אלי אלי, שלא ייגמר לעולם
סיפורו המצמרר והמרגש של אלי ידיד, הבעלים של "פריאלי" במישור אדומים, מתחיל בפיגוע בבית הספר, בו ניצח את המחבל שדקר אותו, נמשך באסון ורסאי, שם ניצל אבל איבד חברים טובים, ומסתיים בפיגוע בדולפינריום, שם הציל את חייה של צעירה בת 16 • מיקי חיימוביץ' אמרה שיש לו שבע נשמות, גדי סוקניק אמר שיש לו 70 נשמות, אבל אלי ידיד הוא נשמה אחת ענקית שעושה טוב ובכל יום שישי מניח את כל הפירות והירקות שנשארו לו ברחבת בית הכנסת יצחקי, כדי שמשפחות נזקקות יבואו לקחת
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
דלית מור
כתבת מגזין וחדשות בעיתון זמן מעלה
את סיפורו הבלתי יאומן של אלי ידיד, בן ה-43, רוב מכריו בעיר אינם מכירים. מי שהיה מלך חיי הלילה בירושלים, תל אביב ואילת, "רקד טנגו" עם המוות שלוש פעמים באירועים שנחרטו בלב כולנו. הוא נאבק עם מחבל שחדר לבית ספרו, ניצל בנס בחתונת חברו אסי דרור באסון ורסאי, שם גם נפצע, ובדיוק שבועיים לאחר מכן היה נוכח בפיגוע בדולפינריום והציל את חיי אחת מהפצועות הקשה.
הוא נהג לנסוע לבסיסי צה"ל כדי ל"פנק" חיילים, לצאת למאבק נגד ארגון ב"צלם" ולשלם על כך מחיר. לפני כשבע שנים הוא התמסד ונישא לליאת, עבר להתגורר במעלה אדומים והיום הוא אב להלל בת השלוש.
בחודשי הקורונה הוא הלך בדרכי אביו, שהיה מראשוני הבסטות במחנה הודה, ופתח חנות פירות וירקות איכותיים, מוצרי פרמיום במישור אדומים - בשם "פריאלי".
מחצר ביתו שבשכונת נופי הסלע הוא מגולל את סיפור חייו באופן חושף וגלוי. בפרטי פרטים הוא מתאר את החוויות שעבר, אשר לא פעם קשות לעיכול. הוא משתף כיצד התמודד ומתמודד עם אירועי העבר הכל כך מורכבים שלו, ואת התובנות הוא מבקש להעביר כמסר.
בסיום כתבת החדשות שנערכה עליו בשנת 2001, אחרי רצף האירועים באולמי ורסאי והדולפינריום, סיכמה המגישה מיקי חיימוביץ' את הכתבה כשאמרה: "יש לו שבע נשמות", וגדי סוקניק תיקן אותה ואמר: "יותר נכון, 70 נשמות". אלי אומר לי בחיוך בסיום הריאיון, אחרי שהזיל דמעות במהלכו, "גם מהמקום הכי נמוך, אפשר להתרומם".
אומרים שברק אינו מכה פעמיים, אבל אותך הוא היכה שלוש פעמים. מה קרה בפעם הראשונה, בבית הספר?
"שנת 1993, הייתי בן 16, תלמיד תיכון בבית הספר 'אורט קנדי' ברחוב פייר קניג בתלפיות. עבדתי בערבים בפיצה עמי אצל אבא של חבר שלי, יניב דנן. הגעתי באותו הבוקר ללימודים, ואני זוכר שהייתי מאוד עייף, עם עיניים עצומות, כי עבדתי עד מאוחר. איך שאני נכנס לבית הספר אני שומע קריאת 'אללה אכבר', ואני מרגיש שאני חוטף משהו לא ברור מאחור", אומר אלי ומראה לי צלקת גדולה ועבה בזרוע, מזכרת מאותו אירוע, "מזל שהילקוט היה עליי, המחבל הגיח מאחור ודקר אותי. זאת הייתה תקופת פיגועים. המחבל המשיך לרוץ לאחרים, הוא דקר את חבר שלי בראש ואני תפסתי אותו מאחור כשבינתיים חבר אחר הגיע עם מקל של מעדר, כמו אלה, והתחלתנו להכות אותו ללא הפסקה עד שהוא שכב על הרצפה בשלולית דם. אחד המורים אמר לנו שהוא כנראה מת ושנפסיק. כשהגיעו כוחות הביטחון, רק אז שמתי לב שיש עליי דם ושאני פצוע. מיד איבדתי הכרה, התעוררתי בחדר טראומה בעין כרם, הייתי פצוע קל ולידי שכב המחבל שקיבל טיפול מסור. היה לי מאוד קשה, השתוללתי שם וצעקתי עליהם: למה אתם מטפלים בו? המחבל, תושב ג'אבל מוכבר, השתחרר מהכלא באחת העסקאות של שחרור מחבלים. באותו פיגוע נפצעו חמישה תלמידים והמורה. את האירוע הזה מהר מאוד הנחתי מאחור, קיבלתי תעודת גבורה ממנהל רשת אורט, החלמתי וחזרתי לשגרה".
