קשובה לכם
שבע שנים בדיוק עברו מאז אתי זהבי, תושבת העיר, חלתה בסרטן • אחרי טיפולי כימותרפיה קשים, ניתוחים וטיפול מיוחד בשווי 240,000 שקלים, אותם גייסה בזכות משפחה, חברים ותושבי מעלה אדומים – היא החלימה • היום היא מאמנת אישית, מעבירה הרצאות ומשווקת את ספרה החדש והמרתק "דיאלוגים עם הסרטן"
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
דלית מור
כתבת מגזין וחדשות בעיתון זמן מעלה
אתי זהבי הספיקה ב-57 שנותיה לגעת בתחום האמנות והתיאטרון, להיות אם יחידנית למיקה, לעסוק בחינוך בלתי פורמאלי ופורמאלי, לנהל את אגף הנוער במתנ"ס, לחלות בסרטן המעי הגס, להביט במוות בעיניים ולהיות בין האחוזים הבודדים בעולם ששב לחיים מהמחלה מהסוג הזה. היום היא בתהליך הפצתו של ספרה המרתק והשנון - "דיאלוג עם הסרטן", דרכו היא מאפשרת לקורא ל"הציץ" במוחה ולהיות שותף לדיאלוגים שלה עם המחלה, אשר גורמים לקורא לכעוס יחד איתה עליו, להרהר על החיים של כל אחד ואחת מאיתנו, לשאול שאלות ואפילו לא פעם ובאופן מפתיע לחייך ולצחוק מהשנינות ההומוריסטית של השיחה שמתרוצצת לה בראש בינה לבין הסרטן.
בחדר החמים והמזמין אותו היא עיצבה בביתה היא מאמנת אישית, כאשר המיתוג והלוגו שלה הוא: "קשובה". לדבריה, היא מלמדת את המתאמנים שלה להיות קשובים לעצמם, היא מקנה להם כלים להתקדם למקום בו הם צריכים להיות, "אני מאמנת אנשים להשמיע את הקול שלהם, להביא לחיים שלהם את עצמם, לאהוב את מה שהם".
לתחום החינוך הגעת במקרה ונשאבת, איך זה קרה?
"הלימודים האקדמאים הראשונים שלי היו בתחום האמנות והתיאטרון. ראיתי את עצמי עובדת במוזיאונים ועוסקת בכתיבה, אבל תוך כדי לימודים עבדתי במחלקת ילדים בבית חולים איתנים, מחלקה לא פשוטה ועבודה מאתגרת, ושם התאהבתי לראשונה בתחום החינוך והבנתי את הקסם שבו. יצאתי לשליחות לאנגליה, וכשחזרתי התחלתי לעבוד באופן מסודר עם בני נוער. בהתחלה עבדתי בפנימיות שונות, משם הגעתי להיות רכזת נוער בשכונת נווה יעקב. בעבודה שם נדרשתי להביא לידי ביטוי חשיבה חינוכית והרבה מיזמים חינוכיים. היה לי חיבור נפלא עם המנהלת, אתי יריב, והוצאנו פרויקטים אדירים במשך שנתיים וחצי, עד שפנו אלי ממתנ"ס מעלה אדומים והציעו לי לנהל את אגף הנוער.
כשהגעתי לנהל את האגף, לפני יותר מ-20 שנה, הוא היה אגף צעיר, קטן, כמעט שכונתי. העיר במקביל החלה לגדול, שכונת צמח השדה נבנתה והקניון נפתח. אלברטו, מנהל המתנ"ס דאז, הסגנית שלו, ורד לוי, ואני - הבנו שצריך להרחיב, לשנות ולחשוב בגדול כדי שהאגף ייתן מענה לנוער. במקביל לעבודתי כמנהלת האגף הנחיתי קורס רכזי נוער בחברה למתנ"סים. העבודה באגף הנוער הייתה מדהימה, קיבלתי גיבוי מלא מראש העיר, בני כשריאל, מהמנכ"ל דאז, אלי הר ניר ז"ל, מאלברטו ומוורד. עשיתי המון פרויקטים, בהם ניצלתי את הקשרים שהיו לי עם הקהילות באנגליה כך שלוויתי פעמיים משלחות נוער לאנגליה".
את אם יחידנית למיקה, איך ההתמודדות כאם יחידנית?
