שלום, חבר
אופק בוזנה ז"ל נפטר בשבת האחרונה, לאחר שמונה חודשים של מאבק עיקש במחלת הסרטן שהכריעה אותו, והוא רק בן 31 • את הגידול הוא גילה במהלך חופשה באילת, ומאז ועד הרגע האחרון נלחם בו, עבר ניתוחים, שמר על אופטימיות וחיזק את כולם • אלמנתו נוי מתקשה להיפרד ואומרת: "הוא היה אהבתי הראשונה והיחידה" • החברים מספרים על הדבק שהיה עבור כולם • אמו מירב נפרדת ממנו בהספד קורע לב: "הקשבתי לפעימות ליבך, לוודא שאתה נושם. כל כך רציתי לפנק אותך כמו שרק אמא יודעת" • אביו נתן, סגן מפקד מחוז ש"י, מספר על המסע שעברו יחד, עד לסוף המר • יהי זכרו ברוך
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
דלית מור
כתבת מגזין וחדשות בעיתון זמן מעלה
מעלה אדומים נשאה תפילות להחלמתו של אופק בוזנה ז"ל, אך ביום שבת האחרון הכריעה אותו מחלת הסרטן שאיתה התמודד בשמונת החודשים האחרונים, והוא בן 31 בלבד. משפחתו האוהבת וחבריו הרבים, אשר ליוו אותו ולא עזבו אותו בכל ימות המחלה, היו שם גם כדי להיפרד ממנו בדרכו האחרונה.
אופק שירת ביחידת הכלבנים של מג"ב ירושלים. הוא התגייס לשירות סדיר במשמר הגבול ב-2008, המשיך לקבע בסמ"ג ירושלים ומשנת 2014 שירת ביחידת הכלבנים. לפני כשנה הוא כיכב בכתבת טלוויזיה על היחידה שלהם, שם סיפר על עבודתם של הכלבנים והכלבים באיתור אמצעי לחימה, סמים וחומרי נפץ. בכתבה הוא נתן את עיקר הבמה לכלבים, שאותם אהב מאוד. הוא צולם כשאמר בעודו מביט באהבה לכלבו: 'אני מייצג אותו, אני רק המפעיל. אנחנו לא חייבים לדבר כדי שיבין אותי, הוא חבר לכל דבר".
"למדתי ממנו המון"
אביו, תנ"צ נתן בוזנה, סגן מפקד מחוז ש"י במשטרה, אומר בכאב כי "בשמונת החודשים האלה הייתי כל כך הרבה עם אופק, דיברתי איתו בתקופה הזו יותר מכל 31 השנים שלנו יחד. למדתי עליו כל כך הרבה בחודשים האלה, ולמדתי ממנו. הערך הגדול ביותר שלו היה הרעות. בכל פעם כשהוא היה נתקל בקונפליקטים בין אנשים, הוא מיד היה נרתם לעזרה ומנסה לפשר מבלי לקבוע צד. הוא היה מאוד רגיש לאנשים ולחברים". על הקשר בין אופק לבין נוי אלמנתו הוא אומר: "הם היו מאוהבים בטירוף".
"הוא היה אהבתי הראשונה והיחידה"
נוי, בחורה צעירה שנותרה אלמנה, מתקשה להאמין שהיא מדברת על אהובה בלשון עבר, "הכרתי אותו כנערה במעלה אדומים לפני עשר שנים, הוא זה שגייס אותי לצבא, הוא היה החבר הראשון שלי, אהבתי הראשונה והיחידה. שנינו גדלנו במעלה אדומים, גדלנו יחד. לא חשבנו שזה יגמר ככה, מעולם הוא לא אמר לי מה יקרה אם הוא לא יחלים, תמיד הוא אמר מה יקרה כשיחלים, שנטוס וניסע. אפילו פעם אחת הוא לא אמר שזה יגמר וכיצד ננהג אם זה יקרה. כשזה קרה, חשבתי שאולי הוא כתב משהו, השאיר אחריו עבורנו איזה מסר, אבל לא מצאתי כלום. הוא באמת האמין שהסוף ייראה אחרת, וכולנו חשבנו כך. הוא היה אדם כל כך טוב, מכיל את כולם. מעולם לא דיבר על איש, והמשפט שתמיד נהג לומר היה: 'אל תשפטו, אל תשפטו, אנחנו אף פעם לא יודעים מה עובר על אותו אדם'. העיניים של אמה, הבת שלנו, הם העיניים שלו, וזה היה החלק המשמעותי שלו, העיניים שלו".
