מפגש של חולה הקורונה ממעלה אדומים עם הרופא שהציל אותו ביוזמת עיתון מקור ראשון : הרופא שהציל את חיי
משה זבולון (רנה פרחים) חלה בקורונה ואושפז במצב קשה כשהוא בסכנת חיים • ד"ר מארק רומיין מבית חולים הדסה הציל את חייו לאחר שסירב להרדים אותו • לאחרונה נפגשו השניים, למפגש מרגש שכולו הוקרת תודה
פורסם בתאריך:
"מה שהציל אותי היה הקול של ד"ר מארק, המלאך הגואל שלי", אומר בהתרגשות רבה משה זבולון, (63), תושב העיר והבעלים של "רנה פרחים" בקניון, שהחלים מקורונה לאחר שטופל בבית החולים "הדסה עין כרם" ו"היה בסכנת חיים ממשית", כפי שמעיד רופאו ד"ר מארק רומיין.
הקשר בין מטפל למטופל, שלעיתים חשוב להחלמה לא פחות מהתרופות והזריקות שמוחדרות לגופו של המטופל, הופך למשימה מאתגרת במיוחד במחלקות הקורונה. בשל אופיו המדבק של הנגיף, צוותי הרפואה והסיעוד רשאים להתקרב אל החולים רק כשהם עוטים חליפות מיגון, מסכות וכפפות. המטופלים לא תמיד מזהים מי הוא שמגיש להם עזרה וסיוע. לעיתים הם יודעים זאת רק באמצעות קולו. אגלי הזיעה המצטברים על פניהם של אנשי הצוות במהלך שעות העבודה הם לפעמים סימן הזיהוי היחיד להחלפתה של משמרת יוצאת במשמרת נכנסת.
ובכל זאת, משה זבולון מתאר את המסירות והרגישות המיוחדת שבה הצליח רופאו לגבור על המחסומים ולהעביר לו מסרים של תקווה ואופטימיות. שבועות לאחר שיצא מהמחלקה, הפגשנו אותו עם הרופא שטיפל בו – הפעם ללא מדי המגן האטומים – לשיחת סיכום מרגשת של תודה והוקרה.
מלווה בבלון חמצן נייד ובאשתו מלי, אני פוגשת את משה זבולון, בעל חנות פרחים בקניון אדומים, במגדל האשפוז בהדסה עין כרם. משה, ללא מחלות רקע, אדם בריא, פעיל ועושה ספורט, חטף את הנגיף באופן קשה מאוד. "הוא לא רק חלה, הוא הסתבך עם הקורונה", אומרת אשתו מלי. "אנשים לא מבינים לאן המחלה הזאת יכולה להידרדר".
"חודש וחצי אחרי ועדיין קשה לי לנשום, במיוחד כשאני עומד", מתאר זבולון, "קשה לי ללכת הרבה. הריאות עוד חולות, בלילה אני ישן עם חמצן. אני מניח שייקח לי עוד חודשיים עד שייגמר כל הסיפור הזה. אני נזהרתי מאוד, הייתי מזהיר אנשים שלא שמים מסכה, השתדלתי לא לצאת מהבית, רק לעבודה, בקושי ביקרנו את המשפחה – ובכל זאת נדבקנו".
יחד עם משה זבולון חלו בקורונה כמה מבני המשפחה – אשתו מלי, שלושה מילדיהם, כלה אחת וארבעה נכדים. "סבלתי מחום גבוה, כאבים איומים בשרירים ובגב עליון וחוויתי קושי ממשי לתפקד", מתארת מלי את ימי מחלתה. משה מספר שאצלו בתחילה החום עלה, אך לא הייתה בעיה עם הנשימה. הוא איבד את חוש הטעם והריח למשך כמה ימים, ואז חש ממש ברע: חום גבוה, קשיי נשימה, רעד בכל הגוף, כאבי רגליים איומים. לאחר יומיים כאלה הוא התפנה למיון.