"מיקה בת 18 וחצי, והיא ילדה מלאת חיות ומוקפת בחברים טובים מהצופים ומבית הספר. לפני מספר שבועות היא התגייסה לקורס חובשים. היא למדה בירושלים, במגמת תיאטרון בבית הספר לאומניות, הייתה רשג"דית הצופים בשבט דקר במעלה אדומים והתנדבה במד"א. להיות אם יחידנית זה מאוד מאתגר, זאת הורות ללא הפוגות, 365 ימים. כל הנטל והדאגה עליי, כל הזמן, כמו קבלת החלטות ופרנסה. השקעתי בה המון, גם בליווי וגם בזמן, כשהיא נולדה הבנתי שלא אוכל עוד לנהל את אגף הנוער, שרוב פעילותו בשעות אחר הצהריים והערב, ולכן אחרי חמש שנים בתפקיד החלטתי לעזוב. מכיוון שהבנתי שחינוך זורם בעורקיי, התחלתי לחפש אפיק נוסף בתחום, והפעם בתחום החינוך הפורמאלי. פניתי ללימודי הוראת האנגלית, ולימדתי אנגלית בחטיבת הביניים דקל וילנאי במשך שמונה שנים, עד שחליתי".
ספרי איך גילית על המחלה?
גם היום כשאתי נקייה, ולמרות שסיפרה את סיפורה הבלתי ייאמן אין סוף פעמים, עיניה מתמלאות דמעות כשהיא שבה לאותו היום בחדר המיון, "זה קרה בדיוק לפני שבע שנים, 4.11.13. אחרי שנה של כאבי בטן בלתי נסבלים, הגעתי לחדר מיון ושם התגלה סרטן מעי הגס שחוסם את המעי. כשנתבשרתי על המחלה, אמרתי לעצמי שזה הסוף. ישבתי בספסל מחוץ למיון עם קפה וסיגריה, רועדת מקור ומפחד, ואמרתי לעצמי: 'זהו?'. באותו הלילה נותחתי, וכשנאמר לי שהוציאו את הכל ועליי לשוב לטיפול מניעתי חזרתי ללמד באופטימית גדולה".
הסרטן חזר, ובענק
אחרי חצי שנה זה חזר, ובענק. הסרטן התפשט לכל מערכת העיכול. לא היה איבר אחד שהוא לא נגע בו. למרות טיפולי הכימותרפיה הקשים, המשכתי ללמד עד לאותו הקיץ שבו עברתי ניתוח גדול במיוחד שמטרתו לנקות את מערכת העיכול. הפעם זה החזיק ארבעה חודשים של שקט, ואז קיבלתי את הידיעה הקשה מכל - יש גרורות בכבד. כל אחד יודע שזה מצב אל חזור, שמכאן כבר לא יוצאים. התחלתי לקבל טיפול כימותרפי מאוד אגרסיבי. אחרי שמונה שבועות כבר הייתי שבר כלי ועל סף מוות. הלכתי ונגמרתי, ולכן הוחלט להפסיק את הטיפול. מיקה הייתה אז בכיתה ח', והמורים בחדר המורים בחטיבה ליוו אותי ולא עזבו אותי ואת מיקה לרגע. מיקה עברה חוויה בלתי אפשרית, קשה מאוד. היא טפטפה לי טיפול נגד כאבים, הדביקה לי מדבקות מורפיום, ילדה שאני כל עולמה. זה שבר אותי לגמרי. המחשבה שמיקה תישאר בלעדיי שיתקה אותי מפחד, ומצד שני זה מה שנטע בי תקווה והחדיר בי מוטיבציה לא לוותר לעצמי.
טיפול או מוות
הרופאה שלי, כוכב הצפון שלי, פרופ' הוברט, אמרה לי שיש טיפול אימונותראפי בשם קטרודה, שרק לשני אחוזים מהאוכלוסייה החולה במעי הגס הוא מתאים. הטיפול התאים רק לאנשים שיש להם גן ספציפי שבמקרה נמצא אצלי בבדיקת ריצוף גנטי. ממנה אז שמעתי את המשפט: "או קטרודה או מוות". היא הסבירה לי שאני חייבת לגייס 240 אלף שקלים באופן מידי. כאן התגלו הפנים היפות של מעלה אדומים. משפחתי הקרובה וחבריי אספו כסף, רק שזה לא הספיק. חדר המורים התגייס, הוקמה גם קבוצה בעיר בשם 'נעשה ונצליח' לגיוס תרומות במעלה אדומים, פורסמו כתבות ב'זמן מעלה', ותוך עשרה ימים יכולתי בזכות כל האנשים הנפלאים להתחיל את הטיפול. אחרי שנה, בנובמבר 2017, הסרטן נעלם לחלוטין".
דיאלוגים עם הסרטן
אתי כתבה ספר המספר את סיפורה, כשבתוכו משובצים דיאלוגים שהתרוצצו בראשה במהלך כל התקופה. היא מדברת עם הסרטן, והוא עונה לה. לפעמים הוא עונה לה בזלזול מתנצח, בעליונות ובהתרסה, לפעמים בחמלה, ולפעמים הם מנהלים דיאלוג שלמרות כל הקושי בדבר יש בו הרבה הומור והזדמנות מרתקת להבין באמת כיצד מרגיש אדם שמתמודד עם פחד מוות. מתוך כל זה הוא מטלטל את הקורא באופן אישי ומאלץ אותו לנבור בחייו שלו.