כבר לא יזכה לגור בדירה שרכש
אופק ונוי רכשו דירה מרווחת בקבוצת רכישה בעיר, וזה היה תהליך שנמשך זמן ארוך מהצפוי. במשך שבע שנים אופק הגיע מדי יום, אחרי יום העבודה, כדי לראות כיצד הבנייה מתקדמת וכדי ללחוץ על הקבלן שיסיים את הפרויקט. עכשיו, כשהכל מוכן וכל התכולה של הבית כבר נרכשה, הוא כבר לא יזכה להתגורר שם. אביו נתן אומר בכאב: "זה כואב, הוא תכנן הכל לפרטי פרטים, הוא דאג לנקודת גז במרפסת למנגל ולטבון, היום כבר יש מטבח מושלם, מקלחות, מיזוג, הכל מוכן. אחרי הניתוח הראשון הקבלן הגיע לבקר אותו, הם נעשו חברים".
"הוא הקדיש לי את השיר 'אבא'"
נתן ממשיך ומספר על אופק ואומר כי "אם היו עושים צילום לוויין בבית החולים, היו מבינים עד כמה הוא חיבר בין אנשים. הגיעו אליו חברים מכל הזמנים, שהיו שם כל הזמן לצד המשפחה. החברים לא עזבו אותו אפילו לשעה אחת, כל לילה ישן איתו מישהו, הם היו עושים לו עיסוי ברגליים ובידיים, הם כל כך אהבו אותו. הוא כל כך אהב אנשים והוא מאוד אהב לשיר. הוא לא היה זמר גדול, אבל אהב לשיר. ביום ההולדת שלו, 19.3, בדיוק בתקופה שהייתה נסיגה מהמחלה, חגגנו בחגיגה גדולה, ממש כמו שבע ברכות. בכל יום הייתה מסיבה במקום אחר, כולם התרגשו ורצו לחגוג לו. הוא הקדיש לי את השיר 'אבא' של שלומי שבת", אומר נתן תוך שהוא לוקח את הטלפון הנייד של חברו תומר ומראה לי עם דמעות בעיניים איך אופק מברך אותו ומתחיל לשיר שלו. הוא לא שוכח להודיע לי שהצפייה בסרטון עומדת להיות קשה מאוד.
"ישבתי לרשום ראשי פרקים להספד"
נתן ממשיך, תוך שהוא מתקשה לעצור את הדמעות, ומספר על ההספד שנשא, "ישבתי לרשום ראשי פרקים להספד בהר הרצל, חשבתי איזה מסרים אני רוצה להעביר, וכמובן, הכנתי את עצמי גם מנטלית. ידעתי שאני חייב לכתוב פסקה רחבה על מה שראיתי מהחברים שלו. ניהלתי הרבה יחידות במשטרה, אבל זה היה דבר באמת חריג בנוף, כולם פשוט התלכדו סביבו".
"הוא היה הדבק, זה שחיבר את כולנו"
החברים האלה, עליהם נתן מספר בהערצה, גדלו יחד והיו עם זה עם באירועים המשמעותיים ביותר בחיים. הם היו עשרה חברים ממעלה אדומים, בגילאים שונים, שדבקו זה בזה שנים ארוכות, טיילו בעולם יחד, נפגשו לערבי קריוקי שברובם היה זה אופק שאוחז במיקרופון ויצאו יחד לבלות. לחתונה של אופק ונוי הם הגיעו כמלווי החתן, כולם בתלבושת תואמת: מכנסיים אפורים, חולצה לבנה ופפיון אדום. לאורך כל חודשי מחלתו הם לא משו ממיטתו לרגע.
