מכל הלב לכלבים
כל מי שאוהב בעלי חיים, ובעיקר כלבים, הכיר את איציק שפירא ז"ל, שניהל את הכלבייה בעיר במשך 22 שנים • הוא היה אוסף כלבים נטושים מהרחוב, מטפל בהם, מאכיל אותם ומוצא להם בית חם • הוא היה איש צנוע עם לב ענק • הוא חלה בקורונה והחלים, אבל אז התברר שהוא חלה במחלת הסרטן, שהכניעה אותו השבוע, יהי זכרו ברוך
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
דלית מור
כתבת מגזין וחדשות בעיתון זמן מעלה
השבוע נפרדה מעלה אדומים בכאב גדול מאיציק שפירא, מי שהיה אחראי על הכלבייה העירונית. 44 שנים מחייו הוא טיפול במסירות בכלבים ובבעלי חיים נטושים בעיר. בתחום זה הוא החל בשירותו הסדיר, בקורס כלבנים, ולאחר שירותו הצבאי היה במשך 18 שנה כלבן בתעשייה הצבאית. בכלבייה במעלה אדומים הוא עבד 22 שנה, וגם כילד הוא סיפר שאסף כלבים מהרחוב והביא אותם לביתו. "זאת אהבה שאי אפשר לשלוט בה", הוא נהג לומר לכולם, ומספיק היה לראות את איציק בכלבייה, כשהוא מנקה, מאכיל ומלטף או מביט באהבה בכל כלב נטוש, כדי להבין עד כמה הוא אהב את חברו הטוב של האדם. בכל בוקר, בשעות המוקדמות מאוד, הוא נהג להגיע ולהתחיל את יום העבודה שלו בכלבייה, זאת אחרי שסיים את הסיור הקבוע שלו בעיר כדי לאסוף עבור הכלבים לחמים שתושבים הניחו ליד פחי האשפה. הוא נהג לערבב את שאריות הלחם עם מזון כלבים, כדי שיספיק לכמה שיותר כלבים.
"יש כאלה שמסתכלים עליי כשאני אוסף לחם, אבל לא אכפת לי", הוא סיפר בעבר, "המטרה חשובה לי יותר מהכל, וזה לעזור לכלבים". הוא נהג לפתוח את הכלבייה ולדאוג לכלבים עד סיום שעות העבודה שלו, כאשר שם זה לא נגמר – בכל יום, לקראת ערב, הוא היה מטפל בהודעות שהגיעו מהמוקד על חתול פצוע או על כלב משוטט. הוא טיפל גם בנושא שפני הסלע, ולפעמים גם היה מוזעק כדי ללכוד נחשים. בלילות שישי הוא היה נוהג לצאת עם סיירת ההורים כדי לפגוש את בני הנוער, ובשבת, למרות שלא נדרש, היה הולך לכלבייה כדי לוודא שהכלבים אכלו ושתו. זה היה סדר יומו של איציק, עד שמחלת הסרטן פגשה בו ומצבו הלך והידרדר במהירות.
תמיד היה לו חשוב להעביר מסר על הכלבייה במעלה אדומים. "אני שומע מהרבה תושבים שהם בטוחים שכל כלב כאן בסופו של דבר מת, אבל זה לא נכון. אנחנו משקמים את הכלבים מוציאים אותם לאימוץ ולעמותות. הרבה תושבים גם לא יודעים שיש לנו כלבייה, וזאת הסיבה שהם נוסעים לאמץ כלבים ממקומות אחרים. לכן חשוב לי שיידעו שיש כלבייה במעלה אדומים ושיש בה כלבים שנאספו מהשטח, כלבי בר ארץ ישראלים מגזע כנעני, שהם מאוד חכמים. אנחנו מבייתים אותם, ומכלבים שמעולם לא התקרבו לבני אדם הם הופכים לכלבים ממושמעים ומבויתים, עד שכאשר אני משחרר אותם לשטח וקורא להם, הם מיד מגיעים. הם הופכים לכלבי בית לכל דבר", כך סיפר.
