בזווית אישית | אסף טופול - תיק כואב
עו"ד אסף טופול כבר טיפל באלפי תיקים במהלך השנים, אך מעולם לא נתקל בתיק שזעזע אותו וגרם לו עצב וצער כמו התיק הזה ילד בן 4 איבד את חייו בכינרת, כשהוריו לידו, ועו"ד טופול, שליווה את המשפחה וייצג אותה במשפט, החליט שהוא לא יכול להישאר אדיש ושהוא חייב לכתוב ולספר על המקרה הטראגי, כדי שלא יישנה וכדי שהורים נוספים לא ייאלצו לאבד את היקר להם מכל
פורסם בתאריך:
משרדנו קיים כבר 22 שנה, טיפלנו באלפי תיקים ולמען האמת קשה קצת לרגש אותנו, ובטח להעציב אותנו, כפי שהתיק הזה העציב אותנו. השבוע הגיע לסיומו התיק הקשה ביותר שידענו בחיינו המקצועיים, תיק שלא איפשר לאף אחד מעורכי הדין או הצוות המשפטי במשרד להסתתר אחרי המחסום של הגלימה שחוצצת בן האמוציות לעובדות המשפטיות בכל פרשה ופרשה.
אנחנו מבקשים לשתף אתכם במסע האישי והמשפטי שעברנו עם המשפחה היקרה בתיק, ורק למען מטרה פשוטה וברורה, ורק בכדי שאולי נצליח למנוע מקרה אחד נוסף שכזה. כמובן כי פרטי המקרה לא ייחשפו במלואם על מנת לשמור על פרטיות המשפחה, ואף לא הפיצוי אותו קיבלו בפסק הדין, לבקשת המשפחה.
קיץ 2012, סוף אוגוסט, הקייטנות נסתיימו, הורים צעירים מטרטרים עצמם בין מקום העבודה לשמרטפים, לסבא וסבתא, ומנסים להעסיק ילדים בני 6 ו-4 עד שיסתיים לו החופש והילדים ישובו למסגרות. סוף השבוע קרב, והאם מציעה כי אולי המשפחה המורחבת תצפין לטבריה ותבלה את סוף השבוע על אחד מחופיה המרהיבים של הכנרת.
המשפחה אורזת מצופים, צעצועים, את אוהל הכדורים הקטנטן שקיבל מ.נ כמתנת סיום שנת הלימודים מהגן, וכמובן מזון ושתייה לכל ימי השהות, ויוצאת את העיר בשעת בוקר מוקדמת על מנת להגיע ראשונים ולתפוס מקום למול חופיה של הכנרת. כבר בשעה 9:00 בבוקר מגיעה המשפחה אל החוף בבטחה, וממקמת את עצמה על שפת אחד מחופי האגם.
ההורים דואגים שהמקום יהיה מוצל ושהילדים ישתו מספיק. אחד הקטינים, כבן 4, מבקש בתוקף לפתוח בעבורו את אוהל הכדורים הקטן. הוא לא מניח ולא מרפה מהוריו עד שהם פותחים בעבורו אוהל, אותו הוא ממלא בכל הצעצועים שקיבל במהלך חופשת הקיץ. הקטין נשאר באוהל כאשר הקטין השני מבקש מאימו לסייע לו בפתיחת חטיף. האם מטרטרת בין השתיים, מסייעת לבנה השני לפתוח חטיף וממלאת את בקבוק המים שלו.
כאשר היא שבה אל האוהל, בחלוף 30 שניות לכל היותר, היא מבחינה כי בן הארבע אינו באוהל. היא סורקת במבטה מסביב לאוהל הקטנטן, ולאט לאט מגדילה את טווח הסריקה. ככל שטווח הסריקה עולה כך גם פעימות הלב ומפלס החרדה גובר, והמשפחה כולה מתחילה לרוץ על החוף ולחפש אחר הקטין תחת כל עץ כל מקום מסתור, בקיוסק ובכל מקום על פני החוף. כל שנותר הוא לחפש במים עצמם, יושבי החוף כולם מתגייסים, קוראים בשמו, צורחים בשמו, אך אין קול ואין עונה. המצילים נכנסים לפעולה ומחפשים אחריו במים וביבשה. לאחר כחצי שעה מבחינים המצילים בכך שבין סבך קני הסוף למסלעה, צפה לה גופת ילד בן ארבע, לבוש בבגד ים אדום, עיניו עצומות ופניו שלוות, כאילו ורק נרדם לדקה.