לביא ותומר, שניים מהחברים, מספרים כי "אופק היה הדבק, זה שחיבר את כולנו. הוא היה הבוגר האחראי, זה שתמיד נותן את העצה הנכונה והחכמה, זה שממנו תמיד לומדים, אפילו אם בגיל הוא היה צעיר יותר. הדבר שהכי אפיין אותו היה החברות הטובה שלו, האהבה שלו לאנשים. הוא מעולם לא דיבר לשון הרע, הוא דאג להתרחק מזה וכולם ידעו שלידו לעולם לא מדברים על מישהו אחר. עשינו הכל יחד. הוא ארגן ויזם טיול ג'יפים בגיאורגיה שאליו יצאנו כל החברים יחד, הוא היה המוביל, המחבר, זה שמנהל את כולנו. תמיד התייעצנו רק איתו, הוא היה הדמות המפקסת. אם מישהו הרגיש למטה, הוא ידע להרים אותו. הוא גם היה בשלן מעולה. הוא יישאר איתנו לנצח".
"תודה על הזכות להיות חבר שלך"
חברו רועי כתב לו: "אופק היקר, כל עם ישראל התפלל למענך, גם מי שלא הכיר אותך. התמונה שלך כאילו סחפה את כולם לעמקי נשמתך, אך מי שמכיר אותך יודע שזה רק המעט שהגיע לך על מה שאתה נתת לכולנו כל חייך – כלוחם, כחבר, כבעל, כאבא וכאח. לא אשכח עד יומי האחרון איך יום שישי לפני שבועיים, כשאושפזת ועשיתי לך עיסוי בכפות הרגליים, אמרת לי בקול חלש ומאוד צרוד, ממש בכוחות האחרונים: 'רועי, אוהב אותך'. אז תדע אחי, שאני אוהב אותך כפול מיליון, ואני מודה לך על הזכות שהענקת לי להיות לצידך שנים רבות, להיות חבר שלך, לעבור איתך מאות חוויות בכל הגלובוס, חוויות שלא אשכח לעולם. אין חברים כאלה, אין ולא יהיו לעולם. אופקיניו שלנו היקר, פתאום הקלישאות הופכות למציאות אמיתית, אני כותב מדם ליבי והדמעות זולגות להן, קשה לדבר אליך בלשון עבר".
"גיבור של אמא, אתה תמיד תהיה לי מלך העולם"
אמו מירב נפרדה מאופק בכאב וכתבה לו: "ברגעים הקשים, כשהוחלט שאתה תעבור אליי הביתה, הבית היה גדוש במבקרים שבאו לדרוש לשלומך, לחבק ולחזק בכל שעות היום, אבל בלילה, כשכולם עזבו, נשארנו אני ואתה לבד. לא הייתי מסוגלת לעצום עין, ישבתי לידך, ליטפתי והקשבתי לפעימות ליבך, לוודא שאתה נושם והכל תקין. כל כך רציתי לפנק אותך כמו שרק אמא יודעת, רציתי שתאכל, תתחזק ותבריא, עד שכעסת ואמרת לי בחצי צחוק: 'מספיק, את כל הזמן סביב האוכל!'. אני יושבת וכותבת, וליבי מתמלא בגאווה על האדם שהיית. אני שומעת את ההספדים והמנחמים, ואני יודעת שעשיתי עבודה טובה, גדלת להיות גבר מושלם אפילו יותר ממה שיכולתי לדמיין. גיבור של אמא, אתה תמיד תהיה לי מלך העולם, תמיד עם החיוך הכי מושלם, כמו בתמונות, בזיכרונות, תמיד תהיה שלי. נוח על משכבך בשלום. אל תפחד, מעל ראשך יש מלאכים. אוהבת אותך לעולמי עד בן יקר של אמא".
הגידול התגלה בחופשה באילת
אביו נתן, מספר על החודשים האחרונים בפרטי פרטים, על הטיפולים, הניתוחים, ההקרנות, הימים הקשים והימים האופטימיים. הוא אומר שלמרות השיחות הארוכות, הם מעולם לא נגעו בנושא של חיים ומוות. בכל החודשים הללו, למרות תפקידו הבכיר במשטרת ישראל, נתן עצר הכל כדי ללוות את בנו ולסייע לו במלחמתו נגד המחלה הארורה.
