״מבחינתנו הוא עומד להכנס״
תמי דרעי, אמו של סמל אביעד דרעי ז"ל, שנהרג במבצע "פרשי הפלדה – אסון הנגמ"ש", מספרת בריאיון מיוחד לרגל יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, על הילד שאיבדה לפני 17 שנה, על הגעגוע שאינו מרפה, המורשת שהותיר, הערכים שליוו אותו וההחלטה להביא חיים לעולם אחרי לכתו • מיוחד ליום הזיכרון
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
דלית מור
כתבת מגזין וחדשות בעיתון זמן מעלה
לקראת יום הזיכרון לחללי צה"ל ומערכות ישראל נפגשתי עם תמי דרעי, אמו של סמל אביעד דרעי ז"ל, שנהרג במבצע "פרשי הפלדה - אסון הנגמ"ש". תמי מציירת קווים לזכרו של אביעד ז"ל, ומספרת על הגעגוע. היא מספרת כי "בכל שנה מתקיים טקס יום זיכרון לחללי גבעתי, ולפני שנתיים היה אירוע מיוחד ביום הזיכרון לשועלי שמשון מאסון הנגמ"ש".
השנה בני משפחת דרעי הניחו זר בטקס העירוני לציון יום הזיכרון שנערך בהיכל התרבות בעיר.
17 שנה חלפו
"17 שנים חלפו, ואני עדיין ממתינה לאביעד, מחכה שהוא יפתח שוב את הדלת וייכנס הביתה", אומרת תמי דרעי בכאב רב. חדרו המיותם נשאר בדיוק כפי שהיה, התחושה היא שהוא עדיין נוכח. מגירת הנעליים, הסוודרים, החולצות, המדים והמעיל, גם בחלוף השנים, עדיין תלויים ומסודרים בארון. על הארון מונח ארגז עם ציודו האישי שמעולם לא נפתח ושאותו קיבלו מצה"ל בני המשפחה לאחר האסון. "לא עולה בנו מחשבה לרגע לשנות משהו בחדר, מבחינתנו הוא עומד להיכנס. המדים, הספרים שלו בספרייה והנעליים, עדיין במקומם. את הארגז אני לא חושבת שאצליח לפתוח אי פעם. את התיק שלי אני מכניסה לארון שלו בכל יום שאני שבה מהעבודה, ובכל בוקר אני נכנסת לחדר כדי לקחת אותו מהארון".
שירות צבאי משמעותי
אביעד ז"ל, בן בכור לחיים ותמי, אח לליאת, חן, עשהאל ויהונתן, חגג את יום הולדתו ה-21 עשרה ימים לפני שנהרג. הוא היה מלח הארץ, בן למשפחה ציונית דתית, אהב את הארץ והרבה לטייל בה. למד בבית הספר "נועם" ובישיבה תיכונית, ולאחר שסיים כיתה יב' הוא יצא למכינה קדם צבאית "חמדת יהודה". לאחר שנה וחצי במכינה הוא התגייס לצה"ל.
"זה היה ברור לו שהוא הולך לשירות צבאי משמעותי", מספרת תמי. ב-24.3.2003 הוא התגייס לחטיבת "גבעתי" והוצב בפלחה"ן בפיקוד הדרום. הוא סיים בהצלחה מרובה את הטירונות, והמשיך לאימון מתקדם אשר התמקד בתחום החבלה וכלל קורס צניחה וקורס הכשרה לתפקידים ייחודיים ליחידת "שועלי שמשון". זאת הייתה תקופתה של האינתיפאדה השנייה, ואביעד וחבריו נלחמו בלב עזה. שבועיים לפני נפילתו השתתף פעילות מבצעית לפוצץ מנהרות ששימשו את אויבינו, פעילות שהסתיימה בהצלחה.