סמוך לאירוע אתה מתחיל לעסוק בחיי הלילה והופך לדמות מוכרת מאוד בתחום.
"מגיל 16 עד גיל 38 עסקתי בחיי הלילה. הרבה שנים הופעתי בעיתונים, ובכל יום שישי הופעתי במדורי הרכילות בגיא פינס. היו מעלים אותי לפינה קבועה בשידור לילי ברדיו 'פרפרי לילה', שם הייתי מדווח אונליין על המתרחש. בכל תקופת הצבא, עד השחרור, ארגנתי מסיבות לכיתות י"א-י"ב בתלפיות, עד שקיבלתי הצעה מ'נקסט הפקות' לעבוד בחיי הלילה בתל אביב. ההצעה מאוד קרצה לי, דובר על המועדונים הכי נחשבים לאותה התקופה: אלנבי 58, פאצ'ה, דום ועוד. דאגתי להביא ירושלמים למסיבות בתל אביב. זה התחיל עם 50 ירושלמים והגיע למאות. הייתי הסלקטור (קשה לי עם המילה הזאת), עד שהגעתי לחיי הלילה התל אביבים. הרבה פעמים ירושלמים לא הורשו להיכנס למסיבות, הם היו נאלצים לבלות את הערב בסוף במסעדת יוטבתה. כשהגעתי דאגתי אישית לירושלמים. מדובר במסיבות ענק של 3,000 איש עם התקליטנים הכי מובילים בתחום. בשלב מסוים גם התחלתי להוציא קרוזים במג'יק הפלגות מספר פעמים בשנה, ליוון ותורכיה, למשך ארבעה ימים. כל המי ומי היו יוצאים לאותן ההפלגות. בחמש השנים האחרונות שלי בתחום הייתי באילת, מנהל חיי הלילה של מלונות ישרוטל".
הכל נראה נפלא עד מאי-תחילת יוני 2001, ואז מתרחש רצף אירועים קשים במיוחד, שבשניהם נכחת בלב התופת. הטרגדיה הראשונה הייתה כשהגעת לחתונתו של חברך אסי דרור באולמי ורסאי, מה קרה שם?
למרות ש-20 שנה חלפו, אלי מתאר את אירועי האימה כאילו קרו הבוקר. גם בחלוף השנים הוא מתקשה לספר את פרטי הפרטים, ונאלץ לעצור מדי פעם. "אסי, שהיה איתי בבית הספר, הודיע שהוא מתחתן. היינו בני 24, והוא היה הראשון שהתחתן מכל החבר'ה. באותם ימים הייתי פעיל מאוד בחיי הלילה. זה היה יום חמישי, כשלמחרת הייתה לי יום הולדת. הגעתי עם תיק קטן והזמנות למסיבת יום הולדת שלי שהייתה אמורה להתקיים למחרת בפאצ'ה בתל אביב עם התקליטן ארמין ואן ביורן ההולנדי שדורג שנים רבות כמספר אחד בעולם ובאותן שנים היה בשיאו. באותו ערב ביליתי בעיקר עם החבר הטוב שלי, בנו של פיצה עמי, יניב דנן, ובת זוגו, ענבל בן שושן ז"ל. בינתיים מנהל האירוע, שגם הכיר את אבא שלי, החליט לפנק אותי ונתן לי בקבוק יין איכותי. זה כנראה מה שהציל את חיי. שתיתי בהנאה את הבקבוק. ישבנו בשולחן החברים, וכשהסתיימה קבלת הפנים התחיל להתנגן השיר של אייל גולן ושלעולם לא אוכל לשמוע אותו שוב – 'אם החיוך שלך שווה מיליון דולר'. כולם קמו לרקוד, וענבל משכה אותי לרחבת הריקודים. הראש שלי הסתובב בגלל היין, ואמרתי לה שאני חייב לשבת ושאחרי שאשתה מים ואתאושש, אצטרף אליהם. כולם היו ברחבה, רחבת הריקודים התמלאה באנשים, וכולם נראו מאושרים ושמחים. בכל אותו הזמן ענבל הביטה בי וסימנה לי עם הידיים לבוא לרקוד, ואני סימנתי בחזרה שעוד רגע אני קם. באותו רגע התחיל השיר השני שגם אותו אני לעולם לא אוכל ולא ארצה לשמוע, השיר של שרית חדד "אין לי כסף", וכולם מוחאים כפיים ורוקדים. אני ישבתי עדיין בשולחן החברים שקרוב לרחבה, ואני רואה את ענבל מביטה בי ולא מפסיקה לסמן לי עם היד לבוא. פתאום המבט הזוהר שלה התחלף למבט של פחד. בשבריר שנייה הזה הייתי בטוח שאולי היא מרגישה איזו חולדה או נחש בין הרגליים. לא הבנתי מה פשר המבט המבוהל שלה, ופתאום נפערה האדמה.