ב-25 בדצמבר, בזמן שהוא ונוי היו בחופשה באילת עם זוג חברים, הוא סבל מכאבי ראש, חוסר התמצאות וטשטוש ראייה. נוי שכנעה אותו ללכת לרופא, ולבסוף נעזרה באביו נתן. "אשתו נוי סימסה לי כי היא ידעה שאנחנו מאוד מחוברים. התקשרתי אליו, ואמרתי לו שיש לו שתי אפשרויות: ללכת לבדיקה עם נוי באילת, או שאני בא לאילת לקחת אותו לבית חולים. שיבחר עכשיו. הבנתי שיש בעיה אבל לא חלמתי שאנחנו בסיפור כזה. בבדיקת סיטי שעשו לו שם, הבנו שזה גידול אבל קיווינו שהוא יהיה שפיר. מאילת הסיעו אותו בניידת בטיפול נמרץ לבית חולים 'הדסה עין כרם', התעקשתי על עין כרם בגלל איכות הטיפול. בשעה ארבע וחצי לפנות בוקר אני ממתין לו בבית חולים ורואה אותו יוצא מהאמבולנס עם כיסא גלגלים. פרמדיקים מלווים אותו, חבר שלו סוחב אותו ואני עדיין לא מבין את האירוע. תוך דקות הכל קורה ואנחנו נכנסים למנהרת זמן של שמונה חודשים ארוכים שכללו מספר ניתוחים.
הגידול לחץ על הראייה ופגע בה
נתן ממשיך ומספר כי "היה שלב שהגידול לחץ לו על הראייה ונפלו לו העפעפיים. הוא ראה חלקית, ואנחנו התלבטנו מה עושים - בית החולים רצה לנתח ולהוציא את הגידול, אבל אנחנו כמשפחה אמרנו שחייבים להצליב את זה מקצועית. יצאתי למסע, ביררנו עם מיטב הפרופסורים בעלי שם, וכולם המליצו לא לנתח כי זאת סכנה ממשית, הם המליצו לטפל באמצעות הקרנות וכימו. כל אלו שהתייעצתי איתם התקשרו למנהל המחלקה, פרופ' בן שושן, שאמר לי שהגעתי לאנשים מאוד רציניים ושהוא לא יכול להתעלם מדעתם. הראש שלו כבר סומן לניתוח, ואני מבין שאני צריך לבשר לו שאין ניתוח. מבחינתו הוא כבר היה מוכן לניתוח וחיכה שירדימו אותו, ינתחו ונגמור עם זה. הבנו שהסיכונים הם דרמטיים, ויצאנו למסע הקרנות. אחרי 15 הקרנות הוא שלח לי בוקר אחד תמונות וואטסאפ – תמונה אחת עם עפעפיים סגורים, והתמונה השנייה עם כשהם פתוחים. הוא כתב בהודעה: 'בוקר טוב אבוש', וזה היה כל כך מרגש".
"ראיתי את תוצאות הבדיקה והבנתי שאני בסרט נוראי"
משם הדברים הלכו והשתפרו, והיה נראה שאופק יוצא מזה, מספר אביו, "בבדיקת MRI שאחרי ההקרנות קיבלנו בשורה מדהימה שהכל נקי, אבל רק היום אנחנו מבינים שיש תאים כל כך קטנים וסמויים שלא נראו בגולגולת ובנוזל השדרה. היינו באותם ימים כל כך מאושרים, את היומולדת שלו ב-19 במרץ חגגנו בשבע ברכות, עשינו כל יום חגיגת יום הולדת בבית אחר. זה היה קרנבל גדול".