כתבת ספר מרתק, אותו את מוכרת בהפצה עצמית בגלל הקורונה, וקיבלת תגובות מרגשות מקוראים שאינם חולים.
"הספר לא מיועד רק לחולים. הספר מיועד לכל מי שמרגיש תקיעות בחיים, כל מי שלא חי את החיים שהיה רוצה. הספר מצליח לפגוש כל אחד במקום אחר ולאפשר לו להתמודד עם דברים שהוא לא מדבר עליהם או לא מתמודד איתם בעצמו. הוא מיועד לכולם: אנשים בריאים שאין להם קרבה למחלה, משפחות ומלווים של חולים, וחולים עצמם. זה ספר שמחדד את התובנות".
הדיכאון שאחרי המחלה
"יש משהו נוסף שחשוב לי לומר בקול רם ולנצל כאן את הבמה, זה נושא שממעיטים לדבר עליו - וזה הפרידה מהמחלה. ככל שאתה יותר זמן חולה, אתה יותר בהוויה הזאת ומתקשה להיפרד. יש מונח פסיכולוגי אונקולוגי הנקרא 'דיכאון אחרי מחלה', והוא נובע משני דברים - האחד הוא הפחד התמידי שזה יחזור, אני כל הזמן בפחד הזה, אני פתאום לבדי, ללא ליווי רפואי, ואם זה יחזור ולא אדע? אנשים בטוחים שהמבריא רוקד כל היום, ובפועל הוא בחרדות תמידיות. כל תחושה בגוף מקפיצה אותו. אני אישית כל שלושה חודשים הולכת בסתר לעשות בדיקות דם, מבלי שהרופאה האונקולוגית מודעת לכך. הדבר השני הוא ויתור על מעמד החולה, כולם מצפים מסביב שאהיה אתי, אבל יש את אתי לפני המחלה, יש אתי החולה ויש אותי, האדם שאחרי. זאת לא אותה אחת, אני למדתי את עצמי מחדש. חיצונית חזרתי להתאמן, נפגשתי עם חברים, אבל לקח שנה וחצי של טיפול אינטנסיבי ותמיכה כדי להתמודד עם הפחד, שעד היום חלקו נשאר".
השתתפת בתוכנית "סליחה על השאלה" ובחרת להיות מאמנת אישית שעוזרת לאחרים.
"חודש אחרי התחלת טיפול קטרודה פנו אלי מערוץ כאן 11 וביקשו שאשתתף בתוכנית 'סליחה על השאלה', בפרק שעסק בחולים סופניים. בעקבות הפרק קיבלתי אין סוף תגובות מאנשים שאמרו שהתשובות שלי נתנו להם כוח. למרות שישבתי שם בתקן החולה הסופנית, גם אנשים בריאים, ללא קשר למחלה, אמרו לי שנתתי להם כוחות. יצאו מהפרק הזה כמה דברים נפלאים, למשל, זוג זר לחלוטין לקח את מיקה ואותי לטיול חלומי באיטליה. עד היום יש לנו קשר מצוין. בנוסף, אדם זר אחר הזמין אותנו לכדור פורח, וזו הייתה חוויה בלתי נשכחת. ההשתתפות והתגובות הרבות נתנו לי את ההבנה שיש בי את היכולות ללוות אנשים לצמיחה מתוך משבר, שיש בי את היכולות לעזור לאחרים.
בעקבות כתיבת הספר והשתתפות בתוכנית הלכתי ללמוד, והיום אני עובדת כמאמנת אישית, אימון קוגנטיבי ואימון על פי ערכים. האג'נדה האימונית שלי היא שכאנשים בוגרים, היחידים שאומרים לנו 'לא' זה אנחנו. אנחנו אלה ששמים לנו מחסומים בדרך לחיים שאנחנו רוצים. אני מאמנת אנשים להשמיע את הקול שלהם, להביא לחיים שלהם את עצמם, לאהוב את מה שהם. אני מאמינה בעיקר במסר: תאהבו אחרים כמו שאתה רוצים שיאהבו אתכם. אהבו את עצמכם כמו שמגיע לכם". אני גם מעבירה הרצאה בשם 'קשובה', המיועדת לקהל הרחב, לוועדי עובדים ולערבי העצמה נשיים, ובה אני מספרת על העוצמה שהמפגש עם הסרטן נתן בי לחיים. הטלפון שלי לפרטים : 054-9476460