תוך דקות החוף הופך ממקום פסטורלי ושליו, מקום של בילוי משפחתי, לזירת סיוט עבור כל הנוכחים. אמבולנסים שועטים אל החוף, ואיתם ניידות משטרה. ניידת טיפול נמרץ, במשך שעה, מבצעת פעולות החייאה בקטין, כאשר כל המתרחצים סביב גופת הקטין, מתפללים לנס, אך הנס לא קרה ולמרבה הצער מותו של הקטין נקבע. האם מתרסקת, משתוללת ומאבדת שליטה, הרי מה כבר עשתה? לא היו אלו אפילו 30 שניות שבהן הסיתה את מבטה ובמהלכן הילד רץ אל מעמקי הכנרת, שם כנראה, תוך דקה או שתיים איבד את כוחו לשוב ליבשה. 30 שניות בהן רץ אל מותו והביא לחורבן של משפחה שלמה, משפחה שלא תדע יותר שמחה מהי, משפחה שחיה את חייה בינינו בתוך הקהילה ומתנהגת כאחד האדם, אך בליבה פצע שלעולם לא יתרפא, לעולם לא יגליד ולנצח ישאיר תהום פעורה בליבה. משפחה צעירה שרצתה לבלות סוף שבוע בכנרת, משפחה צעירה ומלאת שמחה שכל החיים לפניה, שהתכוננה לסופ"ש מלא הנאה ורכשה מכל טוב עבורם ועבור הילדים, והנה, שבריר של שנייה גדע את אושרה. לראות בתיק המשטרה את הצידניות העמוסות בכל טוב, את הצעצועים, את המצופים, החטיפים, בגדי הים הקטנטנים, כולם פזורים סביב האוהל, זעזע והמחיש בצורה הכי ברורה את עוצמת התהום שנפערה.
המשפט ארך שנים ארוכות. כולם האשימו את כולם. שנים בהן לא ריחמו איגוד חופי כנרת על המשפחה. השאלות היו נוקבות, ההאשמות כלפי המשפחה היו קשות. בסופו של יום קבע בית המשפט כי רשלנות הייתה, פיצוי עתק נפסק להורים, ואנחנו נלחמנו עבורם במשך שנים בבית המשפט, במשפט שהיה קשה מנשוא להם ולנו. הראיות בדיונים לא הותירו עין יבשה באולם, אך למען השם, למי עוזרים הפיצויים? את מי הם מפצים? איך אפשר לקום אחרי אובדן של ילד רך בשנים? מה מהות הפיצויים כאשר הורים קוברים ילדים?
תושבי מעלה אדומים היקרים, אנחנו בפתחו של הקיץ ושל החופש הגדול, אחרי שנה שלמה בה ישבנו כולנו ספונים בבית כאשר ימים קשים עוברים על עם ישראל, ימים של מלחמה וטרור. כולנו צמאים למעט נחת ושלווה, לצאת אל חופי הים, אל הבריכות ואל הכנרת. אנחנו פונים לכל הורה ומביאים לפניכם את הטרגדיה הזו לא בכדי, אלא כדי לגרום לכם, לכולנו, להשגיח ולא להסית את מבטנו מהיקר לנו מכל אף לא לשנייה, לא לחלקיק שנייה. הנה התוצאה העגומה לפניכם. אנו מתחננים שלא תדפוק על אף דלת בעיר ובישראל אותה טרגדיה. שימרו עליהם מכל משמר, אין לנו יקר מהם.
מוקדש לך, המלאך בשמיים, מ.נ, 2008-2012. יהי זכרך ברוך.