אולם חודש אחרי החגיגות, אופק איבד שיווי משקל, "בבוקר אני מקבל לנייד תשובה של MRI ויודע שאם הכל נקי אקבל שתי שורות ולא יותר, אבל אז אני רואה בתשובה שורות על גבי שורות ואני מבין שאני בסרט נוראי. אמרתי לנהג שלי תעצור, אני לא הולך לשום מקום, אני צריך לחשוב איך אני מבשר לבן שלי את הבשורה הקשה. אני יושב ברכב עם הנהג, בשקט מוחלט. ביטלתי את הלו"ז בעבודה, ונסעתי לאופק. אנחנו מכירים אחד את השני טוב, והוא ידע שאני אמור להיות בעבודה, אבל לא רציתי שהוא ישמע על זה מהרופא, זה סוג של אמון בינינו, שאני לא מייפה דבר ושכל מה שקורה הוא ונוי שומעים ראשונים ממני. נכנסתי אליהם הביתה ואמרתי להם שיש לנו בעיות. בתוך תוכו, אין לי ספק שהוא היה נסער. הוא כבר היה חלש יותר בשלב הזה, אבל לא ויתר, לא שאל שאלות על חיים ומוות, אפילו לא מה יהיה עם הילדה שלו".
"כל בוקר ראיתי איך מערכת אחרת בגוף שלו מושבתת"
נתן ממשיך ומספר בכאב גדול: "שני שליש מהיום הייתי איתו, ובחודש האחרון לא עזבתי אותו לרגע. יחד דיברנו על הכל, אבל על 'שדה המוקשים' של מה יהיה אחרי לא דיברנו, הייתי מאוד מבוהל מהסיטואציה, ואין לי ספק שזה רץ גם בראש שלו, אבל זה לא עלה בשיחות שלנו. נוי סיפרה לי שגם היא ניסתה לדובב אותו, אבל היא לא הצליחה לשוחח איתו על חיים ומוות ומה יהיה. בחודשיים האחרונים, כשהרגשתי שהוא חרד, ניסיתי לשכנע אותו לקחת קלונקס, אמרתי לו: 'בוא ניקח יחד, נבלע יחד', גם נוי ניסתה, אבל הוא סרב. אני חושב שזה שהוא לא פתח כלום זה בגלל שהוא לא רצה להכאיב לנו בשאלות קשות, או שהוא פשוט היה אופטימי והאמין שנביא את התרופה. חיפשנו בכל מקום בעולם פתרון - גרמניה, בלגיה, אוסטריה, ארצות הברית, קראנו מאמרים בלי סוף. יש 64 מקרים כמו שלו בעולם, זה גידול נדיר שמאפיין ילדים, ולכן לאף אחד לא שווה להשקיע במחקר. שלחנו לגרמניה ביופסיה, ואמרו לנו שהוא נולד עם גן פגום שהתחיל להשתולל בגיל 31. אחרי לחצים, לפני חודש וחצי השתתפנו בניסוי בזכות פרופ' לסוס מעין כרם, שאחיו הוא רופא בארה"ב והוא זה שיצר את החיבור. הגענו לביקורת, ושני בקבוקונים המתינו לנו על השולחן. יש לי צמרמורת שאני מדבר על זה. אופק היה כל כך מאושר, כל כדור שהוא בלע הייתי נוכח שם פיזית וראיתי איך היה אומר: 'בשם ה' נעשה ונצליח'. הוא האמין בכדורים, זה היה עבורו חבל הצלה, אך זמן קצר אחר כך התברר שהם גורמים לו לבעיות בקרישת דם ושחובה עליו להפסיק לקחת אותם. נלחמנו בכל דרך, אבל ללא הצלחה. ניסינו תרופה ביולוגית שמתאימה למנעד גידולים, אבל בחודש האחרון, בכל בוקר ראיתי איך מערכת אחרת מושבתת. חצי גוף השתתק, ואז הוא הפסיק לשמוע, אז קניתי לוח מחיק כדי לתקשר איתו. בהתחלה הוא ענה לנו במילים, אחר כך גם הראייה שלו הדרדרה והוא כבר לא יכול היה לדבר ולבלוע. הוא הפך לסיעודי. האחים שלו, ירין וברק, החברים שלו, נוי אשתו, כולם היו דואגים לקלח אותו ולטפל בו. סירבנו להביא גורם זר שיטפל בו. ההידרדרות הייתה קשה מאוד. לפני שבוע וחצי, כשבאתי אליו, אחרי דקה שאני איתו הוא כבר אמר לי שהוא עייף ורוצה לישון".