"הגעתי לעין כרם כי זה היה המקום היחיד שהיה בו מקום. היה לי מאוד קשה במחלקה הרגילה של הקורונה, והמצב שם רק הידרדר", הוא מתאר. שישה ימים הוא אושפז שם, צמוד למכשיר הנשמה וללא הרדמה, עד שהוחלט להעלות אותו לטיפול נמרץ. "שם שכבתי 12 יום, ממש עירום כביום היוולדי, לא יכולתי לסבול עליי שום דבר. כל הגוף היה צינורות וחוטים, והגוף התמלא פריחה ומה לא. החדירו לי ים של תרופות. כל שלוש שעות בדיקת דם, כל יום צילומים. לא יכולתי לישון כי לא הצלחתי לנשום, נרדמתי לפרקים קצרים ושוב התעוררתי בגלל חוסר בחמצן. זה היה סבל נורא. האחיות והאחים עשו עבודת קודש, הייתי עטוף, היו צמודים אליי 24/7, אבל ד"ר מארק והקול המיוחד שלו הושיעו אותי ממוות. כשד"ר מארק דיבר איתי, הרגשתי שאני רוצה לחיות. היו כמה רופאים טובים, אבל משום מה דווקא ד"ר מארק היה זה שהחדיר בי מוטיבציה להמשיך לנשום, להילחם. אני זוכר שהוא היה אומר לי באוזן 'תחזיק מעמד, תחזיק מעמד, עוד יום–יומיים ואתה עובר את זה'. הבנתי שיש מישהו שדואג לי ואכפת לו ממני. בכלל לא ראיתי אותו, רק זיהיתי את הקול הנפלא שלו".
ברגע שאנחנו פוגשים את ד"ר מארק, משהו בשפת גופו של משה משתנה. הוא נינוח ורגוע יותר, עד כדי כך שכשאנחנו פונים ללכת ממקום המפגש, משה שוכח לקחת איתו את בלון החמצן שהוא צמוד אליו. הם נותנים 'כיף' קורונה כמיטב המסורת. בני הזוג זבולון נרגשים, מלאי הכרת הטוב.
"כשמשה הגיע לטיפול נמרץ המצב שלו היה קשה", מספר ד"ר מארק רומיין, "הוא היה זקוק להרבה חמצן, והצמדנו לו משקפי חמצן. זה לא הספיק, וחיברנו לזה מסכה. משה נשם משהו כמו 40 נשימות בדקה. לשם השוואה, בנשימה ספונטנית אדם נושם 15 נשימות בדקה. הוא היה על סף הרדמה והנשמה. פחדתי מהרגע הזה. בקרב חולי קורונה שמונשמים יש פחות הצלחות, וגם הריאות שלו לא היו במצב טוב. ניסינו דרכים אחרות שחשבנו שיכולות לעזור לו".
משה אומר כי "ד"ר מארק אמר לי שהוא לא רוצה להנשים אותי, שזה מסוכן בשבילי, למרות שכבר ביקשתי ממנו. הוא אמר שאני חייב להחזיק מעמד".
מלי מוסיפה כי "כל יום הוא התקשר ודיווח לי בפרוטרוט על מצבו של משה, לא סינן דבר. הכול היה ברור – המדדים, הסכנות – רק לגבי ההנשמה הוא פחד להסביר לי ולכן אמר על קצה המזלג: 'אם נצטרך להנשים אותו, תהיה דרמה גדולה'. אם לא תהיה ברירה הוא אמר שיסביר לי".
"דיברתי איתו, ניסיתי להרגיע אותו ככל יכולתי", מתאר ד"ר מארק, "כל הזמן היינו מוכנים לחבר אותו להנשמה.
הציוד היה מוכן בצד, התלבטנו בכל רגע אם זה הזמן הנכון. בסוף, אחרי טיפולי הדיאליזה מצבו השתפר.
ביום כיפור הוא ביקש לאכול, וזה היה סימן מעודד מאוד מבחינתנו".
אל החדר שבו אנחנו יושבים נכנסת אחות נוספת שטיפלה במשה. אי אפשר להחמיץ את ההתרגשות הגדולה שלה ושל אנשי צוות נוספים שטיפלו במשה, כשהם רואים אותו במצב מאוזן - בריא, הולך, נושם. "זה נותן כוח להמשיך לעבוד", הם אומרים.
