אטומים
ישראל חרוש, תושב העיר, נכה צה"ל, זועק את זעקתם של נכי צה"ל כבר למעלה מ-30 שנה • השבוע, בעקבות המקרה של איציק סעידיאן שהצית את עצמו, הוא וחבריו יצאו שוב להפגין, נשכבו על הרצפה והוציאו את זעמם • בריאיון קצר הוא מספר על האטימות בוועדות הרפואיות, על תחושת הזלזול וההתעללות, על ההחלטה להוריד לו אחוזי נכות דווקא לאחר שעבר כריתת רגל מלאה ועל הייאוש והתקפי הזעם והתסכול שהוא חווה
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
דלית מור
כתבת מגזין וחדשות בעיתון זמן מעלה
ישראל חרוש, תושב העיר, נכה צה"ל, כבר 30 שנה זועק את זעקתו ואת זעקתם של נכי צה"ל כולם, אשר עלתה לכותרות לאחרונה לאחר שאיציק סעידיאן הצית את עצמו. לפני כחודשיים, בזמן שהפגין בגפו מול משרד הביטחון, כפי שהוא מספר: "יצאתי עם מגפון לבדי, על כיסא הגלגלים", יצא אליו חזי משיטה, העומד בראש האגף לשיקום נכים במשרד הביטחון, כדי להרגיע ולהבטיח שהנושא יטופל. אלא שישראל כבר רווי הבטחות במשך שלושה עשורים, ולאחר שכאמור, בשבוע שעבר איציק סעידיאן הצית את עצמו, הוא שוב יצא להפגין ולהמשיך את זעקתו של איציק, אשר נאבק גם ברגעים אלו על חייו.
ישראל חרוש הוא קטוע רגל, הוא עבר שנים רבות של ייסורים לאחר שנפצע בעמוד השדרה בשנת 1988, ובצה"ל נתנו לו 48 אחוזי נכות. עם השנים הפגיעה בעמוד השדרה גרמה לו לתופעת CRPS תסמונת של כאב חסר פרופורציה, המלווה ברגישות, נפיחות ושינויים בעור. זה יכול בתחילה להשפיע על איבר אחד, ולאחר מכן להתפשט בכל הגוף. מדובר בפגיעה במערכת העצבים האוטונומית, וכתוצאה מכך להוביל גם לכאב של הגפיים, ליקוי תפקודי ונכות. אחרי שנים שבהן ישראל זעק לשמיים מכאבים, הופיע אין ספור פעמים בוועדות רפואיות אדישות ומנומנמות, הוא עבר כריתת רגל חלקית. כשהתופעה המשיכה והחמירה הוא עבר כריתת רגל נוספת ומלאה. באופן אבסורדי זה היה השלב שבו אגף הביטחון התנער ממנו והוריד לו את אחוזי הנכות מ-48 ל-15 אחוזי נכות בלבד. את הפרוטזה היקרה הוא קנה בעזרת תרומות, את כיסא הגלגלים הוא קיבל מנכה אחר שנפטר ואת הקביים קיבל ממשרד הביטחון. "ארבע שנים לא עבדתי, נכנסתי למצב כלכלי קשה מאוד. הפגיעה היא לא רק פיזית, היא נפשית ונמשכת עוד מהפציעה, שרק החמירה בכריתה השנייה. נכנסתי לחרדות קשות, בכיתי ללא הפסק ימים ולילות, ללא ליווי ותמיכה מהמשרד, איש לא דיבר איתי למרות שכל כך התחננתי לקבל סיוע. אטימות מוחלטת. זאת התעללות, במשך שנים אני מתרוצץ עם עורכי דין ומוועדה לוועדה".
איציק סעידיאן הפך בשבוע האחרון לסמל שהציבור הישראלי בוודאי לא מתגאה בקיומו. ישראל חרוש אומר כי "את המצב אליו הגיע איציק, כל נכה יכול להבין. במצבי ייאוש אני לא רחוק משם. רציתי למות ולהפסיק את הסבל הפיזי והנפשי. הדבר המגוחך הוא שבשלב מסוים הטראומה מתעצמת בגלל הוועדות האלו שיש בהן זלזול וחוסר הקשבה. זו מלחמה מול מערכת אטומה. יושב מולי רופא רדום ורופא שרושם את מה שאני אומר, ואני מרגיש שהם לא איתי ולא באמת מבינים אותי. ככה זה בכל מפגש. איציק נתן דחיפה כדי להעיר את משרד הביטחון, אבל לדעתי עד שלא יתחלפו כולם ועד שהפוליטיקה לא תצא גם משם, המצב לא ישתנה. לפני שעברתי את שתי הכריתות אני זועק ובוכה לרופא של משרד הביטחון שיסתכל על הרגל שלי, שיציל אותה, והוא אומר לי שהוא לא רואה שום דבר. הוא חרט בכף הרגל וראה שאין תגובה ושמערכת העצבים נפגעה, ובכל זאת שלח אותי הביתה. אם היו מקשיבים לי ומטפלים בי אולי הייתי עדיין עם שתי רגלים, והיום הם מתנערים. זה גומר אותי. 30 שנה אני רץ אחריהם".
השבוע הוא הצטרף לחבריו לכאב, חבריו לקרב השני, הקרב ללא מדים, "חיזקנו אחד את השני כי החיזוק והחיבור בינינו חשובים לנו, "אני לא מתמודד רק עם הנכות. ההתמודדות הקשה היא דווקא הנפשית. בכל פעם אני אומר לסובבים אותי שיבינו אותי כשיש לי התפרצויות, זה יכול להיות ברחוב או במכולת. אין לי איש שמלווה אותי, ולא רק אותי, גם נכים אחרים שלא מקבלים ליווי נפשי. הציבור צריך להבין אותם ולחמול עליהם. אם נתקלים בפוסט טראומתי שפורץ בהתקף זעם, וזה קורה במקומות לא צפויים כמו ברחוב או במכולת, אנשים צריכים להבין את זה ולהיות רגישים. השבוע בהפגנה סגרנו את איילון דרום, נשכבנו על הכבישים והזעם יצא החוצה. ביום רביעי הקרוב יש לי ועדה נוספת, ואני כבר מגיע לשם ללא ציפיות. אני חסר תקווה".