אנחנו היינו בקומה השלישית של מבנה מסחרי, וכולם צללו עד למטה. זאת הייתה תקופת פיגועים ולכן כולם היו בטוחים שזה פיגוע. הכיסא שלי היה צמוד לעמוד תומך, ונשארה צמודה אליו חתיכת ריצוף קטנה שעליה הייתי. היה רעש נוראי. היה המון אבק שנראה כמו עשן, היה חושך מוחלט ואנשים עמדו סביב הבור וצעקו כלפי מטה ליקיריהם. זה היה מחזה קשה נורא. הייתה שם אישה בחליפה צהובה שצרחה ללא הפסקה לכיוון הבור: 'ציון, ציון'. קולות ומראות שלעולם לא יעזבו אותי ומלווים אותי גם היום. המקום שעליו עמדתי התחיל להתפורר, חתיכות ממנו נפלו והתפוררו, והתחלתי ליפול גם אני למטה. למזלי נפלתי רק קומה, אבל אז המחלצים קשרו אותי לאלונקה והתחילו למשוך אותי למעלה. אפילו לא הרגשתי שנפצעתי. לא הרגשתי כלום, וכשמשכו אותי למעלה סירבתי שיפנו אותי. התחלתי לצעוק לתוך הבור: 'יניב, ענבל'. כולם צועקים סביבי שמות, ואני צועק ליניב וענבל בכל הכוח. ניסו לפנות אותי בכוח ולהוציא אותי מהמקום, אבל סירבתי. באותו הזמן כבר ראיתי את מפקד המחוז דאז, מיקי לוי, מנסה לעשות סדר עם המגפון.
אני זוכר את אמבולנס, וזהו. מאז 'בלאק אאוט' עד השעה שש בבוקר, כשהרגשתי יד מלטפת של חברה של חבר שהנחיתה עליי את הבשורה הנוראית: 'יניב מאושפז קומה מעליך, וענבל נהרגה'. נהרגו שם חברים נוספים שלי. באותו ערב, בקבלת פנים, פגשתי את מוטי בוטיל ז"ל, חבר מהצבא שהכיר לי את ארוסתו, וגם את יקי כהן ז"ל. הם היו אמורים להינשא חודשיים אחרי כן, ונהרגו כשהם חבוקים. שלומי שבת הקדיש להם את השיר 'הרי את מקודשת לי'. זה היה יום שישי השחור, אני נפצעתי בגב ועד היום אני סובל מהפציעה. לא יכולנו להגיע לכל ההלוויות, הוציאו אותי ואת יניב מבית החולים רק להלוויה של ענבל. באותו הערב של האסון ההורים שלי היו בחתונה ברחוב המקביל, באולמי שרון, וכשבישרו שהיה פיגוע (כך חשבו בהתחלה) באולמי ורסאי, אמא התעלפה. בגלל העומס שנוצר בבית החולים לא נתנו לאיש להיכנס, אז ההורים שלי נכנסו דרך החלון. באסון ורסאי נהרגו 23 איש, ו-380 נפצעו.