מבצע איתור גופות
ששת החללים
מבצע "פרשת הפלדה" בו מצאו אביעד וחמשת חבריו לנגמ"ש את מותם - זעזע, טלטל ונחרט בלב כולנו. בליל יום שני, 11.5.2004, אביעד וחבריו ליחידה נכנסו לשכונת זייתון שבעזה, שם הם פוצצו והרסו מחרטות מרכזיות במרחבי השכונה. המחרטות הללו שימשו את המחבלים לייצור טילים וכלי נשק. אביעד נבחר להוביל את הכוח, הוא היה נהג הנגמ"ש. בתום המבצע החלו הלוחמים לצאת משכונת זייתון, ובדרכם חזרה נשלח לעבר הנגמ"ש בו נסעו טיל כתף. הנגמ"ש שבו היו אביעד וחבריו ליחידה נפגע פגיעה ישירה, והיו עליו 150 קילו של חומר נפץ שנשארו מהמבצע. כתוצאה מהפגיעה אביעד וחמישה מחבריו ליחידת פלחה"ן נהרגו. בתקשורת יצאה הודעה קשה ובלתי נתפסת, לפיה: "מבצע פרשי הפלדה שאמור היה להסתיים באותו הבוקר בפיצוץ שני בתי מלאכה בהם יוצרו רקטות קסאם, הפך בשעה 06.15 למבצע איתור גופות ששת החללים".
תחזיר לי את עצמותיו של בני
תמי מתקשה לדבר על ההתרחשויות שקרו באותם ימים. הרמטכ"ל דאז, בוגי יעלון, שהה באותה העת בחו"ל ושב באותו היום ארצה במיוחד כדי לעמוד ולפקח על האירוע מקרוב.
חיים, אביו של אביעד, לא השאיר עין אחת יבשה במדינה כשדרש שמסע ההלוויה יעבור מול מעון ראש הממשלה, ושם אמר בבכי קורע לב: "אדוני ראש הממשלה. אני דורש ממך להחזיר את כל חלקי עצמותיו של בני. אל תישן. תחזיר לי את העצמות. נתתי לך בן שלם".
תמי אומרת כי "חודש אייר הוא חודש מאוד מאוד קשה בשבילנו. זה יום הולדת של אביעד, יום השנה שלו, היום בו נהרג ויום הזיכרון לחללי צה"ל".
תמי, ספרי על אביעד.
"בגיל צעיר הוא מאוד התלבט בתכונותיו. היה לו כבוד אב ואם מעורר הערצה, היה לנו קשר מאוד מיוחד, גם בינינו לבינו וגם בינו לבין אחיו ואחיותיו. הוא כל הזמן היה מחמיא. הוא נהג לכתוב ולספר לי הכל. בחופש הגדול בגיל 16 הוא עבד אצל חיים (לאביו הייתה חנות בתחנה המרכזית בירושלים, והיום הוא בעל חנות "הכל לבית ולגן" במישור אדומים), ועם כל המשכורת הראשונה שלו הוא קנה לי טבעת", מספרת תמי ומראה לי את הטבעת שאותה היא עונדת כבר 21 שנה.
"הוא שימש דמות ראויה לחיקוי והערצה, עם אהבת אדם באשר הוא ועם רצון גדול לתרום לעם ולארץ. שמענו הרבה מאוד סיפורים עליו מהמורים, מהמכינה ומהצבא. כולם דיברו על הנתינה האין סופית שלו, על החברות שהייתה בו וכיצד תמיד נהג לאמץ את החלשים. התכונה הזו של לראות ולזהות אדם חלש וללכת לתמוך בו, זה משהו שכבר ביסודי ראו את זה עליו. כשהיה ילד חלש לידו הוא תמיד לקח אותו תחת חסותו והגן עליו. הייתה בו תכונה אבהית. יש בחור מהמכינה שעד היום נמצא איתנו בקשר ומספר לנו כמה אביעד תמך בו ועזר לו. מעבר לנתינה הייתה בו מנהיגות שזוהתה כבר בבית הספר, הוא היה אדם בולט ומוביל, ויחד עם זאת עשה זאת בצנעה, בשקט ובלי גאווה. בסיום המכינה ארגנו מסיבה מכובדת לכבודו, וראש המכינה סיפר לנו שאביעד היה בין המארגנים הבולטים.