בחודש ספטמבר הוא חלה בקורונה, ואז הוא סיפר לי בהתרגשות כי הצליח לרוקן את הכלבייה ולשלוח את כל הכלבים שהיו בה לאימוץ. קצת אחרי שהחלים מקורונה התברר האסון האמיתי, מחלת סרטן קוננה בגופו וכבר שלחה גרורות. למרות זאת הוא שידר אופטימיות לאורך כל הדרך והיה משוכנע כי ינצח במאבק. בתחילת השבוע המחלה הכניעה אותו. הוא השאיר אחריו אישה, שמונה ילדים, נכדים וחברים רבים שמבכים את לכתו.
חושן, בנו של איציק אמר ל"זמן מעלה" אבא היה אב מאוד מסור, כל האחים קיבלו ממנו המון אהבה. הוא עשה הרבה דברים שאנחנו לא ידענו עד עכשיו, לטובת אנשים. הוא תרם כספים בסתר והכלבים באמת זה היה הנושא הכי חשוב לו, הוא כל כך אהב את העבודה הזאת שלא משנה כמה שהיה לו קשה הוא המשיך בה במסירות ואהבה מדהימה".
מפעל חיים
תאיר שפירא, בנו של איציק ז"ל, מספרת בטור מיוחד על האובדן הגדול ועל האיש המיוחד שהיה אבא שלה עבורה, עבור המשפחה כולה, עבור תושבי העיר ועבור הכלבים
אבא ז"ל היה היקר שבאדם, אהוב למטה ואהוב למעלה. הוא היה אוהב את הבריות ומסביר פנים לכל אדם.
אבא היה חבר, איש שיחה ומורה לחיים, הוא היה אב מסור ואוהב, מפנק ותומך, הוא דאג לכל צרכינו תמיד ולא החסיר מאיתנו מאום.
כמו כן, הוא תמיד הרעיף אין סוף אהבה על נכדיו, וכל הזמן אמר: "אני הכי עשיר ומאושר בעולם, תראו איזה ילדים ונכדים יש לי".
הוא היה בעל מסור, מתחשב ואוהב, ודאגתו לשמח את אמא הייתה בראש ובראשונה.
מפעל חייו היה אהבת בעלי החיים, והכלבים בפרט.
חשוב לנו מאוד שהמסורת של אבא תימשך ושימשיכו לדאוג לכלבים כמו שהוא רצה, למצוא להם בית חם. הוא אהב לספק לכלבים את כל צרכיהם, כולל צרכים מיוחדים לגורי כלבים, כלבים חולים או תרופות שנקנו על ידי תרומות שנאספו על ידו באופן פרטי ואף נרכשו על חשבונו.
חשוב לנו לציין בשם כל המשפחה שאבא התעסק בצרכי העירייה, הכלבייה ורווחת התושבים מתוך רצון טוב ואמיתי להיטיב עם כולם. עבודתו הייתה מקצועית והתבצעה במסירות רבה, ובמידה ויש מי שנפגע חלילה מאבינו ז"ל, רצוננו שהוא יידע שאבינו השתדל בכל כוחו לעשות את שליחותו בצורה הנאמנה והטובה ביותר, ונמנע כמעט בכל מחיר מלתת קנס. אנו מבקשים מחילה בשמו.
אדרבה, סיפר לנו אחד התושבים שהחתולה שלו הייתה בהסגר אצל אבא ז"ל בכלביה, ואבא היה מתקשר אליו כל יום ומסביר לו בפרטיות שהחתולה רגועה, אוכלת ומקבלת את כל היחס שהיא צריכה. בכך הוא גרם לתושב הנ"ל להיות רגוע ונינוח, כי היה חשוב לאבא שגם התושבים ירגישו שהם מקבלים את המירב שאפשר לתת. זה סיפור אחד מיני רבים.
תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים אבא יקר ואהוב.
עזרא אורן | 09:30 30.01.21