שבועיים אחרי אסון ורסאי, אתה עושה מעשה אמיץ מאוד ומחליט שחייב להמשיך לחיות כדי להישאר על הקרקע ולקיים מסיבת יום הולדת שלא מתקיימת לבסוף בגלל פיגוע בדולפינריום, מה קרה?
"אמרתי לעצמי שאסור לי להישאב לאבל. שוחררתי מבית החולים עם פריצת דיסק, והחלטתי שאת היום הולדת שהיינו אמורים לחגוג ביום שישי השחור, אעשה בכל זאת. היו מחשבות של 'מה יגידו', הייתה גם דילמה נפשית לא פשוטה, אבל אני מבין שזאת הדרך הבריאה. שבוע לאחר אסון ורסאי, המועדון פאצ'ה, שצמוד לדולפינריום, שגם בו עבדתי, לא נפתח כאות הזדהות עם האסון. הוא נפתח שבועיים לאחר מכן, בראשון ליוני, יום שישי. החלטתי שאחגוג אז את יום ההולדת שלי. תכננו עם החברים שבלילה נחגוג, ומשם ניסע לכינרת לבלות את השבת. שכרתי ברלינגו, ובאותם ימים הייתה לי גם עגלת נקניקיות שלא אני הפעלתי, אך הרווחתי ממנה יפה, אז נסעתי קודם למועדון אחר כדי להוריד את העגלה. היה שם שומר חדש שלא הכיר אותי, והוא גם הציל את חיי כי הוא לא אפשר לי בהתחלה להכניס את העגלה עד שיברר מי אני. העיכוב הזה היה ההפרש של 30 שניות מהפיצוץ שבו הייתי עומד כסלקטור עם הנערים והנערות שנהרגו. הבוס שלי, בעל המקום, לא הפסיק להתקשר ולומר שיש הרבה מבלים שממתינים כבר להיכנס ושאזדרז להגיע. הבוס ושאר העובדים היו בפנים ולכן הם שרדו את הפיגוע.
נסעתי במהירות למקום, החניתי את הרכב בחניה שצמודה למועדון, ואיך שאני פותח את הדלת נשמע בום מטורף. מיד הבנתי שאני בלב פיגוע. היה שם ריכוז אדיר של בני נוער שממתינים מחוץ למועדון. רצתי לשם וראיתי את אחד המחזות הקשים שידעה המדינה, איברים של נוער מפוזרים בתוך עשן וצרחות. פתאום אני קולט נערה אחת שנראתה פיזית שלמה, אבל מפויחת. הראש שלה היה פתוח, והמון רסיסי ברזל תקועים בגוף שלה. מבלי לחשוב, כאילו קיבלתי פקודה מלמעלה, הרמתי אותה ורצתי לתוך הרכב שלי. מדובר בדקה אחרי הפיצוץ. השכבתי אותה ברכב מאחור, ובדיוק הגיע אלינו מאבטח ללא כף רגל שנכנס גם הוא לרכב. לא היה לי מושג איפה יש בית חולים, הכרתי רק את מיקום המועדונים בתל אביב, אז צרחתי לנהג מונית שיסביר לי והתחלתי 'טיסה' לכיוון בית החולים איכילוב. כל הדרך צפרתי, נסעתי באורות אדומים, ארבעת הווינקרים עבדו, הייתי באמוק. מדובר בשתי דקות אחרי הפיגוע, כך שרוב המבלים בתל אביב עדיין לא עודכנו. חלפתי באחד הרחובות, ומבלים שישבו בביתי הקפה צעקו עליי שאני משוגע ואיך אני נוסע. כל הדרך הפעלתי מוזיקה חזקה ודיברתי אליהם כדי שלא אאבד אותם. תוך שבע דקות מהפיגוע, בעזרת ההסבר המדויק של נהג המונית, נכנסתי לאיכילוב וצעקתי לשומר שיש לי פצועים מהפיגוע. בינתיים אני רואה את האמבולנסים דוהרים לכיוון הנגדי, לדולפינריום. הטלפון שלי לא הפסיק לצלצל כי כולם ידעו שאני בפאצ'ה, והסוללה שלי כמעט נגמרה. השארתי הודעה במשיבון שאני בסדר וללא סוללה. אין לי מושג איך בכלל חשבתי על זה בתוך כל הלחץ. חזרתי למקום שהיה כבר מלא בכוחות ביטחון, ובגלל שהייתי אמור לחגוג יום הולדת, לבשתי בגדים לבנים שהוכתמו בדם, מה שגרם לכולם לחשוב שאני פצוע. אם השומר ב-TLV היה נותן לי להכניס את עגלת הנקניקיות מבלי לעצור אותי, הייתי עומד בלב המקום בזמן הפיגוע.