אחד הדברים שבלטו בו מאוד זה אהבת הארץ. הוא אהב לטייל הרבה, וגם בחו"ל הוא הספיק לטייל. כשהוא היה יוצא לסוף שבוע מהצבא, פעם בשבועיים או שלושה, הוא היה הולך בימי שישי עם החברים מהישיבה או מהמכינה - למעיין בנופי פרת. הוא הקדיש את זמנו המועט לאחיו עשהאל, שהיה אז תלמיד כיתה א'. עשהאל חיכה לו בקוצר רוח, וכשאביעד היה מגיע הוא נהג לשתף אותו בסיפורי צבא וללמד אותו תרגילים, איך מסתערים ושכיבות שמיכה. הוא גם היה יוצא עם עשהאל למגרש כדי לשחק וללמד אותו כדורסל. מאוד חשוב היה לו לתרום למולדת, והיה ברור לו שהוא ייצא לקרבי, הכי קרבי שיש. חודש לפני שנהרג הוא כבר דיבר איתי על לימודים באוניברסיטה. הוא רצה להמשיך ללימודים גבוהים. היום הוא היה צריך להיות כבר בן 37. זה בלתי נתפס. אני יכולה לראות את זה כשאני פוגשת את החברים שלו, רק כך רואים את השנים שחלפו. בחיים הקצרים שלו, ב-21 השנים שהוא חי, הוא השאיר אחריו חותם שלא יימחה לעולם".
במכתב שקיבלה המשפחה מהרמטכ"ל דאז, רב-אלוף משה (בוגי) יעלון, נכתב: "אביעד תואר כחייל מוביל בצוות וכאדם שהתבלט ברגישותו ובחכמתו. בזכות אישיותו הקורנת ובזכות האיכויות הרבות שהיו טמונות בו, היה אביעד מיועד להשתלב בקורס מ"כים, במטרה לחזור ליחידה כאחד ממפקדיה. בזכות מסירותו לחבריו, כמו גם בשל האכפתיות שהפגין כלפי הסובבים אותו, היה אביעד אהוב על כולם".
הזיכרונות האחרונים
"הזיכרון הכי חזק בשבילי הוא פעם אחרונה שראיתי אותו", מספרת תמי, "זה היה ביום ראשון. הוא מעולם לא סיפר לנו ושיתף על מה שהם עושים שם, הוא לא רצה להדאיג אותנו. בדיעבד הבנו שביום שני, יום למחרת, הם יצאו למבצע. לנו הוא לא סיפר כלום".
תמי מספרת על היום האחרון בביתו. לדבריה, אביעד אמר לה שהוא זקוק לכביסה באופן דחוף ושחשוב לו שהמדים יתייבשו עד יום שני בבוקר. "קמתי בבוקר מוקדם כדי לצאת לעבודה. את המדים ייבשתי במכונה, גיהצתי וקיפלתי. נכנסתי לחדר שלו, והוא עדיין ישן. אני זוכרת איך הסתכלתי עליו וחשבתי שהוא ישן כמו מלאך. אני לא יכולה לומר שהייתה לי הרגשה שזאת הפעם האחרונה שאני רואה אותו. בתוך תוכי הרגשתי שאביעד מוגן, שכלום לא יקרה לו. לא ידעתי שהוא לפני פעילות מבצעית מסוכנת". באותו בוקר יום שני לקח אותו אביו חיים לתחנה המרכזית. הם הספיקו לשתות יחד כוס קפה בבית קפה לפני שנפרדו. "חיים סיפר אחר כך שהא הוריד אותו בתחנה המרכזית, הסתכל עליו צועד בתחנה עם התיק הגדול ורואה איך הוא הולך ונעלם בין האנשים. חיים הרגיש משהו לא טוב, הוא לא הבין למה הוא עומד שם מביט בו ובוכה. הכל כאילו קרה אתמול, אבל השנים חולפות. אני עדיין מחכה שהוא ייכנס הביתה. זה בלתי נתפס. באותו יום ראשון שבו הוא היה בבית, עשהאל היה בן 7, בכיתה א', ולפני שאביעד הלך עשהאל עלה אליו לחדר ובמשך 15 דקות רק חיבק ונישק אותו".
