט, על גל כמובן. מנו היה עושה דברים קטנים לאנשים שהוא אהב בשביל לגרום להם לאושר גדול. כשהייתי בטירונות מנו וחזי הקפידו כל שבועיים-שלושה לשלוח לי חבילה לצבא. חוץ מהמון ממתקים, שבשלב מסוים החלטתי שאני נמנע מהם כי כבר הייתי על סף הרעלת סוכר, הם דאגו לצרף מכתב, לפעמים עם איזה משפט, תמונה משותפת או שיר. המכתבים האלה, שלמעשה דורשים כמעט אפס השקעה, מאוד עזרו לי בתקופה יחסית לא קלה. אם נהיה אופטימיים, לא נמתח ביקורת, לא נוותר לפני שננסה, נחייך, נזהה את הפוטנציאל באנשים, נבוא כדי לנצח, לא נגיד 'אין לי זמן', נסיים דברים בצורה הטובה ביותר, נעשה דברים קטנים בשביל אנשים שאנחנו אוהבים, נדבר פחות ונעשה יותר - אז נוכל להמשיך את הדרך של מנו, כל אחד בדרכו".

תגובות