הספקתי לענות לטלפון של תוכנית הרדיו 'פרפרי לילה' ולספר להם מהשטח. האבסורד הוא שהרכב שלי, שהיה בשכירות, התמלא בדם, והחברה רצתה לחייב אותי בעלות של ניקיון הכתם. ניסינו לנקות אותו לפני שהחזרתי אותו לחברה, אך ללא הצלחה. רק בהתערבות של כתבות שעשו עליי בעקבות הפיגוע, החברה ירדה מהבקשה. בפיגוע הקשה נהרגו 21 צעירים וצעירות שהגיעו לבלות, ו-120 נפצעו".
רצף האירועים וסמיכותם גרמו לסקרנות רבה בתקשורת, הפתעה מרגשת מיעל דן והזמנה לגרמניה לתוכנית טלוויזיה.
"כתבו עליי כתבה גדולה בידיעות אחרונות ובמעריב תחת הכותרת: 'אחרי שניצל מאסון ורסאי, ניצל מאסון הדולפינריום'. אחרי זמן מה פנה אליי איתי אנגל כדי להכין עליי כתבה נוספת, והוא והצלמים הגיעו לאסוף אותי מהבית. נסענו דבר ראשון לוורסאי, ומשם נסענו לדולפינריום בתל אביב. תוך כדי הצילומים קיבלתי שיחת טלפון מגלי צה"ל, ויעל דן ביקשה לראיין אותי ואמרה שיש לה הפתעה עבורי. היא העלתה לקו את אמא של הנערה הפצועה שפיניתי, אמה סקלביצקי, בת ה-16 וחצי מחולון. האמא איתרה אותי וביקשה להודות לי, אז יחד עם איתי אנגל וצוות הטלוויזיה נסענו לאיכילוב למפגש מרגש. אמא של אמה חיבקה אותי ואמרה לי שאני לעולם אהיה כמו הבן שלה. זאת הייתה כתבה מאוד מרגשת, שבסיומה מיקי חיימוביץ אמרה שיש לי שבע נשמות, וסוקניק תיקן אותה ואמר: 70. הסיפור שלי התגלגל לתחקירנית של תוכנית אירוח בטלוויזיה הגרמנית, דומה למעגל של דן שילון, והם הזמינו אנשים מרחבי העולם שהיו באירועים מיוחדים, למשל בחור שהיה באסון התאומים. קיבלנו פינוק יוצא דופן, התארחנו במלון מצוין וקיבלתי הרבה כסף על הריאיון. לקחתי איתי חבר טוב שהיה אז תושב מעלה אדומים, אסף גורן, ומגרמניה נסענו לאמסטרדם. אמרתי לאסף שעד שאני לא מבזבז על שנינו את כל הכסף שקיבלתי מהגרמנים אנחנו לא חוזרים, וכך היה. פעם אחת הייתי עם חבר באיזה מקום, ישב שם זוג שזיהה אותי מהכתבות ואמר: 'תראה מי כאן, בוא נסתלק מפה".
אחרי האירועים שעברת החלטת לעבור לאילת, סוג של בריחה לשקט?
"קיבלתי הצעה מרשת ישרוטל לנהל את חיי הלילה של הרשת. באותה התקופה התחלתי גם לעכל את כל מה שחוויתי. נשירת שיער כתוצאה מחרדה היה אחד הסימנים שהגיעו פתאום. מאוד אהבתי את השיער שלי, הלכתי עם קוקו, ובשלב מסוים עם קוצים. נהגתי ללכת קבוע לספר כדי שיצבע לי את השיער לאפור, ואז פתאום התחילה נשירה נוראית. קבוצות שיער ירדו לי מהראש. ההצעה לעבור לאילת הגיעה בזמן, להתרחק מהכל. אחרי 20 שנה גם את זה עזבתי אחרי שהבנתי שהכל שטויות - המסיבות, הטיסות, הפסטיבלים בעולם וההפלגות. הבנתי שהנפש כבויה ואני צריך את הדבר האמיתי, משפחה ויציבות".
ואז אתה פוגש את ליאת.