"הוא היה מחובר לכלבים שלו"
על אהבתו של אופק לכלבים מספר נתן שהתוודע רק בשלב מאוחר, "שלושת הילדים שלי רצו כלב עוד בילדותם, ואני תמיד הייתי בשטח והיה ברור לי שאני לא יכול לקחת גידול כלב על עצמי. אחרי שהבאתי להם כלב, ראיתי שהוא לא מטופל ולקחתי אותו לצער בעלי חיים. באחת השבתות הלכנו לים, ואופק הגיע עם נוי, שהייתה אז חברה שלו, ויחד איתם גם תומר ובת זוגו. כשנכנסנו לים, הוא סיפר לי שיש מכרז ליחידת הכלבנים. אני לא באמת חשבתי שהוא ילך לזה או שזה מתאים לו, אבל הוא התמודד במכרז ועבר אותו. שם חלה אצלו תפנית מדהימה, הוא כל כך היה מחובר לכלבים שלו, בכל פעם צירפו לו כלב נוסף והוא גם גידל בבית כלב משלו. כשהייתי רואה אותו מנשק את הכלב בשפתיים, הייתי שואל את עצמי: 'איך הגענו לכזה אירוע'".
גיא יפרח על אופק בוזנה
בשבתות הולכים לעולמם צדיקים. אופק בוזנה היה צדיק. אולי גם צדיק מבחינה דתית, אבל אני הכרתי צדיק של חברה, של קהילה, של אנשים.
היינו חברים באותה קבוצת רכישה שנקלעה לקשיים, בלשון המעטה, ואופק בחר במקום להתלונן על מר גורלו לקחת אחריות וניסה לדחוף את הפרויקט בהתנדבות. גיליתי איש אמיתי שפיו וליבו שווים, אינטליגנט, מפוצץ בכריזמה, מלא בנתינה ועם יכולות וורבליות משובחות.
כשהייתה כתבה עליו בערוץ 12 ביקשתי את רשותו לשתף אותה אצלי בפייסבוק כדי לייצר גאוות יחידה לעיר שלנו. לספר לכולם ששוטר כזה מוכשר ומוערך גדל בעיר והקים את משפחתו במעלה אדומים. מאות של תושבים הזדהו ופרגנו.
באחת השבתות הלכנו, אשתי ואני, בפארק הצפצפה. מישהו קרא לעברי. זה היה אופק. קצת רזה, עם שיער מגולח ועם רטייה על עינו. היה קשה לראות את המראה הזה. אופק תמיד היה נראה חיוני וחסון. כשהתחלנו לשוחח ראיתי שהלב הגדול של אופק נשאר איתן! הסרטן אולי יכל לפגוע לו בגוף, אבל ממש לא ברוח.
בדמעות התבשרתי שהבריא. בדמעות התבשרתי שהמחלה חזרה. בין לבין, להבדיל, חליתי בעצמי. יומיים למחרת הוא שלח לי חבילת שוקולדים לבית. כתב לי בוואטספ: ״אח שלי, ראיתי מה רשמת בפייסבוק ואני מחזק אותך מכל הלב ומאחל לך שתחזור לאיתנך כמה שיותר מהר. אם אתה צריך עזרה במשהו אני כבר מומחה״.
לא ביקשתי ממך אופק, אבל לא היה מזיק שתלמד את כולנו על אופטימיות, על רוח, על כוח מנטלי ופיזי. נלחמת כמו אריה, ולצידך הייתה משפחה מופלאה, חברים אמיתיים, שוטרים ומשטרה לתפארת וקהילה שלמה בעיר שלא הפסיקה להתפלל לשלומך.
נסתרות הן דרכי האל. נוח על משכבך בשלום אחי היקר, ושמור על כולנו מלמעלה. ת.נ.צ.ב.ה
ufpZtg | 23:14 04.08.23