קבלת הבשורה המרה
"זה היה עוד יום שגרתי בשבילי. יום שלישי רגיל, הגעתי לעבודה ולא האזנתי לחדשות. בגלל שאביעד לא שיתף על הפעולות בעזה ועל הסכנות שהוא נמצא בהן, לא בדקתי אפילו מה קורה. זה קרה בשעות הבוקר המאוחרות. הייתי בעבודה באוניברסיטה, ופתאום קיבלתי טלפון מהמנהל שביקש שאגיע לחדר. לא הבנת מה קרה, וגם בדרך לחדרו לא זכור לי שהייתי מתוחה. נכנסתי לחדר, ואני רואה מולי צוות של חיילים ממתין לי. הבנתי מיד ורק ביקשתי שיגידו לי שהוא פצוע. חיים כבר שמע בתקשורת על אסון הנגמ"ש, הוא ניסה לאתר את אביעד, אך ללא הצלחה. באותו הזמן הוא היה בחנות והוא לא רצה לשתף אותי בחששות שלו. את הבנות אספו מבתי הספר. לא הבנו שאנחנו בתוך סיפור יוצא דופן. בהתחלה לא סיפרו לנו מה המצב ומה קרה, רק אמרו שהוא נהרג יחד עם שישה לוחמים. לא הבנתי מה קורה סביבי. אחר כך הבנו שיש מלחמה סביב האירוע, ומאוחר יותר אפילו דיברו על קבר אחים", אומרת תמי בכאב רב.
מהו יום הזיכרון עבורכם?
"עבורנו בכל יום בשנה הוא יום זיכרון. בכל יום הכאב והגעגוע אינם מרפים, ובכל זאת, יום הזיכרון הוא מיוחד שבו אנחנו מקבלים חיבוק מעם ישראל, מתייחדים עם כולם, מדברים על החללים ומספרים את סיפוריהם. זה יום מאוד משמעותי עבורנו, וזה מחמם את הלב לקבל את האהבה והחיבוק הישראלי".
השנים שאחרי וההנצחה
"יהונתן נולד שנה וחצי לאחר האסון. הלידה של יהונתן הייתה החלטה שאני בוחרת בחיים. הדרך הכי טובה ונכונה עבורי הייתה להכניס לעולם עוד נשמה, אור גדול לבית. אני תמיד חוזרת ואומרת שזה לא תחליף בשום אופן, כי אין שום נחמה, אך יהונתן שלנו הכניס הביתה הרבה שמחה".
גם בני המשפחה המורחבת בחרו בדרך ייחודית להנציח את זכרו של אביעד, "כל האחיינים שלנו התגייסו לגבעתי בעקבות אביעד ומתוך רצון להמשיך בדרכו. זה מאוד מרגש".
את הספר "מסילה לאביעד" הם הוציאו לזכרו, ובו יש עיונים במסילת ישרים.
בנוסף, לפני כעשר שנים בנו בני משפחתו של אביעד את בית הכנסת "היכל אביעד עמודי השישה", סמוך לביתם שברחוב התוף. בית הכנסת מרשים מאוד, עם שישה קנים. "ברגע שזה קרה חשבנו שצריך להנציח את אביעד באמצעות משהו משמעותי. הדרך הכי טובה זה בית כנסת, והיה חשוב לנו שזה יהיה קרוב אלינו. בית הכנסת הוא שכונתי ופעיל, מתקיימים בו שיעורי תורה, תפילות בשבתות ובחגים, שמחות כמו שבתות חתן ובריתות מילה".
מה היה חשוב לך שניקח איתנו מאביעד?
"במותם ציוו לנו את החיים, ואנחנו ממשיכים את המורשת של אביעד. מבחינה צבאית כל האחיינים התגייסו לגבעתי, ומבחינה אישית כל אחד מאיתנו מנסה ללכת לאורו של אביעד ולאמץ את דרכו. כל אחד מאיתנו לוקח על עצמו מידה שהייתה טבועה בו: כיבוד אב ואם, ענווה ועזרה לזולת עם דגש לחלשים, התנדבות למען המולדת. היה איתו בצוות חייל בודד מיוגוסלביה, יעקוב ז'לקו, אביעד אימץ וליווה אותו. הם היו חברים קרובים עד לאותו האסון, שגם בו לא נפרדו כי שניהם מצאו בו את מותם".