"תמיד כשדיברו על נישואין היה לי פיק ברכיים. אהבתי את החופש וחיי הרווקות, והרגשתי שהקמת משפחה גדולה עליי. רצה הגורל וכתבתי פוסט על החיים שלי. מיכל זיגדון, שעובדת במשרד המשפטים עם ליאת, קראה את הפוסט ואמרה לליאת שהיא חייבת לקרוא. ליאת קראה וכתבה בתגובה: 'סיפור מאוד מרגש'. הפוסט זכה ל-16 אלף לייקים ומאות תגובות, אבל עם ליאת התחלתי להתכתב. זה מדהים שכל חיי הייתי עם רווקות, ובסוף התאהבתי ובחרתי למסד את חיי עם ליאת, שעבורה אני פרק ב'. היא הגיעה עם שני ילדים, תאומים, שאז היו בכיתה א' והיום הם בני 13. אני מגדל אותם באהבה גדולה, אני מאוד אוהב אותם והם מאוד קשורים אליי. ליאת לקחה על עצמה אדם שחווה טראומה גדולה, ויש לה יכולת הכלה מדהימה. הבאנו יחד ילדה מקסימה שהיא כל עולמי ושהכניסה בי הרבה מאוד אור ואושר".
מעבר לפציעה הפיזית, אירוע כזה הוא בעיקר פוצע נפש ומשאיר אחריו פוסט טראומה, איך זה מתבטא?
"זה לחלוטין נשאר איתי. המון שנים לא הלכתי למבנים רבי קומות, אני לא מסוגל להיכנס למעליות או לכל מקום שאני לא מרגיש שהוא יציב, לכן גם הפסקתי לטוס. הרבה מאוד שנים לא העזתי לעלות לטיסה, וצריכה להיות סיבה מאוד טובה כדי שאעשה את זה, כמו שקרה לפני שנתיים כשהחלטתי שלכבוד היום הולדת של אשתי ליאת נטוס. לקחתי כדורי הרגעה שעזרו לי בחלקים מסוימים בטיסה, ורק כך הצלחתי לעבור אותה. גם נסיעות בכביש בין עירוני קשות לי מאוד. למשל נסיעה בכביש 6 היא קשה כי הרכבים לצדי נוסעים מהר ולכן אני תמיד נוהג בנתיב הימני ומעדיף לנסוע אחרי משאית או אוטובוס. פעם חבר צחק עליי שאני נוהג כמו מורה להיסטוריה, אבל זה פשוט מכניס אותי להתקף חרדה. כשאני הולך למקום עמוס באנשים, כמו מסעדה, אני בוחן את הסביבה, קולט את האנשים, בודק אם יש חשודים ואיפה היציאות".
הפכת לפעיל חברתי למען חיילי צה"ל, ומתוך זה גם הייתה לך תקרית עם ארגון בצלם. מה קרה?
"עד שפתחתי את החנות 'פריאלי' נהגתי לנסוע בכל יום שישי למקומות מבודדים שבהם נמצאים החיילים בשטחים, כמו קבר יוסף או מערת המכפלה, כדי להביא להם סלי מזון, מאפים ופיצות. לא היה חשוב לי מזג האוויר, חורף וקיץ הייתי נוסע. במהלך צוק איתן נחשף המיקום בו יושב ארגון בצלם, וכמי שתומך נלהב בחיילי צה"ל לא יכולתי לעמוד מנגד ולא לומר את דעתי על הארגון הזה. נהגתי בכל יום לעמוד שם ולהפגין במקום, עד שהמנכ"ל של הארגון, חגי אלעד, הגיש נגדי כתב אישום שאני מאיים על חייו. החלטתי כבר אז שלא אתרגש לעולם מכל מי שמנסה לעצור אותי ולפגוע באזרחי ישראל על ידי סילוף המציאות ופגיעה בחיילי צה"ל ולוחמי מג"ב. שלוש שנים המשפט נגרר, עד שהסתיים בבית משפט ונדרשתי לתת שעות לציבור, שאותן עשיתי בסיירת הורים".
במהלך הקורונה פתחת במישור את "פריאלי" המשכת את אביך וסבך שעבדו במחנה יהודה באותו הקונספט. אפשר לומר שאתה אמיץ שבחרת לפתוח בתקופה כזאת חנות עם מוצרי פרמיום?
"עבדתי ביקב, ופוטרתי בגלל המצב. באמת הרבה אמרו לי שזאת התאבדות לפתוח חנות כזו בתקופה כזו. אבא שלי שאל מה מספר התושבים באזור, וכשעניתי הוא אמר שגם אחוז לא גדול שיהפוך ללקוחות קבועים יהיה מצוין. הוא איחל לי: 'עלה והצלח'. גם אבא נהג למכור רק דברים מובחרים. כצעד ראשון, בחודש מאי, בעונת הדובדבנים, נסעתי למג'דל שמס שליד החרמון, ישבתי עם החקלאים שעות ארוכות, המתנתי שיקטפו ויצאתי לקו חלוקה בשכונות בקעה, רחביה ומעלה אדומים. היה לי מבול של טלפונים, הבאתי דובדבנים בגודל וטעם שלא דומים למה שנמכר במרכולים. בשלב מסוים קיבלתי הודעה שראש העיר אינו מאפשר מכירות רוכלות, והבנתי שאני צריך חנות מסודרת. בכל יום אני מתחיל בארבע בבוקר, נוסע להביא את הסחורה הטובה ביותר מהחקלאים ומהסיטונאים, יש לי מלפפוני בלאדי ועגבניות שלא דומים בטעם לאף ירק שניתן למצוא בסופר. לקוחות רבים אומרים שאולי בסופר יותר זול, אבל מה שקונים שם נזרק אחרי ארבעה ימים ושלי מחזיק מעמד במקרר גם שבועיים. הטעם של הסלט שונה לחלוטין. אני גם מביא פירות ברמה מאוד גבוהה, יש לי גויאבות, ליצ'י, מנגו ופסיפלורה. כשנגמרה עונת הליצ'י התחלתי לייבא מארצות ששם עוד חם, כך שאת כל הפירות ניתן למצוא אצלי במהלך כל השנה. הרווח שלי אמנם קטן כי המוצרים מעולים, אבל אני לא מתפשר. מהר מאוד החלו לקוחות קבועים להגיע אליי, והם אומרים לי שנחסכה להם הנסיעה לשוק או לאבו גוש. אני לא מתפשר על איכות, אני נוסע למושב רמות כדי להביא מנגו ונוסע לדרום כדי להביא מוצרים איכותיים אחרים. אני ממש מדייק את זה, מחפש איפה נמצאים המוצרים הטובים ביותר ונוסע במיוחד לשם".
עברת המון, ואתה נוהג לומר שאתה "רק נראה גדול, אך בפנים אני אפרוח". אלו תובנות יש לך מהאירועים שעברת, וכיצד אתה פועל היום בעקבותיהן?
"כשהייתי יוצא לעבוד אבא שלי נהג לומר לי שאין ברכה בכסף שעושים בשבת. היום כואב לי שהכאבתי לו. קיבלתי הרבה סימנים ולא הקשבתי להם, כמו למשל שבאמצע הנסיעה הגיר או המנוע הלך. הבנתי בשלב מסוים שזה הרבה יותר עמוק, אוניברסלי, שאינו קשור לדת. אחד הדברים שהכי חזקים ומלווים אותי מאז הוא 'מי שעושה טוב, יקבל טוב בחזרה'. אני למשל מצטער על כך שהייתי בוחר את מי להכניס למועדון ואת מי לא. קשה לי המחשבה שגרמתי לאנשים אכזבה. היום אני כל כולי עסוק לעשות טוב לאחרים. בשבוע הראשון, כשפתחתי את החנות, יצרתי קשר עם עמותת שיר. בכל יום שישי אני מביא לרחבת בית כנסת יצחקי סחורה, ואנשים באים לקחת. שובר לי את הלב לראות כל כך הרבה אנשים, ובעיקר עכשיו כאלה שקרסו בעקבות הקורונה, נאלצים לבוא לקחת משם פירות וירקות. ראיתי ילדה מחזיקה מנגו ביד ואומרת לאמא שלה שזה יקר ועכשיו אפשר לקחת. נכנסתי לרכב ופרצתי בבכי. למדתי שאם זורעים טוב מקבלים בתמורה טוב, גם אם אלה רק זרעים. שתלתי גרעין של אבוקדו שצמח וגדל, הוא מייפה את הגינה ויביא לי פירות, וזו מטאפורה לחיים.
אני תמיד דואג להפשיר מעשר מכלל הרווחים שלי בחנות, ונותן לנזקקים. אני רוצה שכולם יידעו שכל מי שקונה אצלי, הוא בעצם גם שותף למתן לנזקקים".
שירן | 00:52 04.12.20